סימן רי"ג - הִלכּוֹת הלואה ופֵירָעוֹן

[א] מצות עשה להלוות מָעוֹת לעניי ישראל, כל אדם לפי השגת־ידו, שנאמר{א} אם כסף תלוה את עַמי את העני עִמך וגו'. כי אף־על־פי שכתוב "אם", קיבלו חכמינו ז"ל (ואף הביאו הוכחות לכך{א*}) שאם זה אינו רשות אלא חובה. וכך הוא פירוש הפסוק, כאשר תלוה כסף, את עַמי תלוֵהו, דהיינו לאדם מעַם ישראל, ולא לגוי{ב}. ולאיזה מעַמי, לאותו שעִמך. מכאן אמרו חכמים, עני שהוא קרובו, קודם לעניים אחרים. ועניי עירו, קודמים לעניי עיר אחרת. וגדולה מצות הלואה לעני, יותר ממצות צדקה לעני השואל (שנתבארו הלכותיה לעיל בחלק יורה־דעה סימן קס"ט), לפי שזה כבר נצרך לשאול, מה שאין כן זה שעדיין לא הגיע למדה זו. והתורה הקפידה על מי שנמנע מלהלוות לעני, שנאמר{ג} ורעה עינְך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא. והמלוה לעני בְּשָׁעַת דָּחְקוֹ, עליו הכתוב אומר{ד} אז תקרא וי"י יענה{ה}: 

 [ב] אפילו עשיר אם אירע שהוא צריך לִלוות כסף, מצוה להלוות לו, אך עבורו די בהלואה לזמן קצר (דהיינו פחות משלושים יום{ו}). ומצוה להַנּוֹתו (מלשון הֲנָאָה) אף בדברים, וליעצו עצה ההוגנת לו{ז}. ומי שהוא עבריין אפילו על אחת מן המצוות האמורות בתורה, אף־על־פי שהוא עני, אין חובה להלוות לו{ח}. וכל־שכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, שדינו כגוי{ט}: 

[ג] אסור להלוות שלא בפני עדים, ואפילו לתלמיד־חכם, שמא ישכח מחמת טרדת לימודו, אלא אם־כן מלוהו על הַמִּשְׁכּוֹן{י}. והמלוה בשטָר־חוב שעדים חתומים עליו (או שהלווה נותן לו "טְשֵׁק"), משובח ביותר, או על־כל־פנים יתן לו אישור על ההלואה בחתימת ידו, ויפרט את הסכום. וכל המלוה בלא עדים, עובר משוֹם{יא} ולפני עוור לא תתן מכשול, מפני שעולה על רוחו שלַּ־לווה להכחיש את ההלואה{יב}. ורבים אינם נזהרים בזה ויש שלימדו זכות על מנהגם, ומכל־מקום לכתחילה אין להקל{יג}: 

[ד] חובה להלוות גם בלי שיתן לו הלווה מִשְׁכּוֹן, אם סכום ההלואה מועט, שבודאי ימצא המלוה ממה לגבות את חובו. או אפילו סכום מרובה, אם הלווה מוחזק אצלו לאיש נאמן, שהוא בטוח בו שיפרע. ואם לאו, אינו חייב אף־על־פי שהוא נותן לו שטר־חוב, אלא אם־כן במקומות שיש כֹח לבית־דין לכוף אותו לשלם{יד}: 

[ה] טוב ונכון לייסד בכל מקום ומקום קופת גמ"ח (גמילות־ חסדים) ציבורית קבועה, וכל אחד יפריש לקופה זו מעות שהוא יכול להלוותם, ויש מעלות רבות לדבר. ואחת מהן שבאופן זה יכול כל אדם לזכות בנתיים במצות הלואה גם לתקופה קצרה, לפי שבכל עת שיצטרך הוא עצמו למעות, יוכל לקבלן בחזרה. אך מכל־מקום יש להשתדל שישאר בידו סכום מסויים, כדי שהוא בעצמו גם־כן יטפל במצוה. וצריך למנות על קופה זו אנשים ישרים ונאמנים, שילוו לנזקקים בדרך קלה ונוחה, וגם ישמרו על כספי הגמ"ח שלא יִכְלו. ושכרם גדול מאֹד מאֹד{טו}: 

[ו] לעולם יתרחק אדם מלהיות עַרָב (דהיינו שאומר למלוה בשעת ההלואה, או כותב בשטר, שהוא יפרע את החוב במקום הלווה אם לא ישלם{טז}) בכל מה שאפשר{יז}, שמא יצטרך לעמוד בהתחייבותו בהגיע הזמן, וכמו שנאמר{יז*} אנכי אערבנו, מידי תבקשנו. וכן שלמה המלך מזהיר ואומר{יח} בני אם עָרַבְתָּ לרעֶך וגו', נוקשת באמרי פיך וגו': 

[ז] מי שיש לו שטר־חוב על חבירו ובָלָה השטר והולך להימחק, יביאנו לבית־דין שיעשו לו קִיּוּם{יח*}. ולווה שמת והניח קרקעות או מִטלטלין, צריכים יורשיו לפרוע את חובותיו{יט}. אך גם אם לא ירשו ממנו מאומה, מדת חסידות לבניו שיפרעו משלהם עבורו, או ישתדלו עם המלוה שימחול לו או יתפשרו עמו, כדי להצילו מדין גֵּיהִנָּם ומגלגול נשמתו, לפי שאין לו מנוחה בעולם האמת אלא אם־כן יחזיר עד פרוטה אחרונה{כ}: 

[ח] אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, שנאמר{כא} וְאַל תַּשְׁכֵּן באֹהליך עוְלה{כב}. לפי־כך חובה עליו להחזירו ללווה, או לקרעו, או למחוק את החתימות וכדומה{כג}: 

[ט] אדם היודע שהוא חייב כסף לחבירו, אך חבירו אומר לו, ודאי לי שאינך חייב לי, פטור מלשלם לו, שהרי מחל לו בלב שלם{כד}: 

[י] לווה שפרע חובו למלוה באמצעות שליח, מיד כשמסר לידיו של־שליח את המעות, זכה בהן עבור המלוה, לפי שֶׁזָּכִין לאדם שלא בפניו, והרי הם של־מלוה. ולכן אם נתחרט הלווה ורוצה לקחת המעות מיד השליח ולפרוע למלוה אחר־כך, אסור, מפני שהוא עושה זאת שלא מדעת הבעלים. וגם לשליח אסור להחזירן ללווה{כה}: 

[יא] אסור לנגושׂ את הלווה, דהיינו לתבוע ממנו לפרוע את חובו, כשהוא יודע בבירור שאין לו מה להחזיר, מעות או מִטַּלטלין או קרקעות, או בית או ספרים וכדומה (שאם יש לו, חייב ליתנם לו, או למכרם כדי לפרוע את החוב{כו}), שנאמר{כז} לא תהיה לּו כנושה. אך אם הוא מסופק אולי יש לו, מותר לתבעו, כי אין אדם יודע מטמונותיו שֶׁלַּ־חבירו. ואסור אפילו לעבור לפניו בכוונה כדי להזכירו ולצערו והוא יודע שאין לו, מפני שהלווה נכלם בראותו את המלוה ואין ידו משגת לפרוע. והדבר רמוז במה שכתוב לא תהיה לּוֹ כְּנושה בכ"ף, ולא נושה ממש. וכל זה הוא דוקא בחובות של־הלואה. אבל שכירות דירה או כלים וכדומה, אין איסור לנגושׂ{כח}: 

[יב] וכשם שאסור למלוה לנגושׂ את הלווה, כך אסור ללווה לכבוש (דהיינו להסתיר) את מְמון־חבירו שבידו ולומר לו לֵך וָשׁוּב, שנאמר{כט} אל תאמר לרעך לֵך וָשׁוּב ומחר אתן, ויש אִתָּך{ל}. וכך אמרו חז"ל{לא} פריעת בעל־חוב מצוה. ודוקא כשכוונתו לדחותו. אבל אם היה טרוד אז בעסקיו, יכול לומר לו שישוב כשיהא לו פנאי. והלווה חייב להוליך את הכסף למלוה אם הוא באותה העיר, ואינו יכול להשתמט ולומר למלוה שיבוא אצלו לקחתם, שנאמר{לב} וְעֶבֶד לֹוה לְאיש מלוה{לג}: 

[יג] אסור ללווה לקחת את ההלואה ולהוציאה שלא לצורך דבר נחוץ, עד שתוכל להיעלם ולא ימְצא המלוה ממה לגבות, ואפילו אם המלוה הוא עשיר גדול. והעושה כן, נקרא רשע, שנאמר{לד} לֹוה רשע ולא ישלם. וציוו חכמינו ז"ל{לה} יהי מְמון־חֲבֵרָך, חַבִּיב עליך כשלָּך. וכשהמלוה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זאת, שאינו משגיח על ממון־אחרים, מוטב שלא להלוות לו, ממה שילוהו ויצטרך לנָגשׂו אחר־כך, ויעבור בכל פעם משוֹםכז} לא תהיה לו כנושה{לו}. אך לא יוציא שקר מפיו לומר אין לי, אלא ידחהו באיזו טענה. ואם אֵי־אִפשר לו ועלול לצמוח מזה איבה ושנאה, יש מקילים, לפי שמותר לְשַׁנּוֹת מפני השלום{לז}: 

[יד] מי שחייב כסף, לא יַרְבֶּה ליתן צדקות וכדומה, עד שיפְרע את חובו תחילה. ולכן אם רואה אדם שיש לו חולה בתוך ביתו, או שהגיעה לו איזו צרה ומצוקה חס ושלום, ונתן צדקה ולא נַעְנָה, לא יהרהר חלילה אחר מדותיו יתברך, כי כל דרכיו משפט. אלא אדרבה יפשפש במעשיו עצמו אולי הוא חייב ממון לאחרים ואינו פורע, או שמא יש בממונו סְרָך גָּזֵל, וזהו הגורם שננעלו השערים בפניו. ואין עוון בעולם שמעכב תפילתו של־אדם לעלות למעלה בעולם העליון, כמו הגזל רחמנא ליצלן. גם כמה אנשי־שֵׁם נדיבי־לב שביתם היה פתוח לָרוחה ופיזרו את אוצרותיהם לתלמידי־חכמים ולעניים, ופתאום בא השודד עליהם, ולקח את כל אשר להם, רחמנא ליצלן. וזה רמוז בפסוק{לח} בצדקה תִּכּוֹנָנִי, רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחִתה כי לא תקרב אליך. דהיינו רק אם מתרחקים מן העושק, מועילה הצדקה. ומי שמתנהג בממונו ביושר, אין ספק כי צדקתו תעשה פירות ופֵירֵי־פירות, וכל־שכן הלואתו [שמעלת מצות הלואה, גדולה מצדקה וכדלעיל סעיף א'], ויצילוּ ממות ומכל דבר רע, לחיים טובים ולשלום{טל}: