מתולדותיו של מארי נסים רצאבי זצ"ל

רגשות לבבינו הומים וגואים, כאשר אנו באים לשרטט עלי גליון, קווים לדמותו של מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הגאון כמהר"ר נסים זצוק"ל, ששימש כראב"ד מקודש בעיר רצאבה. ידענוהו כמלאך בדמות איש מורם מעם, גדול בתורה וביראת שמים, גדול במדות תרומיות, אציל-רוח ועדין-נפש, שהאציל מהודו ומתורתו על כל הסובבים אותו, למרות שהסתיר את גדלותו והתנהג עמהם כאחד מהם. הוא היה בעל זכרון מופלג מאד מאד, איש האשכולות, ממעתיקי השמועה, ומגדולי הבקיאים בכל חלקי התורה ובמסורת-חכמי תימן. שנון בתשובותיו, שולף מיד מענה לכל שואל בכל נושא בתורה, מיניה וביה, כמאן דמנחא בכיסתיה, ועל הרוב ככתבו וכלשונו. 

אם נספר פרטי שבחיו, יכלה הזמן והמה לא יכלו. במה נתחיל ובמה נסיים? ומה גם במסגרת המצומצמת של העלון, ובידינו נצטבר חומר כדי ספר שלם. על כן יהיו דברינו כאן מעטים, ונפתח רק צוהר קטן כמלוא מחט סדקית להציץ באורו של ענק גדול, שזיו השכינה היה נוצץ במצחו, וחכמת אדם תאיר פניו, כידוע לכל רואיו. 

לידתו וילדותו 

מו"ר זצ"ל נולד בעיר רצאבה בשנת ה'תרס"ט ליצירה, ב'ר"כ לשטרות, וסימניך ברך י"י חילו. כבר אז ידעו נבוני-לחש כי כוכב גדול עומד להאיר בעולם. יען שהוא נולד כשמסוה על פניו, וזה לאות ולמופת כי תינוק זה יהא חכם גדול.  

שמו נקרא בישראל נסים כשם איבו, כנהוג שם לבן חביב. אמנם לאחר מכן הוא נתפרסם בשם מרי נחום, אך שם זה החליפו לו (בעלי "המזלות") בעת נישואיו, והוא אמנם קיבל אותו, אך לאחר כשנה חזר לשמו הקודם, וגם חתם כך עד סוף ימיו, אעפ"י שבפי כל היה נקרא "מרי נחום", חוץ מבני משפחתו הקרובים ביותר. 

אמו הצדקת מרתא סלאמה נע"ג, בתו של מהריק"א, טיפחה וגידלה את האוצר שלה במסירות נפש. כראוי לבת תלמיד-חכם, יקדה בה אהבת התורה, והיתה שמחה מאד על התמדתו של בנה הקטון בלימודו. היתה יושבת על ידו ומקשיבה כשהוא עוסק בתורה, ותוך כדי כך בעבור לעודדו מפצחת בשבילו שקדים ואגוזים, ומידי פעם כשמצטרפת כמות מסויימת, נותנת לו, והוא מפסיק כדי לאכול שיוכל להמשיך ולהתחזק בגופו. ועל כגון דא נאמר אשרי יולדתו. 

על אמו סיפר כי בלכתה לישון, היתה אומרת פסוקים בלי סוף, ולא פוסקת עד שנרדמת. 

עירו ומשפחתו 

רצאבה, עיר של חכמים ושל סופרים, ידועה למרחקים כמקום ריבוץ תורה, שממנה יוצאה הוראה בדבר ה' זו הלכה לכל סביבותיה, ובית דין קבוע בה לכל ענייני דת ודין, כולל חליצות וגיטין. עליה אמרו דורשי רשומות, רצאבה ראשי תיבות ר'ובם צ'דיקים א'נשים ב'עלי ה'וד. 

העיר שוכנת במחוז "גהראן", דרומית לעיר הבירה צנעא במרחק 75 ק"מ, בסמיכות לעיר דמאר המפורסמת, מוקפת חומה גבוהה ועתיקה דלתיים ובריח, כעין חומת ירושלם העתיקה תובב"א.  

הרה"ג יחיא נחום זצ"ל, השליח המפורסם של בית-דין צנעא שהיה מחזר ובודק בכל ערי תימן וכפריה אחרי השוחטים והבודקים, הרבנים מסדר הגיטין והקידושין וכדומה, השתומם למצוא ברצאבה תלמידי חכמים גדולים ובעלי שיעור קומה. מיד בבואו כשנשא ונתן עמהם  בהלכה ובאגדה, ובפרט עם מרי נסים, תוך כדי השיעור בבית הכנסת אחרי ערבית, משך את ידיו. למחרת אירע ספק בבהמה שנשחטה, ופסקו להכשיר במעמד כל התלמידי חכמים אחרי שקלא וטריא, והיה הרי"נ מתפלא, כי לא הכיר מקודם בגדולתם בתורה. ולאחר עניינים אלו וכיוצא בהם, כמובן שלא היה לו צורך לבדוק אחרי מעשיהם. וכשהיו שואלים אותו על כך בשאר מקומות שהגיע אליהם, היה אומר: יהודי רצאבה, מקבלי אפי שכינתא בכל יומא ויומא. [מאידך גיסא, על אנשי מקום שאמנם הוא מפורסם, אבל כשתהה על קנקניהם מצאם ריקים, התבטא בחריפות: עבדא, נחום כריסיה לא שוי, כלשון חז"ל בגיטין דף י"ב ע"א]. 

משפחתו נקראת בתימן "בני יהודה", על שם אבי המשפחה לפני עשר דורות. השם "רצאבי", אינו אלא כינוי על שם העיר. משפחה זו היתה העיקרית והגדולה שם, והם תושבי העיר מיום היווסדה, ושלהם היתה בית הכנסת הגדולה והנאה ביותר. מוכרים מדור דור כגדולי תורה וחכמה. בפרט מפורסם הגאון המקובל מהר"ר שלמה בן יעקב אלרצאבי זצוק"ל, שמרי נסים הוא דור חמישי ממנו. שד"ר שיצא מארץ ישראל לתימן לאסוף תרומות לישיבות, וסבב בכל גלילות תימן, אמר: בכל תימן מצאתי שני חכמים מופלגים ביותר. האחד מהם הוא מהר"ר שלמה בן יעקב אלרצאבי (השני, לא זכור לנו שמו. ברשימתו של בן משפחתו הרב שמשון מוסא יצ"ו מביא מקור שמזכיר את מוהר"ר שלמה דלעל בתואר "גדול הדור"). 

אביו ומעלתו 

אביו כה"ר נסים בכה"ר שלום זצ"ל, היה המנהיג הנערץ של הקהילה בכלל, ושל בית הכנסת הגדולה בפרט. אף אחד לא היה מעיז להמרות את פיו. נשוא פנים גם אצל השלטונות, אמיץ כח, איש תואר, ובעל לב טוב. מתנהג בקדושה והחסידות, זריז במצוות, וביתו פתוח לרווחה. הוא גם המוהל והשוחט הראשי שבעיר. כולם היו מעדיפים להזמינו לשחוט להם, למרות שהיו שוחטים רבים בעיר, כיון שהיו אומרים שמרגישים כאשר הוא שוחט אזי טעם הבשר טוב יותר. ומדוע? – כי הוא "אינו נותן עינו בבשר". טוב עין הוא יבורך. 

בקי הדק היטב  במסורת ובמנהגים. בעל כח ריכוז גדול, ער לכל טעות בקריאת התורה ובתרגום, ומתקן מיד את הקורא, ואפילו בהושענות. שגיאה אחת לא תעבור ללא שירגיש, כי היה מדקדק גדול ובקי בכל תנועה וקוץ. כשהגיע לשם הרה"ג יחיא נחום, ושבת פרשת ואתחנן היתה, וקרא בתורה "ואשב בהר" כאחת, העיר לו להפסיק בין שתי התיבות. הרי"נ תיקן את עצמו מיד. לאחר מכן אמר הרי"נ, אמנם יודע הייתי שיש פסיק כמבואר בחלק הדקדוק, אלא שלא ידעתי כי אתם קוראים כפי התיגאן. 

הרב נסים שלום היה אומר, מכל הלימודים – אין נשמתי נהנית כמו בלימוד הזוהר הקדוש. ומכל התפילות – אין אצלי התעוררות כמו ב"סדר הרחמים" ביום הכפורים. 

זקינו מהריק"א וגדולתו 

בהיות הרב נסים שלום בגיל שלוש-עשרה(!), נשא לאשה את סלאמה בתו של הראב"ד ומאירה דאתרא בעיר רצאבה וסביבותיה, הוא הגאון מהר"ר יחיא קאפח זצוק"ל, בנו של הגאון מהריק"א מאריה דאתרא וראב"ד בעיר דמאר. זה האחרון הגיע תחילה לרצאבה מעיר הבירה צנעא, וכידוע שאמו של גאון עוזינו מהרי"ץ היא גם-כן ממשפחה זו. לדאבוננו יצא מן השורה וסטה מן הדרך אחד מרבני צנעא שנקרא גם-כן באותו השם, ואין להחליף אותו עם מהר"י קאפח שאנחנו מדברים עליו כעת, למרות שהם בני אותה משפחה, ובליל הסדר היסב עמהם בצנעא יחד, עוד בזמן מהר"ר שלמה אלקארה. 

כשנודע למהר"י קאפח ראב"ד רצאבה על רוח הכפירה בסתרי-תורה שהחלה מנשבת בצנעא, בראשותו ובהדרכתו של קרובו הנז' לעיל, וזה היה כבר באחרית ימיו, שהיה כבר חלש, היה תמיה ואומר: איני יודע מה אירע ליחיא בן דודי! מה גרם לו לשטות זו? אילו הייתי בכוחותי, הייתי עושה להם כבשן! 

מהריק"א שלנו מפורסם כגאון בתורה, וכדרשן נפלא שאין פיו פוסק במשך כמה שעות. לפרנסתו כתב המון ספרים לפי דרישת הקונים, שרבים מהם מצויים עד זמנינו. הוא היה סופר מהיר, וכל המתקרב לביתו היה שומע קול חריקת הקולמוס במרוצת כתיבתו. ערך ספרים והוסיף במקצתם את הערותיו. כמו-כן נותרו ממנו כמה שאלות ותשובות, ונודע לנו שיש לו גם הגהות סביב שולחן ערוך שעדיין לא הגיעו לידינו. ישב פאר על כסא ההוראה והדיינות בעיר רצאבה עד זקנה ושיבה. לשמע חכמתו כי רבה, ולנוכח הצלחתו בפתרונות סכסוכים ממוניים וכדומה, נתבקש לעבור לכהן בתפקיד זה בעי"ת צנעא, אך הוא לא אבה. נקרא לעיר ירים להכריע במחלוקות שפרצה בין חכמי המקובלים בדרום תימן, ופסק לטובת מה"ר יוסף אליתים נגד מה"ר יפת (חסן) אלתעיזי. עליו אמרו "כמוהו לא קם, ולא יקום". נלב"ע בשנת ה'תרע"א לערך. בן בתו, מרי נסים דנן, שהיה אז כבן שלוש שנים, הלך בעיקבותיו, ובדרכי שאר אבותיו. 

התמדתו 

נסים ילד הפלא גדל ועשה חיל בתורה. מלמדיו לא טרחו הרבה כל מה שלמד מהם השכיל והרחיב איזן וחיקר. מאז ובמשך כל ימי חייו, לא פסיק פומיה מגירסא, ש"ס ופוסקים, מפרשים ומקובלים, בכל מכל כל. בני הקהילה ראו ושמחו ב"עילוי" הצומח ועולה בקרבם, שלימים יתפרסם שמו לתהילה ולתפארת בכל המחוזות. 

הוא ואחיו הצעיר ממנו הרה"ג ישראל זצ"ל (שנלב"ע בדמי ימיון, כבן ל"ה שנה) קיבלו על עצמם הנהגה קדושה של תנאים ואמוראים, שלא לילך ארבע אמות בלא תורה. והיו הולכים שניהם יחדיו, כשהם גורסים תלמודם על פה. וכששכחו את ההמשך. עמדו על מקומם עד שנזכרו. 

היתה לו למרי נסים תפיסה נדירה וזכרון מופלג במיוחד. כל מה שלמד וקרא, שוב לא נשכח ממנו. בור סוד שאינו מאבד טיפה. בני חבורתו היו מתפלאים עליו ומקנאים בו, כיצד זה עתה קרא עמהם ההלכה פעמיים או שלוש, והנה הוא כבר אומר אותה על-פה. הם אף שיחזרו מאה פעמים. לא מסוגלים לכך. 

כל יודעיו ושומעיו לא האמינו למה שהם רואים: דפים שלמים בש"ס ובפוסקים, מדרשים ומפרשים, אומרם כמו אשרי יושבי ביתך, חורז ומשלב ממשנה לגמרא ולרמב"ם וכו', בהטעמה רבה ובשפה ברורה, כאילו הספרים פתוחים לפניו. בכללם הלכות מסבוכות, כגון ארבע רשויות שבת, תערובת חמץ והגעלה בפסח, שופר סוכה ולולב, בשר בחלב ותערובות, נדה וסתות ומקואות. גיטין וקידושין חליצה ויבום. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, טומאת צרעת, קרבן פסח, פרה אדומה, וכלי המקדש. וכהנה וכהנה. ספר תורה חי. מעיין המתגבר ונהר שאינו פוסק. 

קהל השומעים היו מטים אזניהם כאפרכסת כשהם מרותקים למקומותיהם. בני ביתו מעידים כשהיו מתעוררים לעתים בלילה, חושך ואפילה,ולהפתעתם הם שומעים אותו על מטתו בחדרו לומד על-פה בקול נמוך. שח לפנינו הרב חיים עדני שליט"א, רבה של אליכין: נדהמתי לשמוע אותו דורש. לא רק הבקיאות מפליאה, אלא גם ההבנה העמוקה. לא היה כמוהו בדורינו. אני הרי היכרתי את כל הרבנים התימנים הזקנים, כגון בירושלים ובראש העין ע"כ. 

מנהג היה לו כל יום ששי, לאחר השילוש בבית הכנסת, ושמו"ת בבית, יוצא לטבול במעיין הנקרא "קראב" מרחק כמה קילומטרים, לכבוד שבת-קודש, בלויית אחד מתלמידיו. מיד שעבר את מפתן הבית, היה מתחיל לחזור כל מה שלמד באותו שבוע בעל-פה. זכור לאותו תלמיד ששמע הלכות שבת ועירובין, נדה וכתמים, לאורך כל הדרך, הלוך ושוב. 

רבים מתפעלים מן הגאוניות הזו, אבל מעטים יודעים כי זכה לכך, מלבד בזכות אבותיו ושמירה מכל דבר שאמרו חז"ל שקשה לשכחה, גם ואולי בעיקר בזכות התעניות הרבות בצעירותו, וקדושת המחשבה כל ימי חייו. 

סמכותו 

כבר בהיותו צעיר לימים התפרסמה חכמתו של מרי נסים ונתקבלה סמכותו ובהיותו בן עשרים ושבע תו לו שבעת רבני העיר, ובראשם מורו ורבו הרה"ג חיים קאפח (בכה"ר יוסף בנו של מהריק"א דלעיל) זצ"ל, שכתב בין השאר בזה"ל: מינינו אותו בין רבני העיר, להיות כאחד מהם בכל העניינים, כגון גיטין וקידושין וכל הדינים השייכים להם ע"כ. בכך נצטרף לזקני הרבנים שבעיר, ויהי הולך וגדל בתורה, ובאפן טבעי נתקבל בעיני כל הקהילה כראש וראשון לכל הרבנים, ולאחר פטירת רבו הנז"ל נתמנה לראש בית הדין. 

הוא היה בעל שיקול דעת ומעמיק בהבנה. לעת הצורך היה מתבודד בעליית ביתו לחפש ולחטט בספרים אחת הנה ואחת הנה, לרדת לעומקה של הלכה שעות על גבי שעות, עד שהוציא מסקנא מבוררת. אך בדרך כלל היה פוסק תכף ומיד ולפי רוב בקיאותו, היה מצטט את ההלכה ככתבה וכלשונה. למשל, פעם אחת נתלבטו בבדיקת  הריאה של פרה. קראו לו, הביט בה, וזרק מיד מפיו: נדבקו שתי אונות או אונא ואומא על ידי בועא, נידון כמינה ובה וכשרה. 

תלמידים רבים למדו לפניו, בבית-המדרש שפתח בביתו. נתקבלו שם אלה שכבר גמרו חוק לימודיהם הרגילים, בלימוד פרשה והפטרה תרגום וכדומה. מהרבה כפרים ועיירות מהסביבה, נהרו ונתקבצו ללמוד אצלו, עד שהוסמכו על ידו שוחטים ובודקים רבנים ומורי הוראה, שחזרו להנהיג את קהילותיהם במקומותיהם. הוא יצר דפוסי לימוד מיוחדים, שלא היו מקודם ולא בשאר מקומות, ובעיקר העמיד כדבר ראשון את לימוד ההלכה, יסודותיה וטעמיה. בימי חול המועד, היה ביתו מתמלא באנשים שמתארחים אצלו, והיה מתפתח משא ומתן של שאלות ותשובות בהלכה ובאגדה. אשרי עין ראתה. 

מרי נסים הכיר והחשיב מאד את רבני עי"ת צנעא, ועמד אתם בקשר שאלות ותשובות. זה התחיל בעיקר בהיותו בן כ"ג שנה לערך, ששהה שם בצנעא במשך חדשיים ימים אצל ידידיו מצאצאי מהרי"ץ, לרגל טיפול בחזהו אצל הרופא האיטלקי. מסיבה מסויימת העלים מהם את ידיעותיו בתורה, הסתובב בבתי המדרשות לקלוט ולראות, להתרשם מהרבנים ומתלמודם שיחם ושיגם, הגם כי פה ושם הרגישו כי יש פה מישהו יוצא דופן. 

ענותנותו 

במקום גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. כל ימי חייו התהלך בתום לבבו וביושר דרכו, רחוק מתאוות העולם. מאד מאד שפל רוח, שפל ברך וקומה. שייף עייל שייף נפיק. גם כשהגיע לארץ ישראל, בשום צד ואופן לא אבה ללבוש בגדי שרד כדרך הרבנים המשרתים בקודש, ולא מגבעת לראשו לכבוד ולתפארת. בקושי גדול היה מסכים שיקראוהו בשם רב-מרי, ולפעמים מיחה על זה. וכך היה אומר: אני אדם פשוט. 

ברשימות אחד מתלמידיו, הרב מרדכי נחשון יצ"ו מירושלים, כתוב בין השאר: קושי גדול לנו לתאר את מורינו הגדול, מעשיו מדרגותיו ומדותיו. כי הוא לא נהג כשאר צדיקים שרגילים לגלות טפח ולכסות טפחיים, אלא "כיסה הכל". אמנם אף שברח תמיד מפרסום ומכבוד כמו מאש, בכל אופן הרי למשל לא יכל להתפלל ולברך במהירות, אלא מלה במלה, כשלכל אחת יש משמעות... דרכו היתה לא רק להסתיר, אלא גם "להכחיש" מה שייחסו לו, ולפעמים מיחה נמרצות במקורבים אליו שהפליגו בשבחו, לא אבה שיעמדו לכבודו גם בקריאת התורה. פעם כשעמדתי, סימן לי לשבת... כשהיינו מגיעים אצלו בשבתות או בחול המועד, היה מורה לנו לישב על ידו במיטתו, אעפ"י שאמרתי לו כי מן הראוי לי לשבת על הרצפה, מחמת ההבדל העצום שבינו לביני. כקליפת השום אני לפניו. הרי אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת, אינני יודע בעל פה. ברח מכל שררה על הציבור, אף שהיה גדול ועצום בכל מקצועות התורה, שידע אותה על-פה לארכה ולרחבה. קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ובשמחה יתירה. וכיבד כל אחד למעלה ממה שראוי לו. 

כאשר באו אליו אנשים שלא הכירם וביקשו ברכה או להתפלל על חולים, או לתת הסכמה להדפסת ספרים חדשים, היה נרעש ונפחד, ואומר כשהוא סופק על כפיו בכאב "חטאתי לשם". ופונה ומבקש ואומר לו בפחד ואימה: מי שלח אותך אלי? כאומר: אני לא האיש המתאים. מי אני ומה אני?! וכמובן הוא היה מתכוין ברצינות גמורה שאינו  "ראוי" לפעמים לאחר הפצרות הסכים לברך, הניח שתי ידיו על ראשו, ואז השפיע לו ברכות רבות מכל הלב, (ומהלכים סיפורים על חולים שהתרפאו, ותינוקות שהבריאו כששינה להם שם וכדומה. אבל אין עסקנו כאן בכגון דא). 

צדיק באמונתו 

ראינו הלכה למעשה איך שרבינו מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד כשהיה מזכיר את שמו יתברך, בכל קשר שהוא, אם בברכה אם בסיפור דברים, היתה לשומעים הרגשה ששכינה לנגדו. אין לו צורך בהכנה מוקדמת. תהילת ה' ידבר פיו בכל עת ובכל זמן, כגון כשחל שינוי מפתיע במזג האוויר, היה אומר: ברוך משנה עתיו ורגעיו. כשהרגיש משב רוח קר ונעים ביום חם, אמר: הלואי שירצה ה' להמשיך רוח זו. תשובה כללית שגורה בפיו להרבה שאלות הנוגעות ליסודות האמונה כך גזרה חכמתו יתברך. 

מאד מאד היה מדקדק בהלכה, ומקפיד על עצמו גם בדברים שאחרים אינם מקפידים. פרט שעלול להישכח ממנו, לא סמך על זכרונו הכביר, ופתח את השלחן ערוך. כשענה לשאלה בעניין חמץ בפסח שאיסורו במשהו- הרגשנו שמדובר בעניין מחריד ומבהיל. 

אירע פעם אחת שהפצירו בו לעשות איזה עניין, והוא השיב בלשון הפסוק: לא יהיה הדבר ולא יבוא. אחר זמן ביקש להתחרט, אך היה מכרסם הספק בליבו כמה חדשים שמא יש בזה משום שבועה (מפני שאמר תיבת "לא פעמיים כידוע). הואיל וכן, שב ואל תעשה עדיף. 

שליח נאמן היה לו, ר' יואב שלם נר"ו, שהיה גם מעביר חליפות שו"ת בינו לבן בנו שילח"א הרב יצחק שליט"א בבני ברק. פעם אחת ביקש מרי נסים מיואב לקנות עבורו זעפראן. לשאלתו, מדוע הוא צריך זאת? השיב: בתימן היינו עושים בזה פעולה מסויימת והיה מתגלה בתוכו שם המפורש. עכשיו בארץ ישראל אנסה, מי יודע אם גם-כן אצליח. 

פנינים מתורתו 

כבר נתפרסמו ברבים פנינים רבים מחידושי תורתו, כפי שהינם פזורים בספריו של בנו. וכאן נביא על קצה המזלג עניינים חדשים שעדיין לא נדפסו, דברים השווים לכל נפש: 

·                                 שאלוהו על מה שנוהגים רבים לומר בהרחמן שבסוף ברכת המזון אחרי הרחמן יפרנסנו בכבוד, הרחמן יסמיכנו על הכבוד, וכן נמצא בקצת תכאליל כת"י- מה ביאורו? השיב: הכוונה להוסיף בזה כיצד יפרנסנו בכבוד, על ידי שיסמיכנו על הכבוד דהיינו העושר, מלשון הפסוק האמור ביעקב, ומאשר לאבינו עשה את כל "הכבוד" הזה.  

·                                 בין המאכלים של ליל ראש השנה, נמנה רוביא דהינו תלתן, כנזכר בשלחן ערוך. היה אומר: זהו התבלין הידוע אצלינו בשם חלבה (ועיין כף החיים). ומוסיף, למה נקרא שמה רוביא? מפני שכל זמן שטורפים אותה היא מתרבה. 

·                                 היה מתנגד למה שהנהיגו בכמה מקומות מקרוב להעמיד שני שלוחי ציבור בזמן אמירת הפיוטים עת שערי רחמים, המלך ה', קודם תקיעת שופר. שאם באדם אחד מצינו שיש חשש שיתערב בכוונתו להשמיע קולו שלא לשם שמים, ועל כגון זה נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה כנזכר בפוסקים, קל וחומר שניים, שכל אחד עלול להתערב במחשבתו להראות נעימות קולו יותר מחבירו. וזה לא יתכן ביום הדין הנורא, ובפרט קודם תקיעת שופר אשר בא להגן בעדינו (כל מי ששמע מאתנו עניין זה, נענע ראשו כהסכמה). 

·                                 גידול הפיאות בצדעיים, לא מספיק קטנות, לפי שהם "סימן" ליהדות, והרי קטן פסול לעדות. 

·                                 על הגיית הקמץ כמו פתח, כמבטא הספרדים, היה מפטיר ואומר: הם טועים בדבר שאפילו תשב"ר יודעים אותו. הרי קמץ- מלשון קמיצה, וקמץ הכהן. כמוץ פיך וקמץ. פתח- מלשון פתיחה, לפתוח את הפה. 

·                                 פעם אחת כשלמדנו עמו ברמב"ם, השגת הראב"ד ותשובת הכסף משנה, הגיב: ניכרת ענותנותו של מרן, הוא משיב אך ורק לגופו של עניין, בלא שום ביטוי חריף, בלשון רכה.  

·                                 היה מחבב ומשבח מאד את ספרי מהרי"ץ. בראות זאת בנו הקטן, שאל אותו מדוע הינהו נוהג כפי הכרעת מהרי"ץ דוקא? השיב: כי הוא משלנו. כלומר- הוא מאריה דאתרין בקהילותינו. 

כתר יתנו לך 

בכתביו של מרי נסים מצינו את הסיפור דלקמן, המעיד על מעלתם של רבותינו אבותינו נע"ג בתימן, תוקף אמונתם וגודל צדקתם, שקרעו רקיע בתפילותיהם, וביטלו גזירות אויביה, והקב"ה היה שומע צעקתם מיד בקראם אליו. וכך היה המעשה הרשום בכתב אמת. בתוספת מעט פרטים ששמענו מפיו בעל-פה וקצת דברים שהוספנו עוד מעצמנו דרך ביאור: 

בתקופות השלטון התורכי בתימן, נמצאו מספר גדודים של צבאם במשך שבועות שלמים בתוך עירנו רצאבה, וגם מחוצה לה, שוכנים תוך אהלי בד לבנים. והנה באחד השבתות גזר המושל (נקרא בפיהם אלצ'אבטה) לקרוא ולקחת אליו את ראשי הקהילה היהודית, ולהוליכם למקום מרכזי הנודע בשם מעבר. 

שלוחיו הגיעו לרובע היהודי, הנמצא בפינת מערב ודרום, ניגשו לחצר בית הכנסת הגדול שבעיר, שהוא של "בני יהודה", ועמדו על מפתן השער כשההודעה הזאת בפיהם. הקהל עמדו נבוכים והפנו את מבטם לעבר הראב"ד ומאריה דאתרא הגאון מהריק"א זצ"ל. הרב קם ללא התמהמהות, ודיבר אל השלוחים בהאיי לישנא: "נחן מסתטיעין אמר אלדולה, בל נתמם צלאת אלצ'חייה". (דהיינו אנחנו נשמעים לפקודת השלוטונות, רק נסיים תפילת הבוקר. פירוש "צ'חה" בלשונם, שעות הבוקר המאוחרות). 

תשובה זו לקחו עמהם השלוחים, והלכו להם. חזר הרב והפנה תשומת-לב הקהל למאורע העצוב, והדגיש: גזירה מרחפת עלינו לחלל שבת ח"ו (יציאה מחוץ לתחום, וגם מי יודע מה ידרשו מהם כשיגיעו) וצריכים אתם ליתן דעתכם. על כן תבחרו את מי שמרוצה לכם לעבור לפני התיבה. נבחר לכך מה"ר משה יהודה זצ"ל, איש עניו ושפל ברך, יוצא מגדר הרגיל. הוא ירד לפני התיבה להתפלל מוסף, בלב נשבר ונפש מזועזעת עד היסוד בה. פתח ואמר כנהוג קדיש ואבות וגבורות, כשעל ידו עומד מימין אבי-אמי מהריק"א הנזכר לעיל, ומשמאל כה"ר שלמה סעדיה (אחיו של זקיני) זצ"ל. בהגיעו לקדושה, באמירת כתר יתנו לך ה' אלדינו וכו', הבקיעו שלושת הגבורים שחקים. היא יצאה מתוך גרונם בקולי-קולות, בשטף מלים יורדות ועולות. וכרעם ביום בהיר הרטיטה הלבבות, כקול נבות. גם קהל השומעים הנדהם וההמום, שפכו ליבם כמים, לפני מושיעם שוכן שמים. 

ואכן לא השיב ה' ריקם את תפילתם, ויקשב וישמע את זעקתם. ובעודם אומרים פיטום הקטורת, כבר נשמעו תכופות חליליהם של התורכים המורים על נסיגתם. והרב מהריק"א עצמו הספיק עוד ללוות את אחרוני הצועדים על חומת העיר, הצופים בפינוי צבא התורכים מן המקום. וברוך שומע תפילת עמו ישראל. 

לעת חליו בזקנותו 

כשהיו באים לבקר את מרי נסים, ושואלים על מצב בריאותו, לא היה מספר מה כואב לו, אלא כמה שעות לא יכול היה ללמוד. זה ורק זה היה  ה"מודד" למחלה. כי מלבד אהבת התורה, לא היה לו שום טעם בחיים. 

ועל מה היה מצטער אז במיוחד? על שאינו יכול כעת ללמוד גמרא בעיון והבנה, רק "בהעברה". כי אם היה מתאמץ היה ראשו מכביד עליו ביותר. בין כך ובין כך היה לומד פרקים ומסכתות שלימות. 

גם לעת זקנותו לא נחלש זכרונו. לא כהתה עינו ולא נס ליחו. לאברכים ובני ישיבות שבאו אצלו, היה שואל במאי קא עסקיתו? ומדבר עמהם במסכת שהם עוסקים בה, כמו תמיד. והנה אירע שנכדו הרב משה יצ"ו שאל אותו עניין בפרק חזקת הבתים, והוא התחיל להסדיר לפניו לשון המשנה והגמרא שם כצביונם על-פה כמנהגו ופתאום כשהגיע לאיזו פיסקא וראה שאינו זוכר את ההמשך, נצטער ואמר: אוי, אני כבר שוכח! ומיד הוציא את הגמרא, ולמד את המשך אותו עניין. זאת היתה הפעם היחידה. 

בהיותו בבית החולים, אירע שבאו לבקרו שני תלמידי חכמים. וכשיצאו עמד ממטתו ללוותם. העירו לו הנוכחים שעל פי הוראת הרופאים אסור לו לרדת מן המטה, אך הוא ענה לעומתם: מלאכי ה' באו לכאן, וכי לא אלך ללוותם? 

ברא כרעא דאבוה 

כחודש ומחצה לפני פטירתו, התקיימה בבני ברק הכנסתו לברית-מילה של נכדו שאול יצ"ו, בנו של הרב יצחק שליט"א. למרות חליו וחולשתו, התאמץ מאד ובא להשתתף במצוה, כשהוא נשען על מקלו. הגר"ח קנייבסקי שליט"א הוזמן להיות הסנדק. על מאורע זה סיפר הרב עמנואל בשארי שליט"א, המנכ"ל המסור של מוסדות "פעולת צדיק" כדלקמן: 

ראיתי אחרי המילה שהתעכב הגר"ח קנייבסקי שליט"א לצורך הרכב שהיה אמור להסיעו, ובנתיים. סובבו אותו קבוצת אנשים, שביקשו לשמוע ממנו דברי תורה. בתחילה לא יכל לדבר, רק בקושי, מפני שכבר הכביד עליו חליו. אך הנה לפתע פתאום התחיל לדרוש כמעיין המתגבר. הגרח"ק ששמע אותו ממקומו, נפעם והשתומם. הפסיק את הדיבורים ושאל: מי זה? השיבו: זה אביו של הרב יצחק. הקשיב היטב ויען ויאמר: עתה ידעתי. ברא כרעא דאבוה. 

ויהי בנסוע הארון 

מורינו ורבינו זצ"ל השיב נשמתו הטהורה ליוצרו ביום רביעי ו' מנחם אב ה'תשנ"ב בפלג המנחה. נטמן למחרת בבית העלמין בכפר-סבא, חלקת שומרי-תורה 22 שורה י'. רבים ונכבדים, בני תורה וקהל רב, ותלמידי חכמים שהספידוהו מרורות, ליווהו למנוחתו. בן פ"ג שנים היה במותו. אוי מי יתן לנו חליפתו תנצב"ה. 

אב מרי נסים לא מת. שפתותיו דובבות בקבר. צדיקים במיתתם קרויים חיים. תורתו נלמדת מתוך הספרים שכבר הדפסנו, וחלק גדול ממנה עדיין בכתובים, מצפים לגואלם בעגלא ובזמן קריב אכי"ר. 

תנצב"ה