סימן רי"ד - הִלכּוֹת שמיטת־כספים ופְרֻזְבּוֹל

[א] בשנת השמיטה נשמטים כל החובות שחייב אדם לחבירו, ואסור לתבעם אחרי כן (ועיין לקמן סעיף ט'). ומצוה זו נוהגת גם בזמן הזה, ואפילו בחוצה לארץ, לדעת רוב הפוסקים. ואעפ"י שרוב העולם נהגו להקל, מכל מקום המדקדק במצוות, צריך להחמיר על עצמו, ובפרט בארץ ישראל. מה גם שיכול לתקן את הדבר על ידי פְּרֻזבּוֹל (כדלקמן סעיף י"א) שלא יבא לידי הפסד{א}: 

[ב] שביעית מַשְׁמֶטֶת כל מֶלוָה, בין מֶלוָה על־פה בין מֶלוָה בשטר, ואפילו יש בו אחריות נכסים (דהיינו שאם לא יפרע חובו, יגבה מנכסיו). ומי שנתן לחבירו מעות בתורת עסקא, שהדין הוא שחציו מֶלְוָה וחציו פקדון, החצי שהוא מֶלְוָה משמטת, והחצי שהוא פקדון אינה משמטת{ב}. ואפילו הַמַּלְוֶה לחבירו פירות או שאר מיני אוֹכָלין, דברים שאינם חוזרים בעינם, נִדּונים כהלואה ומשמטת{ג}. והמַּלְוֶה את חבירו על המִּשכון{ג*}, אינה מַשְמֶטֶת, שעל ידי זה נחשב החוב כגבוי{ד}: 

[ג] עַרָב שפרע למלוה, וקודם שפרע הלֹּוֶה לָעַרָב, הגיעה שנת השמיטה, משמטת{ה}. ומי שנתחייב לחבירו שבועה על ממון, שאילו היה מודה לו היתה שביעית משמטת את הממון, משמטת גם כן את השבועה{ו}: 

[ד] מי שהיה חייב לחבירו ממון וכפר ועמדו לדין ונתחייב, וכתבו הבית־דין פסק־דין ונתנוהו לידי המלוה, אין השביעית מַשְמִיטַתּוּ{ז}. וכן המוסר שטרותיו לבית־דין ואמר להם, אתם גְּבו לי את חובי, אינוּ נשמט. שנאמר אשר יהיה לך את אחיך תַּשְׁמֵט ידיך{ח}, אחיך ולא בית־דין{ט}: 

[ה] המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית, אפילו הכי משמיטתו. שהמַּתְנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל. אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, אינה משמיטתו. וכן אם כתב בשטר לשון פקדון, אינה משמטת{י}: 

[ו] המלוה את חבירו לכמה שנים, וזמן הפירעון הוא לאחר שנת השמיטה, אינה משמיטתו, כיון שלא היה יכול לתבעו קודם{יא}: 

[ז] המוכר איזה דבר לחבירו בהקפה, נחשב כאלו הלוהו מעות וּמַשְׁמִיט{יב}. אבל חנוני המוכר לאחרים בהקפה, ואין דרכו לתבוע עד שמתקבץ איזה סך, אינו משמיט. ואם זקפן עליו במלוה, דהיינו שחישב הכל ביחד, וכתב בְּפֵנַקְסוֹ סך הכולל, אזי הוא כהלואה ומשמיט{יג}. וכן שכר־שכיר, אינו משמיט. ואם זקפו עליו במלוה, משמיט{יד}: 

[ח] הבא מכח גוי, הרי הוא כגוי. לכן מי שקנה מגוי שטר־חוב על ישראל, אינו משמיט, שהרי הגוי היה גובה בשטרו לעולם. וכן מי שערב לגוי בעד ישראל ולא פרע הישראל, והוצרך הישראל הערב לפרוע לגוי, ונטל מן הגוי את השטר שעל הלּוֹוֶה, אינו משמיט. אבל אם לא היה שטר, אלא שתובע לחבירו בעל־פה על שהוצרך לפרוע בעדו לגוי, הרי זה משמיט{טו}: 

[ט] אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר{טו*} "מקץ" שבע שנים תעשה שמיטה וגו'. לפי־כך המלוה את חבירו בשנת השמיטה עצמה, גובה חובו כל השנה, וכשתשקע החמה בליל ראש השנה, אבד החוב{טז}: 

[י] לווה שבא לפרוע למלוה חוב שעברה עליו שמיטה, יאמר לו המלוה, מַשְׁמִיט אני את החוב, וכבר נפטרת ממני. אם אמר לו הלווה, אף על פי כן רצוני שתקבל ממני, מותר למלוה לקבל ממנו. ואל יאמר הלווה בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו, שלי הם ובמתנה אני נותנם לך. ויכול המלוה לעשות השתדלות כדי שיאמר הלווה שהוא נותנם לו במתנה. ואם אינו יכול לפעול זאת, אל יקחם{יז}: 

[יא] פְּרֻזְבּוֹל, אינו משמיט. ואינו נכתב אלא בבית־דין חשוב, דהיינו שלושה הבקיאים בדין ובעניין פרוזבוֹל ויודעים עניין שמיטה, והִמְחוּם (דהיינו שמינו אותם) רבים עליהם באותה העיר{יח}. וזהו גופו של־פרוזבול, מוֹסֵרְנִי לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים או העדים חותמים למטה{יט}. ולא יהיו הדיינים קרובים זה לזה, ולכתחילה עדיף שלא יהיו גם קרובים למלוה או ללווה{כ}. ויש מקילים שאינו צריך לטרוח לבוא לפני הבית־דין, אלא יכול לומר דברים אלו בפני שני עדים שייעידו שמוסר חובותיו לדיינים, אעפ"י שהדיינים עצמם אינם יודעים מזה, וגם אם הם בעיר אחרת, ובתנאי שהם בית דין חשוב כנז"ל{כא}. ולכתחילה עדיף שלא יהיו העדים קרובים למלוה או ללווה. ומותר לעשות פרוזבול בלילה{כב}: 

[יב] יכול למנות שליח שיעשה עבורו פרוזבול. וצריך לכתוב בשטר, שפלוני בא בשליחות פלוני{כג}: 

[יג] אם אחרי עשיית הפרוזבול רוצה להלוות עוד, יקבע זמן הפירעון לאחר השמיטה, או יעשה פרוזבול נוסף אחרי ההלואה. וכן המפקיד בבנק{כד}. ואשה נשואה, אינה צריכה לעשות פרוזבול, אלא אם כן יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו{כה}: 

[יד] אין פרוזבול מועיל, אלא אם יש ללווה קרקע, גם אם אינה שלו ממש אלא מושכרת או מושאלת. ודי בקרקע כל־שהוא, ואפילו אם אין לו אלא עציץ נקוב. ואפילו אין ללווה כלום, אלא שיש לערב או שיש למי שהוא חייב ללווה זה, גם כן מועיל. ואם גם לאלו אין להם כלל, ולמלוה יש קרקע כל־שהוא, יכול לזַכּוֹתה ללווה, אפילו על ידי אחר ואפילו שלא בפניו, ומועיל לפרוזבול{כו}: 

 [טו] שנת השמיטה היתה בשנת ה'תשס"א ליצירה, ב'שי"ב לשטרות. ותהיה בעזהי"ת בשנת ה'תשס"ח, ב'שי"ט{כז}. ויהי רצון מלפני המקום ברוך הוא, שנזכה בקרוב למנות שמיטין ויובלות כהלכתם: