סימן רי"ב - הִלכּוֹת עֵדוּת

[א] כל אדם היודע עדות לחבירו{א} והוא ראוי לַהֲעִידוֹ (דהיינו שאינוּ קרוב־משפחתו או אחד מפְּסולי־עדות, כדלקמן סעיף ט'), ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד לו בפני בית־דין, בין שיש עֵד נוסף עִמו, בין שהוא לבדו{ב}, אם הוא תובעו שֶׁיֵּעִיד לו{ג}. ואם כָּבַשׁ (פירוש הסתיר) עדותו ולא העיד, אף־על־פי שהוא פטור מדיני אדם, דהיינו שאין בית־דין מחייבים אותו לשלם את ההפסד, מכל־מקום חייב הוא בדיני שמים. שנאמר{ד} והוא עֵד או ראה או יָדָע, אם לא יגיד ונשא עוונו{ה}: 

 [ב] אסור לאדם להעיד בדבר שאינוּ יודע בעצמו, אף־על־פי ששמע זאת מאדם שיודע בו שאינוּ משקר. ואפילו ביקש ממנו בעל־הדין לבוא יחד עם עֵד אחד שיש לו, ושלא יעיד רק כדי שיפחד בעל חובו, כי יסבּוֹר שיש לו שני עדים ויודה, לא ישמע לו, שנאמר{ו} מדבר שקר תרחק. ואם הודה הלווה בפניו הודאה גמורה שהוא חייב לפלוני כך וכך, יאמר בבית־דין הדברים כַּהֲוִיָּתָן, ועל כגון זה נֶאמר (בפסוק הנזכר לעיל סעיף א') "או יָדָע", דהיינו ששמע מפיו על כך אף־על־פי שאת ההלואה עצמה לא ראה, והדיינים יבררו את העניין. וכל המעיד לפי מה ששמע מאחרים כאילו שהוא ראה בעצמו, גם אם הם אנשים רבים וגדולים בתורה וביראה, הרי זה עד שקר, ועובר על הלאו שנזכר בעשרת הדברות{ז} לא תענה ברעך עד שקר{ח}:

[ג] מה שנתבאר למעלה (בסעיף א') שעד אחד מעיד, זהו דוקא בדבר שבמָמון, שמועיל גם עד אחד לחיֵיב את הנתבע שבועה{ט}. וכן בדבר איסור, אם עדיין לא נעשָׂה האיסור, יֵעיד כדי לאפרַוְשי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור, לא יעיד עד אחד שראה פלוני שעשה עבירה מסויימת, לפי שאינוּ אלא כמוציא עליו שם רע{י}, כיון שעד אחד אינוּ נאמן להעניש אדם על פיו. שנאמר{יא} לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת. ופירשו חז"ל שדוקא לכל עוון ולכל חטאת (דהיינו לחייב את הנתבע בדיני נפשות ובדיני מְמונות וכו') אינוּ קם, אבל קם הוא לשבועה. אך שני אנשים שראו, חייבים להעיד כדי שיענישוהו בית־דין על עבירה שעבר, שזו מצות עשה מן התורה, שנאמר{יב} ובערת הרע מקרבך{יג}: 

[ד] קהל שתיקנו שתיחשב חתימתו של־אדם הממונה על איזה־עניין, כחתימת שני עדים שראו את הדבר, תקנתם קיימת. כי בדברים כאלו, רשותם לתקן בעירם הטוב בעיניהם{יד}. וכן יכולים הם למַנות עדים קבועים, ושזולתם לא יהא עֵרך לשום עדות, לענייני תקנותיהם והסכמותיהם, ועל ההקדֵשות ועל הצדקות ועל המסים ויתר כל ענייני העיר, וכשרים הם אפילו לקרובי־משפחותיהם (עיין לקמן סעיף י"א), כיון שקיבלו אותם עליהם{טו}. אבל אין זה מועיל לענייני תביעת ממון שבין הקהל והיחיד, וקל וחומר שלא לענייני גִּטִּין וקידושין. הלכך אשה שנתגרשה בעדות קרובים, אפילו שהסכימו הקהל וקיבלו אותם לכל ענייניהם, אין זה כלום ועודנה אשת־איש כמו שהיתה. ואם נתקדשה בפניהם, אינם קידושין, וצריך לחזור ולקדשה מחדש בעדים כשרים שאין בהם שום דופי{טז}: 

[ה] הנוטל שכר להעיד, עדותו בְּטֵלָה, כמו הנוטל שכר לדון (וכדלעיל הלכות בית־דין סימן רי"א סעיף י"ח). ודוקא כשכבר ראה את מה שנעשָׂה, מפני שמחוייב הוא להעיד בחנם. אך אם מזמינו לילך לראות את העניין כדי שיהיה אחר־כך עֵד בדבר, מותר לו לקחת שכר, אבל רק שכר הראוי לפי טִרחתו ולא יותר. וכן אם יש לו טִרחא ללכת לפני בית־דין, ואף שהם באותה העיר וכל־שכן בעיר אחרת, יכול ליטול שכר־טִרחא כפי הראוי בעד טִרחא זו, ולא יותר{יז}: 

[ו] כל זמן שהאדם זוכר, יכול להעיד לעולם, אפילו אחרי עשרות רבות של־שנים. ואינוּ צריך לחשוש שֶׁמֶּא מתוך שנתיַּשַּׁן הדבר הרבה, אינוּ זוכרו על בָּריו. ואפילו אם אינוּ נזכר את העניין אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו כְּתָבוֹ בְּפֵנַקְסוֹ לזכרון־דברים ושכח את הדבר, ולא נזכר כעת אלא מתוך הכתב, יכול להעיד. ודוקא שכאשר ראה את הכתב נזכר. וכן אם נזכר על־ידי אחֵר שהזכירו, יכול להעיד, ואפילו אם המזכיר הוא העד השני. אבל אם בעל הדין עצמו מזכירו ונזכר, לא יעיד{יח}: 

[ז] ישראל היודע עדות לגוי שיש לו דין עם ישראל אחֵר בערכאותיהם{יט}, אסור להעיד לו, אם יגרום בעדותו לחייב את הישראל יותר ממה שהוא חייב לפי דיני ישראל [כגון שראה איך שבנסוע הישראל ברכבו, התנגש ברכב של־גוי. וכיון שאינוּ אלא עֵד אחד, הרי בדינינו אין מוציאים ממון על פיו עַד שיהיו שני עדים, כדלעיל סעיף ג']. ואם העיד, מְשַׁמְּתִּים אותו. אך אם לא יגרום לחייבו יותר מבדיני ישראל, מותר להעיד לו. ואם מתחילה יֵחֲדוֹ הגוי לישראל שיהיה לו עד, יעיד לו בכל עניין, הואיל ויהיה חילול השם אם לא יעיד לו{כ}. ודוקא לגוי. אבל ישראל התובע לישראל בערכאות של־גוייםיט}, אסור להעיד לו אפילו בדין שהם דנים בו כדינינו, מפני שאסור לדון בפניהם, אלא אם־כן קיבל רשות לכך מבית־דין, כדלעיל הלכות בית־דין סימן רי"א סעיף י"ב{כא}: 

[ח] בְּשָׁעַת קבלת העדות, צריכים הדיינים לכתחילה להיות יושבים, שנאמר{כב} ויֵשב משה לשפוט את העם{כג}. והעדים לכתחילה יעידו בעמידה, שנאמר{כד} ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, לפני י"י. וכן בעלי־הדין בשעת גמר דינם{כה}. אבל זהו רק למצוה ולא לעיכובא. ולכן נהגו בכל בתי־דינים להושיב בעלי הדין והעדים, מאז שראו כי העמדתם גורמת למחלוקת{כו}.  

[]ואין מקבלים עדות ששלחו בכתב, שנאמר{כז} על "פי" שנים עדים, מפיהם ולא מִכְּתָב ידם{כח}. ואין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, משום שנאמר{כט} והוּעַד בבעליו{ל}. ומְטילים הדיינים אימה על העדים בפני כל הנמצאים שם, כדי שיתביישו מלהעיד שקר. ומודיעים להם חומר עדות שקר, שגורמת להביא רעב ודֶבֶר לעולם, ואת החרפה שתגיע להם על כך בעולם הזה ובעולם הבא{לא}: 

[ט] ישנם עשרה מיני פיסול{לב}, שכל מי שנמצא בו אפילו אחד מהם, הרי הוא פסול לעדות, ואֵלו הם. א' חֵרשים, ואפילו אם יכתבו בעצמם את עדותם{לג}. ב' שוטים, ובכללם כל מי שדעתם משובשת תמיד באיזה עניין, או נכפים ("מחלת נפילה") בעת כפייתם, וכן הפתאים מאד והמבוהלים{לד}. ג' קטנים, אפילו הם חכמים ונבונים, עד שיביאו שתי שערות אחרי שלוש עשרה שנים גמורות{לה}. ד' עוורים, גם אם הם רואים מעט אך אינם מבחינים בין אדם לאדם, כשהם מסתכלים בהם. ודוקא בשתי עיניהם, אבל אם רואים בעין אחת, כשרים{לו}. ה' גויים, אף אם הם מוחזקים שאינם משקרים{לז}. ובכללם ישראלים משומדים, קַרָאִים ודומיהם. וכן מוֹסְרים{לח} ומינים ואֲפֵיקוֹרוֹסים. אבל ממזרים כשרים לעדות, וכן גֵּרים{טל}. ו' בזויים, דהיינו כגון ההולכים ואוכלים בשוק{מ} לפני כל העם, או שהולכים ערומים{מא} בשוק בעת שהם עוסקים במלאכה מנוולת. שכיון שאינם מקפידים על בָּשְׁתָּם, הרי הם חשובים ככלב ואינם מקפידים שלא להעיד שקר{מב}. ז' קרובי־משפחה, כמו שנפרט בס"ד לקמן בסעיף י"ב. ח' נשים, וכדלקמן סעיף י"ג. ט' רשעים, כמו שנפרט בס"ד לקמן בסעיפים ט"ו ט"ז י"ז. י' הנוגעים בעֵדוּתם, דהיינו שיש להם הנאה ממנה, או איזה צד נגיעה אפילו בעקיפין{מג}: 

[י] קרובי־משפחה שפסולים הם לעדות, כנזכר לעיל סעיף ט', לָמדו זאת חכמינו ז"ל ממה שנאמר{מד} לא יומְתו אבות על בנים וגו', שפירושו בעדות בנים. כי אִם הכוונה בעוון בנים, זאת הרי כבר נֶאמר מפורש בסוף אותו פסוק, איש בחטאו יומָתו. וּבֵיאֲרוּ עוד חז"ל מדִּרְשות הפסוקים, שלאו דוקא אב ובנו, אלא הוא הדין לשאר קרובים. וכן בֵּיאֲרוּ שכל זה לאו דוקא בדיני נפשות, אלא גם בדיני מְמונות, גטין וקידושין וכדומה{מה}: 

[יא] הלכך פסול להיות עֵד מי שהוא קרוב לאחד מבעלי־הדינים, או לאחד מן הדיינים. וכן בגטין אם הוא קרוב לבעל או לאשה, ובקידושין אם הוא קרוב לחתן או לכלה{מו}. וכן אם העדים קרובים זה לזה. ואפילו הם קרובים רק לָעַרָב ולא ללוה, גם כן פסולים להעיד ללוה. וזה שפסלה התורה עדוּת הקרובים, לא מפני שֶׁחֶזְקָתָם אוהבים זה את זה ועלולים הם להעיד שקר. שהרי הם פסולים להעיד אף לחובתו, ולא רק לזכותו. אלא גזירת הכתוב היא. ואפילו משה רבינו ואהרן הכהן עליהם השלום, לא היו כשרים להעיד זה לזה מפני שהם אחים{מז}: 

[יב] ואֵלו הם הקרובים הפסולים לעדות. האחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הם ראשון בְּראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בִשלישי. וזה הכלל, שלישי בראשון (דהיינו הנכד עם אחיו של־סבו) כשר{מח}, וכל־שכן שלישי בשני. אבל שני בשני (דהיינו בני־דודים) פסול, וכל־שכן שני בראשון. וכן הדרך בנקיבות. דהיינו שתי אחיות, או אח ואחותו, בין מן האב בין מן האם, הרי הם ראשון בראשון. ובניהם בין זכרים בין נקיבות, שני בשני. ובני בניהם או בנות בניהם, שלישי בשלישי. כשם שמונים בזכרים דור ראשון ושני ושלישי כדלעיל, כך מונים בנקיבות. וכלל נוסף נְקוֹט בידך, שהבעל כאשתו, והאשה כבעלה. דהיינו כי כל אשה שאתה פסול להעיד לה, כך אתה פסול להעיד לבעלה. וכל בעל שאתה פסול לו, כך אתה פסול לאשתו{מט}. ויש בעניינים אלו עוד הרבה פרטים{נ}, ובין הכל יש עשרות רבות של־קרובים שפסולים לעדות{נא}. לכן כל עֵד שיש לו איזו קורבה (לאחד מן הנזכרים לעיל ריש סעיף י"א), או שהיה קרוב וְנִתְרַחַק, והדיינים אינם יודעים, צריך להודיע להם, והם יגידו לו אם על־פי ההלכה יש בקורבה זו כדי לפסלו או לא{נב}: 

[יג] נשים פסולות לעדות{נג}. וזוהי גזירת הכתוב{נד} כמו שביארו חז"ל כי הפסוק{נה} ועמדו שני "האנשים", בעדים הוא מדבר, ובא לְלַמְּדֵנו שאין עדות נשים כשרה{נו}. ויש נותנים לזה טעם, מפני שהנשים עלולות לומר דבר שאינוּ אמת מתוך פחד, שהרי אפילו בצדקת שרה אמנו עליה השלום, הכתוב אומר{נז} ותכחש שרה לאמר, לא צחקתי, כי יָרֵאָה{נח}. אכן במקומות שאין שכיחים שם אנשים, כגון להעיד על דבר שאירע בַּעֲזֶרֶת־נשים, או על עניין אקראי שהנשים רגילות בו והאנשים אינם מדקדקים בכך, כגון בגדים אֵלו לבשה אשה פלונית והם שלה, יש מן הפוסקים הסוברים שעדותן של־נשים נאמנת. ולא עוד אלא שיש מקילין אפילו בעדות אשה יחידית על דברים הקורים בפתע פתאום, כגון קטטה והכאה{נט} או בזיון תלמיד־חכם{ס}, שאין פנאי להזמין אנשים שיראו ויֵעידו על כך. ולדעתם אפילו קרוב או קטן, נאמנים בעניינים כאלו. ודוקא כשהתובע טוען כי ידוע לו הדבר היטב, אלא שאין לו עדים זולתי הם, אבל לא כשהוא עצמו אינוּ יודע זאת אלא מהם{סא}. ולעניין הלכה למעשה, הדבר תלוי לפי רְאוּת עיני הדיין, ולשם־שמים, ולגדור פרצות הדור. כגון כשהוא רואה כי רב הפשע, יסמוך על דעת הפוסקים דלעיל{סב}: 

[יד] פיסול רשעים לעדות כדלעיל סעיף ט', לְמָדוּהוּ חז"ל ממה שנאמר{סג} אַל תָּשֶׁת ידך עם רשע להיות עד חמס, שפירושו אל תשת (דהיינו אל תָּשִׂים) רשע עֵד. ואפילו עד כשר, היודע בָּעֵד השני שהוא רשע ופסול לעדות מן התורה{סד}, אלא שהדיינים אינם מכירים ברשעו{סה}, אסור לו להעיד עמו אף־על־פי שהיא עדות אמת, מפני שהוא מצטרף אתו, ונמצא שזה הכשר הֵשִׁית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו. וכל־שכן כשיודע שהעד השני הוא עד שקר, כי אינוּ יודע בעדות הזאת כלום{סו}. וגזירת הכתוב היא שכל העדות בְּטֵלָה אפילו כשהם רַבִּים, אם אחד מהם פסול או קרוב{סז}: 

[טו] ואיזהו רשע שפסול לעדות מן התורה. כל שעבר על דבר המפורסם בישראל שהוא אסור, והוא בלא־תעשה מן התורה, ועבר בזדון, ולא עשה תשובה. שכיון שיש בעבירה זו חיוב מַלְקוּת, הרי הוא נקרא רשע בתורתינו הקדושה, שנאמר{סח} והיה אם בִּן הכּוֹת הרשע וגו'. וכל־שכן אם יש באותה עבירה חיוב מיתת בית־דין, שנאמר{סט} אשר הוא רשע לָמוּת. ואם אין החיוב בעבירה זו אלא מדברי סופרים, הרי זה פסול מדברי סופרים. אבל עבירה שיש לתלות שעשה אותה בשגגה, או בִּטְעוּת שלא ידע את האיסור, לא נפסל לעדות אפילו מדברי סופרים{ע}: 

[טז] הלכך מי שחילל שבת או יום־טוב{עא}, אפילו יום־טוב שני שֶׁלַּ־גָּלִיּוֹת, או בא על אחת מן העריות{עב}, או על פנויה או גויה או זָכָר, ואפילו על אשתו נדה, נפסל לעדות. וכן מי שאכל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. וכל־שכן נבילה או טריפה, וכן קַצָּב שהאכיל נבילה או טריפה לישראל{עג}. או לבש שעטנז. או עבר על שבועתו{עד}, ואפילו על חֵרם שֶׁהִחְרימו הקהל. וכן גנב או גזלן, ואפילו הִחְזיר{עה}. או מלוה ברבית, או לווה ברבית. והוא הדין למשחק בקובְיא{עו} וכדומה, אם אין לו מלאכה אחרת זולת משחק זה{עז}. וכן אם הוציא מחבירו ממון שלא כדין באמצעות ערכאות של־גויים וכיוצא בהם{עח}. וכן דין המבטל תפילות, או עז־פנים שמבזה תלמידי־חכמים, או נותן כתף סוררת נגד דברי רבותינו ז"ל, או עוסק בכשפים, או שוחט לשדים אפילו למטרת רפואת חולה{עט}, או מגלח זקנו בתער{פ}. וכולם שחזרו בהם מדרכם הרעה ושבו לפני ה' יתברך בתשובה שלימה וגמורה, כשרים לעדות{פא}: 

[יז] גם כל מי שאינוּ במקרא ולא במשנה ולא בדרך־ארץ (דהיינו שאינוּ בשלשתם), הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות. שכיון שירד עד כדי כך, חֲזָקָה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו. נמצאתָ אומר, כל תלמיד־חכם הוא בחזקת כשר, אלא אם־כן נמצא בו פיסול. וכל עם־הארץ, בחזקת פסול, אלא אם־כן הוּחְזָק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים, והולך בדרכי הַכְּשרים והישרים{פב}: