סימן ר"ז - הִלכּוֹת שבעת ימי המשתה (כולל ענייני סעודת־הנישואין, פנים חדשות ואשר ברא. שבת־החתונה. נקי יהיה לביתו שנה אחת וכו')

[[א] משה רבינו עליו השלום תיקן לישראל שבעת ימי המשתה {א}, שיאכלו וישתו וישמחו בהם החתן והכלה וקרוביהם ומיודעיהם לשם מצוה, כדי ליתן שבח והודאה לַשֵּׁם יתברך שהגיעם לזיווג {ב}. וכמו שמצינו ביעקב אבינו, כשנשא את לאה אמנו, עשו שבעה ימים משתה, ועוד הוסיף לאחר מכן שבעה ימים אחרים לצורך נישואי רחל אמנו, שנאמר {ג} מלא "שבוע" זאת, ונִתנה לך גם את זאת. ונאספו אז כל אנשי חרן לגמול חסד עם יעקב, שנאמר {ד} ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. וכן מצינו בשמשון כשירד לארץ פלשתים ולקח לו אשה, עשה שבעת ימי משתה ושמחה, שנאמר ויעש שם שמשון משתה וגו' ויקחו שלושים מֵרֵעים (פירוש חברים ושושבינים {ה}) וַיהיו אתו {ו}. מה היו עושים אתו. היו אוכלים ושותים ושמחים, שנאמר {ז} ויאמר להם שמשון אחודה־נא לכם חידה וגו' שבעת ימי המשתה וגו' {ח}: 

 [ב] מצוה לערוך סעוֹדה גדולה ומכובדת בְּרָב־עם {ט} אחרי שנכנסו החתן והכלה לחופה {י}. ואין לך סעוֹדת־מצוה גדולה מסעוֹדת נישואין, ומעלתה מרובה אפילו יותר מסעודת ברית מילה ושאר סעודות של־מצוה {יא}. ולא די במיני מזונות וכדומה, אלא צריך להיות לחם ובשר ויין {יב}, ומכל־מקום אין להפריז בהוצאות {יג}. ויעשו אותה החתן ובני משפחתו על חשבונם, לפי כבודם ולפי כבוד הכלה ובני משפחתה {יד}. וכן היה המנהג בתימן, במקומות שהיו עורכים אותה בבית אבי החתן {טו}. ובזמנינו כאן שעורכים אותה באולם גדול ובמוזמנים מרובים מאד, מתחלקים בדרך־כלל בהוצאות, מחצה על צד החתן ומחצה על צד הכלה {טז}: 

[ג] החתן יֵשב בראש הקרואים באמצע השולחן, וסביבותיו תלמידי חכמים {יז}. ומן הראוי היה שהוא גם־כן יברך המוציא ויבצע למסובין {יח}. אך כיון שבזמנינו כאן מתחילים לסעוד מיד אחרי שבע ברכות הנישואין, ואז החתן אינו נמצא עמהם כי הוא בחדר־הייחוד, על כן המסובים מברכים ובוצעים לעצמם, ותוך כדי הסעודה החתן נכנס לאולם ומברך ובוצע לעצמו {יט}. ולפי שהורגלו גם־כן לשורר ולרקד באמצע הסעודה, בין מנה למנה ולפני ברכת־המזון, צריך לעורר על־כל־פנים שלא ישהו מלברך ברכת־המזון עד שיעור עיכול. ועדיף שיברכו ברכת־המזון מיד בסיום הסעודה, ולאחר מכן ימשיכו בשמחת החתונה {כ}. ומברך אחד הרבנים בקול־רם ברכת המזון על כוס יין. ובזימון אומרים שהשמחה במעונו. ומוסיף המברך ברכת האורח, ולאחר מכן אומר על אותו כוס שבע ברכות, וברכת בורא פרי הגפן תחילה כמו בשעת החופה. ואין הכלה צריכה להיות נוכחת בזמן הברכות, אלא משגרים לה לאחר מכן מן הכוס. וכמו שנפרט בסייעתא דשמיא לקמן בסעיפים ט"ז י"ז, אופן ברכות אלו לפי מנהגינו {כא}: 

[ד] האכילה והשתייה בַּסְּעוֹדה, וכל־שכן השירה והריקודים, יהיו בצניעות גמורה, כשהנשים בחדר נפרד. או שיעמידו לכל־הפחות מחיצה סגורה היטב המפסיקה בין האנשים לנשים. ואנשים ירקדו לפני החתן דוקא, ונשים לפני הכלה דוקא {כב}. ואם הם מעורבים, אסור להשתתף עמהם {כג}. וראוי גם־כן שהכְּניסות לאולם, לאנשים ולנשים, לא יהיו סמוכות זו לזו {כד}. כמו־כן אסור לשום איש לרקד עם הכלה חס ושלום, ואפילו החתן או אביה, גם אם לא יחזיקו יד ביד אלא באמצעות מטפחת, ואף אם יהא זה בנוכחות בני משפחותיהם בלבד {כה}. ואפילו רק לרקד לפני הכלה, אין שום היתר בזמנינו {כו}, וכן הוא מנהגינו {כז}. ולכן צריך למנוע ולבטל מה שקצת ריקים כיום, מכניסים את הכלה לישב על־יד החתן באמצע הריקודים בתוך האנשים, ומרקדים לפניהם {כח}. וכן אסור לצלם את השירה והריקודים במכשיר הסרטה הנקרא "וידאו", כי הוא גורם למכשול, שיראו זאת אנשים לאחר מכן {כט}: 

[ה] עקב שינוי כל המנהגים הטובים שהיו בֶעָבַר, וחוסר הסדרים, הנוהגים כיום בסעוֹדת הנישואין שבאולמות {ל}, ישנם בזמנינו מבני קהילותינו, הרגילים לערוך שוב למחרת בבית אבי החתן סעוֹדת־מצוה {לא} על־פי הסדר המקובל בידינו מרבותינו בדורות הקודמים, וזהו {לב}. האורחים הקרואים, מגיעים לפני הצהריים {לג}, כשהם מתקבלים על־ידי בעל־הבית שאומר להם בשמחה, ברוכים הבאים. והם עונים, ברוך הנמצא {לד}. ומראה לכל אחד את מקומו שיֵשב בו, לפי כבודו ומעמדו {לה}. לאחר שהחדר מתמלא, או אף קודם לכן כשהגיעו כבר הרבנים, נכנס החתן אצלם, וכולם עומדים לכבודו {לו} ומקבילים את פניו בצהלה כשהם פוצחים בהלל, והללו־יה קול ששון וכו'. מקום החתן באמצע המסובין { לז} מול הפתח {לח}, לצידו מימינו יושב הרב הגדול שבמסובין, שהוא מנהל את המסיבה, משמאלו של־חתן יושב רב חשוב נוסף, או אבי הכלה {טל}, וסביבותיהם שאר הרבנים ואנשים נכבדים. מביאים את בגדי תפארתו של־חתן {מ}, והרב מלבישם אותו בעמידה, תוך כדי אמירת הלֵלות שהרב פותח בהם, וכל הקהל מצטרפים אתו {מא }. לאחר מכן מתחיל החתן ואחריו הרבנים {מב} לברך בקול־רם על מיני פירות שהגישו לפניהם, קליות שקדים ואגוזים ("געלה"), וכן יין־שׂרוף, עץ, אדמה, ושהכל, כל אחד לעצמו, וכולם מקשיבים לכל ברכה ועונים אמן בקול רם ובצוותא, ואחריהם מברכים בקול־רם יתר הקרואים, כדרך שנוהגים לפני כל סעודה חשובה {מג}: 

[ו] נוהגים במסיבה זו באימה וביראה, בקדושה ובכובד־ראש {מד}. ולכן אין המסובין מעשנים "סיגריה", וממעטים בשיחה, ואף אין מכניסים לחדר "נרקילה", ואין מרקדים {מה}. כמו־כן הרבנים  

הם בלבד שרים, ולא המשוררים הרגילים {מו}. ומתחיל הרב הגדול שבמסובין לומר בנעימה של־שבת {מז}, איזה שיר קצר {מח}, ורב אחר עונה לו. הקהל כולם מקשיבים, אין מדברים ולא אוכלים ולא שותים {מט}. ומי שמדבר, ואפילו שלא בשעת השיר, הרב גוער בו. ובדרך־כלל מספיק שהרב מביט לעֶבְרו, ומיד הוא שותק. בחתימת השיר, לוקח הרב שהתחיל, כוס יין־שרוף בידו, ואומר לקהל, תזכו לחיים טובים {נ}, והם עונים לו תזכה לחיים טובים, ושותים וממשיכים לאכול מעט, ואז פותח הרב לומר הבית הראשון מן השירה, חתני מה־מאד יקרה מנתו וכו' {נא}, בנעימה מיוחדת ומעוררת. וכל הקהל חוזרים אחריו בנעימה כמותו, וממשיכים כאחד עד הסוף [ואחרי כל בית, חוזרים שוב על הפזמון, דהיינו הבית הראשון], בקול רנה ותודה המון חוגג {נב}. סיימו, אומר להם הרב, וכולכם ברוכים {נג}. והם עונים, ברוך שְׁמע קוֹלָך {נד}. ופותח הרב בהלל, והללו־יה חתן זה פְּרֵה ורְבֵה וכו', וכולם אומרים עמו בקול־רם. לאחר־מכן ממשיכים לאכול ולשתות מעט, וחוזר הרב, או מזמין רב אחר, לומר שיר קצרמח} נוסף, ואחריו פותח בשירה חתן תנה הודָך עלי כלה וכו' והקהל ממשיכים עד הסוף, הכל כסדר דלעיל. ומסיים וכולכם ברוכים וכו' והללו־יה מְשָׁחָם שמן ששון וכו' {נה}. ולפני שפותח הרב בשירה הנזכרת חתן תנה הודך, משגר החתן לכלה במתנה, הרבה קליות ואגוזים ושאר מיני מגדים, עטופים תוך מטפחת נאה גדולה, שהכינו אותם מתחילה, באמצעות אחד מן הילדים הקטנים הנמצאים שם, והוא מוביל אותם אל הכלה הנמצאת בחדר סמוך עם הנשים {נו}. כמו־כן משגר אז החתן ביד השמשים לכל אחד מן המסובין, כוס קטן של־יין־שרוף, וישנם המצרפים לזה גם חתיכת־בשר צלי {נז}: 

[ז] כשרואה הרב שבעל־הבית והשמשים מוכנים להגיש את הסעודה { נח}, מסיים בהלל להקדוש ברוך הוא. ואנשים נוספים אומרים אחר־כך הלל לכבוד החתן, ולכבוד בעל־הבית. ובעל־הבית אומר הלל לכבוד המסובין, תתברכו ברכה צפונה וכו', וכולם אומרים לאחר מכן ההלל הנה מה־טוב ומה־נעים, שֶׁבֶת אחים ורֵעים וכו'. ואז מכבדים השמשים את שאריות המאכלים והקליפות, ומביאים את כלֵי הנטילה {נט}. תחילה נוטלים את ידי החתן, והוא מברך על נטילת ידים בקול־רם, וכן הרבנים אחריו {ס}, ואחריהם שאר הקרואים. וכולם מקשיבים ועונים אמן אחרי כל ברכה וברכה. לאחר מכן מדריך הרב את החתן בקול נמוך, שיקח ככר לחם אחת {סא}, ויחזיקנה בין שתי ידיו {סב}. ושיעמוד לברך המוציא בקול־רם כדי שישמעוהו כולם, כי הוא מוציאם ידי חובתם, ואפילו את האוכלים ביֶתר השולחנות. ולכן יטול מהם רשות על־ידי שיאמר תחילה, רִבּוֹתַי בָּרֵכוּ {סג}. וכך החתן עושה, עומד ואומר רבותי ברכו, וכולם עונים לו בָּרֵך. ומברך המוציא, כשכולם מקשיבים ומכוונים לצאת ידי חובה, ועונים אחריו אמן. והוא יושב {סד}, ובוצע פרוסות קטנות לעצמו ולמסובין עמו בשולחנו ואוכלים, וכמו־כן בשאר שולחנות בוצע כל אחד מהככר שלפניו ואוכלים בלי לברך שוב {סה}: 

[ח] בגמר הסעודה, מזמין הרב הגדול את אחד מן הרבנים לדרוש בדברי תורה מעין המאורע, או הוא עצמו דורש {סו}. ולאחר מכן אומרים מזמור לדוד י"י רועי וגו' ולמנצח בנגינות מזמור שיר וכו' כמו תמיד {סז}. ואם יש פנאי אומרים לפני למנצח בנגינות, את המזמור של־חתנים, שהוא {סח} למנצח על שושנים לבני קורח וגו' רחש לבי וגו' {סט}. השמשים באים ונוטלים לכולם מים אחרונים, לחתן בראשונה, ואחריו לרב הגדול שבמסובין המיועד לברך ברכת־המזון {ע}, או לאחד משאר רבנים שבעל־הבית חפץ ביקרו להזמינו לברך {עא}. אבי החתן מושיט לו כוס של־יין, והוא מְזָמֵן ומוסיף שהשמחה במעונו, ומברך ברכת־המזון בקול־רם ובנעימה, ומוסיף ברכת האורח, ולבסוף אומר שבע ברכות {עב}. ומֵריק מן הכוס של־ברכה לכוס קטן, ומשגר ביד אחד הילדים לכלה {עג}, ואחר־כך טועם הוא מן הכוס ונותן לחתן ושאר המסובים שליָדו {עד}. לאחר מכן, כולם עומדים לצאת לבתיהם ולעסקיהם, ותחילה ניגש כל אחד לחתן ומברכו בלשון זה, (חָתָן,) אלהים יִבְנֶה בֵיתָךְ {עה}. והחתן עונה, בֵּיתְךָ לא  

[יֶחְסָר {עו}. וזאת אם המברך נשוי. ואם הוא עדיין פנוי, עונה לו החתן, בֵּיתְךָ יִבָּנֶה. בעל־הבית עומד בפתח החדר, ומזלף מֵי־ורדים לתוך ידיו, ועל בגדיו ופניו, של־כל מי שיוצא, כשהוא אומר ברוך תהיה, או ברוכים תהיו, וכל אחד עונה אתה בְּרוך־השם {עז}. ומברכים בורא עצי בשמים, ומריחים {עח}: 

[ט] נראה כי בזמנינו יכולים לעשות את כל הסדר האמור למעלה (מסעיף ה' עד סעיף ח'), בלילה שאחרי ליל החופה. כי הטעם שקבעו רבותינו חכמי תימן נע"ג את סעוֹדת הנישואין בצהרים {עט} (בבית אבי החתן), הוא מפני שכניסת החתן והכלה לחופה, עשו שם באותו יום בבֹקר {פ}, ונמצא שזוהי הסעוֹדה הראשונה שאחרי הנישואין, שהיא העיקר. [ולכן התירו סעוֹדה זו בזמנם בערב שבת {פא}, אף־על־פי שאסור לקבוע סעודה גדולה בערב שבת, כיון שהיא סעודה שזמנה היום {פב}]. מה שאין כן בזמנינו שעורכים החופה בלילה הקודמת (באולם), ואף סועדים אז. נמצא שבצהרים למחרת, כבר היא סעודה שנייה אחרי הנישואין {פג}. ורק מתוך ההרגל, המשיכו גם כאן בארץ־ישראל לעשותה בצהרים. אבל לפי האמת אין שום עניין בכך דוקא {פד}, ואדרבה עדיף לדחותה ללילה, כדי שיזכו החתן והכלה בשבע ברכות גם ביום השני {פה}: 

[י] אמרו חז"ל {פו} כי החתן דומה למלך. ומָנוּ חמישה דברים, ואלו הם. א' מה המלך הכל מקלסים אותו, כך החתן הכל מקלסים אותו {פז} כל שבעת ימי המשתה. ב' מה המלך לובש בגדי־כבוד, כך החתן לובש בגדי־כבוד כל שבעת ימי המשתה {חפ}. ג' מה המלך משתה ושמחה לפניו כל הימים, כך החתן משתה ושמחה לפניו כל שבעת ימי המשתה {פט}. ד' מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו כל שבעת ימי המשתה {צ}. ה' מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה {צא}, שנאמר {צב} לשמש שׂם אהל בהם, והוא כחתן יוצא מחופתו, עד כאן. אמנם מלבד חמישה דברים הללו, ישנם עניינים נוספים שבהם דומה החתן למלך {צג}, כגון שמשרתים אותו בכל ענייניו {צד}, ומלבישים אותו את בגדי יקרו ותפארתו {צה}, ומשתתפים בסעוֹדה לכבוד נישואיו ברָב־עם {צו}, ומכבדים אותו בכל מיני כבוד {צז}: 

[יא] מפני חרבן בית־המקדש, גזרו חכמינו ז"ל {צח} על עַטְרוֹת־חתנים, ועל עַטְרוֹת־כלות. דהיינו שלא להניח על ראשיהם עֲטָרוֹת, בחופה {צט} ובכל שבעת ימי המשתה, ואף בלילה שלפני החופה {ק}, כדי למעט שמחתם {קא}. ורמז לדבר, ממה שנאמר {קב} הָסִיר המצנפת וְהָרִים העטרה {קג}. וכן ממה שנאמר {קד} נפלה עֲטֶרֶת ראשנו {קה}. ועל החתנים החמירו יותר, כי אסרו להניח על ראשו של־חתן שום כָּלִיל {קו} (דהיינו כל מין של־נזר ועטרה, איזה שיהיו). ורק כּוֹבָע, מגבעת וכדומה, מותר, מפני שהם דרך מלבוש {קז}. אבל לכלה התירו להתקשט בַּעֲטָרָה על ראשה מכל מיני חֳמרים וצבעים. אך אם היא עשויה מכסף או מזהב, וכל־שכן מאבנים טובות ומרגליות, אסור {קח}. ואם אין עיקרה של־עטרה מכסף או מזהב אבנים טובות ומרגליות, אלא שהיא משובצת בהם וכדומה, מותר {קט}, וכן הוא המנהג {קי}: 

[יב] שבעה ימים אלו, מתחילים מיד בגמר שבע ברכות הנישואין שנאמרו בפעם הראשונה דהיינו בשעת החופה {קיא}, כפי שנתבארו פרטיהן והלכותיהן בסימן הקודם מסעיף נ"ט ואילך. ובכל סעוֹדה וסעוֹדה הנערכת בהם {קיב}, מברכים שבע ברכות, מיד אחרי ברכת המזון, או לכל־הפחות ברכה ראשונה ואחרונה מהן, דהיינו בורא פרי הגפן ואשר ברא, בתנאים שנפרט בסייעתא דשמיא לקמן בסימן זה מסעיף י"ח {קיג}. ואם בשעת החופה אמרו את הברכות בסוף היום לפני שקיעת החמה, נחשב יום אחד, לפי שמקצת היום ככולו {קיד}. אבל ביום השביעי, אין אומרים מקצת היום ככולו, לפי־כך מברכים עד השקיעה. אבל לא לאחר מכן, גם אם התחילו את הסעודה מבעוד יום ואף אם יש שם פנים חדשות { קטו}: 

[יג] המנהג בקהילותינו מימי קדם כדעת הסוברים שאין אמירת שבע ברכות תלויה בסעודה דוקא, אלא אפילו שלא בשעת סעודה מברכים אותן בכל עת שהתכנסו קהל לשמח את החתן והכלה. והוא בנוי על אדני פז, ויסודתו בהררי קודש {קטז}. ולכן נוהגים רבים עד היום, כשמלַוים כל הקהל את החתן בשבת בבוקר מבית הכנסת לביתו (בשירה ובזמרה), לומר שבע ברכות עם הקידוש, כי אז היא עת שמחה (כדלקמן סעיף כ"ו) {קיז}. ולא עוד אלא שיש שנהגו בתימן לומר שבע ברכות קודם סעודה שלישית של־שבת (כדלקמן סעיף כ"ט), מפני שבדרך־כלל מפני ריבוי השמחה, נמשכת הסעודה עד צאת השבת, ואז לא יוכלו להשלימן {קיח}. ומהרי"ץ חיזק מנהג זה, ופסק שאין להימנע מטעם ספק ברכות להקל, כיון שהמנהג קבוע כן, ואין לזוז ממנו {קיט}.  

ולפי האמור, נמצאנו למֵדים שהסועדים בסוף יום שביעי ורואים שלא יספיקו לומר שבע ברכות קודם השקיעה (עיין לעיל סעיף י"ב), יפסיקו באמצע הסעודה ויאמרו שבע ברכות. ויכולים לאמרן אף קודם התחלת הסעודה {קכ}. אמנם חוץ מאשר בשבת, בדרך־כלל לא נהגו לומר שבע ברכות בשאר הימים אלא אחרי ברכת המזון. אך אין זאת אלא מפני שאינו מצוי שיתכנסו לשמֵח את החתן והכלה זולת באותה שעה של־סעודה. אבל אם אכן רצונם לבוא לשמחם גם שלא בשעת סעודה, או רק שלא בשעת סעודה, לפי מנהגינו אומרים שבע ברכות בכל יום ובכל עת, ואפילו אם לא אכלו ולא שתו מאומה {קכא}: 

[יד] אף־על־פי שמן הדין אין להצריך את החתן לערוך סעודות לקהל בשבעה ימים הללו (חוץ מן הסעודה הראשונה שאחרי החופה כדלעיל סעיף ב' וסעיף ה'), מכל־מקום אם יש יכולת בידו, טוב ונכון שיערוך לקהל סעודה על הפת (או לכל־הפחות מיני מזונות בשיעור קביעות סעודה {קכב}) בכל יום ויום, כדי שיברכו בהן שבע ברכות, פעם אחת בכל יום {קכג}, וכן רבים נוהגים בקהילותינו ובשאר תפוצות ישראל {קכד}. ולפי מנהגינו שמברכים אותן גם בלא סעודה, לכל־הפחות יתאספו לשמחה ויברכו, ואפילו בכל יום {קכה}. וכן יש נוהגים {קכו}. וביום השביעי, יש מקומות שנהגו לערוך סעודה גדולה ברָב־עם, כמו ביום הראשון אחרי החופה {קכז}: 

[טו] בכל הסעודות והשמחות הללו שבשבעת ימי המשתה, ואפילו בשבת־החתונה, לא נהגו להלביש לחתן את בגדי תפארתו המיוחדים, כאשר הוא בסעודת־מצוה וכדלעיל סעיף ה'. אבל הוא בא לבוש בגדים מכובדים, ועטור במטפחת משי נאה סביב צוארו. וכשהוא נכנס, אומרים כולם יחד גם אז, והללו־יה קול ששון וכו' {קכח}. כמו־כן המנהג שהוא יושב באמצע הקרואים, והרבנים והמשוררים סביבותיו. הוא הפותח לברך בורא פרי העץ וכו'. ואחרי שירה וריקודים, מביאים מים ונוטלים ידיו ראשון לכולם {קכט}, ועומד ומברך המוציא {קל}. ותלמיד־חכם דורש בדברי־תורה בסיום הסעודה {קלא}. ולפני למנצח בנגינות, אומרים כולם כאחד את המזמור למנצח על שושנים וגו' רחש לבי וגו' {קלב}, בקול־רם, בנועם ובמיתון, ובשמחה גדולה. וכן נוהגים גם בכל שלושת סעוֹדות שבת־החתונה {קלג}. ואף שיש מקומות שנוהגים שלא לומר בשבת את המזמור, אינו אלא מחוסר פנאי {קלד}: 

[טז] אחרי נטילת מים אחרונים, מברך הרב בקול־רם ובנעימה {קלה} ברכת־המזון ושבע ברכות על כוס יין {קלו}. ואומר בנוסח הזימון נברך (לאלהינו {קלז}) שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. ועונים, ברוך (אלהינו) שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו {קלח}. אך אם עברו ואכלו אנשים ונשים יחד, לא יתכן לומר שהשמחה במעונו, כי אין שמחה לפני ה' יתברך במקום שישנם הרהורים רעים רחמנא ליצלן. ואפילו אם אכלו בשולחנות נפרדים, ספק יש בדבר {קלט}. וצריכים לסדר מראש מחיצה ביניהם. ועוד יותר טוב אם יהיו בשני חדרים, כאשר הוא מנהגינו מימות עולם {קמ}. ואפילו הכלה עצמה, מנהגינו שאינה נכנסת לחדר שבו האנשים כדי לשמוע שבע ברכות, אלא נשארת היא וכל הנשים בחדרן, ומקשיבות אם רצונן בכך. ואם קשה לשמוע משם, יש שנהגו שמתקרבת הכלה לכניסת החדר. אבל הרבנים אינם מקפידים על כך, ואפילו לא תשמע כלל ועיקר, כי די בשבע ברכות ששמעה בשעת החופה {קמא}: 

[יז] כשמסיים ברכת־המזון ובכללה ברכת האורח, מנהגינו שממשיך הוא עצמו לומר מיד את כל שבע הברכות על אותו הכוס {קמב}, ומקדים סברי מרנן וכו' {קמג}. ומברך תחילה בורא פרי הגפן, ואין שאר הברכות נחשבות הפסק בֵּינָהּ לבין השתייה, וכמו בשעת החופה {קמד}. וכן מברך אחריה על הבשמים {קמה}. וכיום הורגלו שהקהל אומרים בקול מקצת מן הברכות, כמו שהם עושים בשעת החופה {קמו}. ולא עוד אלא שישנם כיום המחלקים גם־כן את הברכות לרבנים נוספים הנמצאים שם. ואף שיש להם על מה שיסמוכו {קמז}, אך יש ליזהר שלא לחלק לסתם אנשים, ואפילו מכובדים, כי מצוי שבאים על־ידי־זה לידי שחוק וליצנות כשמעבירים את הכוס מאחד לחבירו, ומפסיקים בדברים בטלים, ואפילו החתן עצמו מדבר בין ברכת בורא פרי הגפן לבין שתייתו, וישנם שמסרבים לברך מחמת שאינם רגילים {קמח}. וצריכים ליזהר כל אלה שיטעמו מן הכוס, שלא להפסיק בשום דיבור עד שיטעמו, חוץ מעניית אמנים על הברכות {קמט}. ובאופן זה שמברך אותן אחֵר, ולא המברך ברכת־המזון, בין את כולן בין את מקצתן, נחלקו הפוסקים אם רשאי לברכן מי שלא אכל פת בסעודה, או אם די כשלכל־הפחות שתה או טעם משהו {קנ}. אבל לפי מנהגינו שמברכים אותן גם שלא בשעת סעודה כדלעיל סעיף י"ג, ממילא אף מי שלא טעם מאומה יכול לברכן {קנא}. ובסוף הברכות, משגר הרב מן הכוס לכלה, באמצעות קטן, לפני שהוא טועם {קנב}. וכן טועמים אחריו, החתן והיושבים על ידו {קנג}. ואינם צריכים (אפילו הרב והחתן והכלה) לשתות כשיעור מלוא לוגמיו, אלא מספיק שיטעמו כל שהוא {קנד}. ונוהגים שכל אחד מברך את החתן קודם שנפרד ממנו {קנה}, או בעת אחרת שתזדמן לו, אלהים יבְנה ביתָך, והחתן עונה כפי הנוֹסח דלעיל סוף סעיף ח' {קנו}: 

[יח] אין אומרים שבע ברכות בשבעת ימי המשתה אלא כשנמצאים שם עשרה אנשים גדולים {קנז}, כדין שָׁעַת החופה. זולת שאז עומדים ועתה יושבים, הן החתן והכלה, והן המברך ושאר המסובין {קנח}. אבל קטן, אף־על־פי שהוא יודע למי מברכים שמנהגינו לצרפו לזימון {קנט}, מכל־מקום לשבע ברכות אינו מצטרף {קס}. ואם יצא איש אחד מהם לפני שהתחילו לומר הברכות ולא נשארו שם עשרה, אף־על־פי שהיו בְשָׁעַת ברכת־המזון, אין לאמרן. אבל אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים {קסא}. ולדעת הסוברים שאין שבע ברכות אלא כשסעדו (עיין לעיל סעיף י"ג), אין אומרים אותן אלא אם־כן לכל־הפחות שבעה מהם אכלו כזית פת, ושלושת הנותרים אכלו כזית פירות או ירקות, או רביעית משקין (חוץ ממים) {קסב}, וגם דוקא כשאף החתן והכלה אכלו פת { קסג}. אבל לפי מנהגינו שהוא כדעת הסוברים שלאו דוקא בשעת סעודה (כדלעיל סעיף י"ג), מברכים אותן בכל אופן, ואפילו אם כל העשרה והחתן והכלה לא טעמו מאומה {קסד}. ועשרה שמשים (מלצרים) שאוכלים יחד בפני עצמם אחרי גמר סעודת הקהל, מברכים גם הם שבע ברכות, אלא אם־כן זו פרנסתם {קסה}: 

[יט] בסעודה הראשונה שאחרי החופה {קסו}, מברכים שבע ברכות אחרי ברכת המזון אפילו אם אין שם פנים חדשות [שעניינם יתבאר בס"ד לקמן בסמוך], וכן הוא המנהג פשוט בקהילותינו ובכל תפוצות ישראל {קסז}. אבל ביֶתר שבעת ימי המשתה, אין מברכים אותן אלא כשיש פנים חדשות. דהיינו אנשים {קסח} שלא שמעו שבע ברכות {קסט} בעת חופתם של־חתן וכלה הללו, ואף־על־פי שאנשים אֵלו אינם ראויים להרבות בסעודה בשבילם {קע}. או אף אם שמעו שבע ברכות אז {קעא}, אלא שלא אכלו לאחר מכן בסעודת הנישואין, נקראים פנים חדשות, אבל זה בתנאי שמרבים בשבילם {קעב} בשמחה ובמנות  

הסעודה {קעג}, יען ששמחים בהם בעלי־הסעודה והמשתתפים בה, וגם החתן מתכבד בהם, מפני חשיבותם ומעלתם, או מפני חכמת תורתם, או מפני קרבת משפחתם {קעד}. ולאו דוקא כשהרבו בפועַל, אלא גם כשהם ראויים להרבות בשבילם {קעה}. אך מי שאכל אז בנישואין, ואפילו רק מעט מיני מזונות, או שתה איזה משקה, או אף אם היה רק נוכח עמהם אז לכבוד החתן והכלה, הן בעת הסעודה בלבד, והן בעת אמירת שבע ברכות שאחריה {קעו} בלבד, ולאו דוקא בסעודת הנישואין אלא הוא הדין באחת הסעודות שנעשו לאחר מכן, אינו נקרא יותר פנים חדשות בכל אופן {קעז}, ואין מברכים אלא אשר ברא, כדלקמן סעיף כ"א: 

[כ] פנים חדשות, לדעת הרבה פוסקים דַּי באדם אחד. אבל לדעת רבינו הרמב"ם {קעח} וסִיעָתוֹ, אין זה בפחות משנַיִם {קעט}. וכיון שהדבר שנוי במחלוקת, מי יוכל להכניס ראשו בספק החמור של־ברכות לבטלה {קפ}. אכן במקום שיש להם מנהג ידוע לברך אפילו בשביל אדם אחד, אין חשש. כי היכן שיש מנהג, אין אומרים ספק ברכות להקל {קפא}. ובמקומותינו אין המנהג בזה קבוע ומוסכם {קפב}. ומי שלא אכל פת, יש אומרים שאינו נקרא פנים חדשות {קפג}. אבל לפי מנהגינו כדעת הסוברים שמברכים גם בלא סעודה כלל, כדלעיל סעיף י"ג, ממילא נקרא גם הוא פנים חדשות {קפד}. ואם הלך הפנים חדשות משם קודם הברכות, אין מברכים אותן, אף־על־פי שֶׁבְּשָׁעַת ברכת המזון היה נמצא שם {קפה}, וכל־שכן אם הלכו החתן והכלה {קפו}: 

[כא] אם אין שם עשרה (ואפילו כולם הם פנים חדשות), או אף כשיש עשרה אלא שאין ביניהם פנים חדשות, מברכים רק בורא פרי הגפן { קפז} וברכת אשר ברא ששון ושמחה {קפח}. ושתיהן על אותו כוס של־ברכת המזון {קפט}. ודוקא כשישנם לכל־הפחות שלושה אנשים {קצ}. ולאו דוקא אורחים, אלא אפילו  

[]אכל החתן עם שנַיִם מבני־ביתו {קצא} (כגון אביו ואחִיו {קצב}). ואם לאו, אין מברכים אשר ברא. אבל יכולים לומר לאחר שטעמו מן הכוס, הא מכשטא וכו' הללו־יה והללו־יה וכו' ושאר הנוֹסח, כולו או מקצתו {קצג}. ויש אומרים שדוקא כשאכלו שלשתם פת, מברכים אשר ברא. אך מי שלא אכל אלא פירות או ירקות, או שתה משקה זולת מים, אף־על־פי שמצטרף לזימון {קצד}, מכל־מקום לברכת אשר ברא אינו מצטרף {קצה}. ויש אומרים שכשיש שם גם קטן היודע למי מברכים, אף שאכל פת, אינו מצטרף {קצו}. כמו־כן אומרים בזימון שהשמחה במעונו (כדלעיל סעיף ט"ז) אף־על־פי שאין עשרה, ואין פנים חדשות, אם על־כל־פנים הם שלושה {קצז}, ואפילו שהם מבני־ביתו {קצח}: 

[כב] בשבת, אומרים שבע ברכות אף בלא שיהיו פנים חדשות, כי שבת עצמה נקראת פנים חדשות, לפי המדרש על פסוק מזמור שיר ליום השבת {קצט} אמר הקדוש ברוך הוא, פנים חדשות באו לכאן, נֹאמַר שירה. ועוד, שהדרך להרבות בשבת בשמחה ובמנות {ר}. ולדעת האומרים שאין פנים חדשות פחות מִשְּׁנַיִם כדלעיל סעיף כ', גם השבת נחשבת שְׁנַיִם, שכן דרשו חז"ל {רא} שכל ענייני שבת הם כפולים, שבוצעים אז על לחם משנה, קרבן שבת כפול דהיינו שני כבשים, ענשה כפול, מתן־שכרה כפול, אזהרותיה כפולות. מזמורה כפול, "מזמור" "שיר" ליום השבת {רב}: 

[כג] ולכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לומר בשבת תמיד שבע ברכות בסעודת הלילה ובסעודת שחרית, כל שיש שם עשרה אנשים {רג }. ובקהילותינו נוהגים כן גם בסעוֹדה שלישית, כי אף היא סעודה חשובה, שהרי אנו תופסים להלכה שחובה גם אז לאכול פת {רד}, ועוד שיש סוד עצום לחכמי האמת בעניין פנים חדשות של־שבת, שהוא שַׁיֵיך גם בסעודה שלישית כמו בשאר הסעודות, והיא מרוממת על כל ברכה ותהילה {רה}. ודוקא קודם שקיעת החמה מברכים, אך לאחר מכן אין לברכן אלא אם־כן יש פנים חדשות ממש {רו}, דהיינו כמבואר לעיל סעיף י"ט, ובכלל זה שלא היו עמהם אף בסעודת הלילה או שחרית שבאותה שבת עצמה, או בשעת אמירת שבע ברכות אז {רז}. גם יום־טוב נקרא פנים חדשות {רח}, אבל בזה דוקא בסעודות הלילה ושחרית {רט}. והוא הדין יום טוב שני של־גליותרח}. אך לא חול המועד וחנוכה {רי}. ויש אומרים שגם פורים נקרא פנים חדשות, הואיל ומחוייב במשתה ושמחה, ומרבים בו בסעודה {ריא}. וכיון שיש חולקים {ריב}, אין להיכנס לספק ברכות לבטלה {ריג}: 

[כד] בשבת זוֹ {ריד} באים אצל החתן, דהיינו לבית אביו, קרואים רבים שהזמין אותם בעל הבית, דהיינו אבי החתן (וכדלקמן סעיף כ"ח), והיא נקראת שבת־החתונה {רטו}. ובהרבה מקומות נוהגים שהם מתפללים עם החתן בבית־הכנסת כרגיל {רטז}. אבל יש מקומות שנוהגים לבוא להתפלל בליל שבת אצל החתן, בבית אביו {ריז}. ואינם משנים מאומה מסדר התפילה שבבית־הכנסת {ריח}, זולת ברכה מעין שבע שנוהגים שלא לאמרה שם {ריט}. ובבוקר הולך גם החתן לבית־הכנסת, ומתפללים שחרית {רכ}. ולאחר מכן, מוציא החזן ספר־תורה לקריאת פרשת־השבוע {רכא}. ורבים נוהגים להוסיף יותר משבעה גוברי, לכבוד האורחים המרובים. וכל אחד קורא פסוקים חדשים, שלא קראם הקודם לו. וצריכים לשים לב שלא יפתח או יסיים פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה, או בדבר רע. ושלא ידברו באמצע הקריאה, כמו שמצוי כיום על־ידי שהממונה מודיע אז לאורחים מהיכן ועד היכן יקראו {רכב}. ואומר החזן {רכג} פיוט מיוחד לכבוד עלייה זו, הפותח חתן נעים וכו', ישמח חתני וכו'. וכשהוא מגיע לפיסקת קום חתן לקרוא בתורה וכו', עומד החתן ממקומו {רכד} וקורא את המפטיר וההפטרה {רכה}. והוא מנהג קבוע בקהילותינו כעין חובה, שהחתן הוא העולה, ואפילו כשהיו הנישואין בתחילת השבוע, וזכותו קודמת לכל אדם {רכו}. ויש נוהגים שהוא מוסיף לאחר מכן שבעה פסוקים (מהפטרת נצבים) תחילתם שוש אשיש וגו' {רכז}, בלא תרגום {רכח}. ואחרי סיום ההפטרה וברכותיה, בעת אמירת מי שבירך וכדומה, יש נוהגים לזלף מֵי־ורדים לתוך ידיו של־כל אחד ואחד מן הקהל, להגדיל השמחה {רכט}. אבל לזלף על בגדיו, אסור {רל}. ומתפללים מוסף, ואחרי פיטום הקטורת שלפי המנהג קורא הרב פרק אחד בספר מנורת־המאור, בשבת זו קורא בו פרק מענייני נישואין ושמחת חתנים {רלא}, ומשלימים התפילה: 

[כה] יוצאים מבית־הכנסת, ומלַווים כל הקהל את החתן סביב דרך כבוד, עד ביתו, דהיינו בית אביו {רלב}. והוא נקרא בלשון ערבי בשם זַפהּ, דהיינו ליווי {רלג}. ויש מקומות שנוהגים לומר אז שירים ותושבחות { רלד} כל הדרך, ומתחילים לשיר כבר בבית־הכנסת עצמו, אחרי שעטף הרב את החתן בסיום התפילה, במטפחת משי נאה על גבי טליתו {רלה } סביב צוארו ועל כתיפותיו {רלו}. החתן מהלך בתוכם ובראשם, כמלך בְּפֵמַלְיָתוֹ {רלז}. הרב לימינו, והמשורר לשמאלו, או בין הקהל. וכל פיסקא שהמשורר אומר, הקהל עונים אחריו {רלח}. וכן נתפשט המנהג כיום ברוב קהילותינו {רלט}. ואסמכתא לדבר ממה שקבעו בנוסח הברכה, עוד ישמע מערי יהודה "ומחוצות" ירושלם, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וכו', וחוצות פירושו בשווקים וברחובות {רמ}. ואין ראוי לבטל מנהג זה, כי הוא קדום בישראל {רמא}. זולת במקומות שאינם נקיים מטינוף, שאסור לומר שם דברי קדושה {רמב}: 

[כו] במקומות רבים נוהגים שנכנסים הקהל שליוו את החתן עִמו לביתו, לחדר שיסעדו בו. וממשיכים לשיר, תוך כדי כניסתם. ואומר הרב שם מיד קידוש ושבע ברכות על כוס אחד {רמג}, לפי שאז היא עת שמחה גדולה שהתכנסו הקהל לשמח את החתן {רמד}. ואין הברכות נחשבות הפסק בין ברכת הגפן, לשתיית הכוס {רמה}. גם אין לחוש בזה מטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות, כיון שלשבע ברכות אין הכוס מעכב {רמו}. ואף כי יש שערערו על אמירת שבע ברכות עתה מפני שהן קודם הסעודה, מכל־מקום כבר השיבו עליהם רבים וכתבו שמנהגם של־ישראל תורה הוא, ושהדבר מפורש במסכת סופרים ובתלמוד ירושלמי. ולכן אין כח ורשות ביד שום אדם לבטלו, אדרבה כך הוא העיקר {רמז}: 

[כז] כיום לפי שהורגלו רבים להכין אז על השולחנות מיני מזונות ומשקאות, שיטעמו הקהל מהם לאחר הקידוש (ושבע ברכות) {רמח}, צריך לשים לב שלא יהיו המזונות על שולחנו של־מְקַדש בזמן הקידוש, או יכסו אותן {רמט}. והמקדש אם אינוּ סועד שם בבית החתן לאחר מכן, צריך לשתות מכוס הקידוש שֵׁיעור רביעית, שעל־ידי זה יהא מותר לו לשתות, כי נחשב לו קידוש במקום סעודה, או יאכל שם שֵׁיעור כזית לפחות מן המזונות, וממילא לא יצטרך לחזור ולקדש אחר־כך בביתו במקום סעודתו העיקרית. והוא הדין לכל אדם מן הנמצאים שם שרוצה לצאת ידי חובתו בקידוש זה ששמע מן המקדש (דהיינו שצריך לאכול שם מזונות שיעור כזית לפחות. ואם לא עשה כן, אסור לו לטעום מכוס הקידוש, וצריך הוא לחזור ולקדש בביתו) {רנ}. ואף־על־פי שאמרו כבר שבע ברכות קודם הסעודה כדבר האמור, נוהגים לחזור ולאמרן אחרי ברכת־המזון {רנא}: 

[כח] מזמינים את קרובי משפחת החתן וידידיהם, וכן את הורי הכלה ואַחֶיה וכו', להתארח ולשיר ולאכול ולשמוח, בבית אבי־החתן לכל שלושת הסעוֹדות של־שבת־החתונה {רנב}. וביום השבת אחרי התפילה והקידוש בבֹקר, בעת אכילת פירות ומיני קליות ("געלה") ושתיית משקאות, מנהגינו שבאים קהל גדול אצל החתן לשמחו, לקיים מצות ה' יתברך לגמול חסד. ואומרים שירי שבת {רנג}, והלֵלות ודברי־תורה לכבוד החתן. ובאכילתם ושתייתם, יכוונו לשם עונג שבת, ולא למלאת כריסם ותאוותם. ולא ידברו דברי חולין ודברים בטלים, כי בזה מסירים מהם מורא השכינה. ומי שאינם נזהרים בכך, מוטב להם שישבו בביתם, לפי שההפסד יותר מן השכר {רנד}: 

[כט] בתפילת מנחה של־שבת־החתונה, מנהג השאמי שלא לומר צדקתך, כשהחתן מתפלל עמהם בבית־הכנסת {רנה}. אבל בבלדי (אליבא דמהרי"ץ) אומרים {רנו}. ובאים הקרואים לאחר סיום התפילה, לאכול סעודה שלישית בבית החתן. והמנהג בקהילותינו לומר שבע ברכות גם בסעודה זו, אף כשאין פנים חדשות, מאותו טעם עצמו שאומרים אותן בסעודת ליל שבת ושחרית, דהיינו מפני שהשבת נקראת פנים חדשות {רנז}. ונוהגים בזמנינו כאן, לאמרן אחרי ברכת־המזון. אלא שאם כבר שקעה החמה, אין שַׁיֵיךְ לאמרן מטעם זה, וכל־שכן כשחָשֵׁכה ויצאה שבת בודאי, לכן אין אומרים אותן אז אלא אם־כן יש פנים חדשות ממש. ואם אין, אומרים רק בורא פרי הגפן ואשר ברא. אמנם יש לדעת שאם רואים שהחמה עומדת לשקוע ואין פנים חדשות ממש, יכולים להפסיק באמצע הסעודה ולאמרן. ולא עוד אלא שיכולים להקדימן לפני התחלת הסעודה, וכמו שבתימן ישנם שנהגו כן בקביעות {רנח}. ומותר לשתות מן הכוס הזה  

של־ברכת־המזון ושבע ברכות, אף־על־פי שכבר הוא לילה ממש ועדיין לא עשו הבדלה {רנט}. וכך נתקבל המנהג בקהילותינו שמשגרים מן הכוס לכלה לטעום, ואחר־כך טועמים הרב והחתן ומי שירצה מן המסובים, כרגיל בכל הסעודות {רס}. ולאחר מכן מתפללים ערבית שם בבית החתן {רסא}. ואומרים תחילה שיר המעלות הנה ברכו וגו' {רסב}, ואחר־כך והוא רחום וגו' {רסג}. ומכבדים את החתן להיות שליח־ציבור {רסד}. בסיום התפילה, יש נוהגים לומר את הפיוט לנר ולבשמים {רסה}. ואחר־כך אומר הרב את ההבדלה. וקודם לכן אומר את הבקשה, הָחֵל עלינו את ששת ימי המעשה וכו' עד לך דומיה תהילה {רסו}, ואחרי ההבדלה אומרים כמה שירות ותושבחות לכבוד החתן {רסז}: 

[ל] בימות החול, בזמן שהחתן נמצא בבית־הכנסת, וקל־וחומר אם מתפללים בביתו, אין נופלים על פניהם, הן החתן והן כל הקהל, ואין אומרים למנצח יענך {רסח}. ובשני וחמישי, אין אומרים וידוי ותיקון והוא רחום וכו' {רסט}. והטעם הואיל והחתן אינו נופל על פניו וכו' כיון שהוא שרוי בשמחה, והוא הרי דומה למלך (כדלעיל סעיף י'), על־כן כל הקהל נמשכים אחריו, ומצוה עליהם לשמוח עמו {ער}. ומפני זה יש אומרים שבכל שבעת ימי המשתה לא יבוא החתן לבית־הכנסת, כדי שלא ימָנעו הקהל מאמירתם בשבילו {רעא}. ולכן {ערב} יש מקומות שנהגו לבוא להתפלל במִניין אצל החתן בביתו בכל שבעת ימי המשתה בשחרית, וגם במנחה וערבית {רעג}. ויש מקומות שנהגו שהוא בא {עדר} לבית־הכנסת במנחה וערבית, אך שחרית מתפלל בביתו ביחידות מהטעם הנזכר לעיל {ערה}. אבל יש מקומות שהוא בא לבית־הכנסת גם בשחרית {רעו}. וכן נתפשט המנהג בזמנינו כאן {רעז}. והמתפללים עמו בבית, נהגו להוסיף שם את המזמור רחש לבי וגו' אחרי שיר של־יום {רעח}. אך במקומות שהחתן בא לבית־הכנסת, אינם אומרים אותו {רעט}: 

[לא] כשהחתן בא לבית־הכנסת, מנהגינו שמושיבים אותו במקום מכובד, על־יד הרב וחשובי הקהל {רפ}. אמנם אין נוהגים לקום מפניו בעת כניסתו לבית־הכנסת, וגם לא כשהוא עולה לספר־תורה {רפא}. והוא עצמו עומד מלוא קומתו לכבוד תלמיד־חכם או שֵׂיבה {רפב}, וכל־שכן לאביו {רפג}. ויש נוהגים לכבד את החתן להיות שליח־ציבור בכל התפילות, הן בחול הן בשבת, ויש נוהגים רק בחֵלק מן התפילות {רפד}. ויש נוהגים שאינו עוטף טליתו כשאר כל אדם, אלא בדרך קישוט, דהיינו שמגביה את צדדי הטלית על כתיפיו וזרועותיו מימינו ומשמאלו, במשך כל התפילה, בין כשהוא שליח־ציבור בין כשיושב במקומו. וטוב לעשות כן {רפה}: 

[לב] חתן שיצא מביתו להתארח בבית אחרים שעשו במיוחד סעודה או שמחה לכבודו, ויש שם עשרה ופנים חדשות, מנהגינו לומר לו שבע ברכות, אף־על־פי שאין זה המקום הקבוע לישיבתו לשמוח בשבעת ימי המשתה {רפו}, וזאת אף כשאין []הכלה מתארחת עמו שם {רפז}. והוא הדין אם אירע להיפך, דהיינו שהכלה מתארחת שם מבלעדי החתן {רפח}. וכל־שכן שאומרים באופנים אלו בזימון, שהשמחה במעונו {רפט}. וקל־וחומר בזמנינו שאין לחתן ולכלה מקום קבוע כלל לשמוח שם בשבעת ימי המשתה, לא בבית אבי החתן כפי שהיה נהוג בדורות הקודמים {רצ}, ואף לא בביתם הנפרד כנהוג היום, אלא מזמינים את שניהם בכל־פעם להתארח בבית אחר, ואפילו בעיר אחרת ובריחוק מקום רב. כגון פעם בבית אבי הכלה, ופעמים אחרות בבתי שאר קרוביהם ומכיריהם {רצא}, וכן באיזה אולם, או בחדר־אוכל של־ישיבה וכדומה. ולכן נוהגים לומר שהשמחה במעונו ושבע ברכות, כי בכל מקום שהם באים, שם הוא מקום שמחתם {רצב }. וכן הוא מנהג האשכנזים, זולת מקצת מן הספרדים שאינם אומרים באופנים אלו שם רק ברכת אשר ברא {רצג}. ולפי מנהגינו אומרים שבע ברכות גם כשלא נעשתה הסעודה (או השמחה {רצד}) במיוחד לכבוד החתן, כגון שהוזמן לברית־מילה או פדיון הבן או חינוך בית {רצה}, אבל זה בתנאי שהקרואים שִׂימחו אותו שם {רצו}, דהיינו כגון שהוסיפו במיוחד שיר לכבודו, או איזה מאכל או משקה {רצז}. ואף־על־פי שבסעודת ברית־מילה אין אומרים בזימון שהשמחה במעונו, מפני צער התינוק, כאן הואיל ויש שמחת חתן, יש נוהגים לומר גם שהשמחה במעונו {רחצ}: 

[לג] אין להניח לחתן או לכלה ללכת לבדם בשבעת ימי המשתה, כי אמרו חז"ל {רצט} שהם צריכים שימור מן המזיקים. שמתוך קנאתם בהצלחת החתן והכלה, הם מתגרים בהם, והשטן מקטרג בשעת השמחה {ש}. ומעשה נורא אירע בשני חתנים שעשו נישואין בשבת אחת, אחד שמו ר' שמעיה ועוד בחור אחד, ובאותו השבוע מת החתן השני, ובא בחלום לאמו ואמר לה, שלא הגיע זמנו למות, אלא זמנו של־ר' שמעיה. והקדוש ברוך הוא אמר למלאך־המות, הָבֵא לי אחד מן החתנים, ונתכוון על ר' שמעיה {שא}, אך המלאך טעה. ולמה אירע לאותו בחור כן. לפי שהיה הולך ברחובות לבדו, ולקח אותו המזיק. וכל אותן השנִים שהיו ראויות לאותו בחור לחיות, ניתנו לר' שמעיה. וזכה לכך, לפי שלא היה רגזן, ולא ציער אדם, ומחל לכל המכעיסו, שמע חרפתו והעביר על מדותיו, והיה מעורב עם הבריות {שב}. ולא רק בלילה צריכים החתן והכלה שימור, אלא אף ביום {שג}. ואפילו בתוך הבית, לא ישארו כל אחד לבדו {דש}. אמנם כשמצויים רבים ברחובות ובשווקים, אין חשש מזיקים, אלא שמכל־מקום טעם נוסף יש לדבר, כי מפני הכבוד אין להניח להם {שה} לצאת בלא ליווי מי שישרתם, לפי שהחתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו וכו' כדלעיל סעיף י', ומפני כן לא ילכו לבדם אפילו כשישנם אז רבים {שו}: 

[לד] על כן נהגו בקהילותינו בהיותם בתימן, שלעולם אין החתן יוצא יחידי לשום מקום, ואפילו סמוך לביתו, בין ביום בין בלילה, אלא כאשר שׁוֹשְׁבִינִים (שְׁנַיִם או יותר) קבועים מלווים אותו, ולכל־הפחות שושבין אחד {שז}, שהחתן בוחר לצורך זה מידידיו ומכריו {שח}. וכשהוא הולך ברחוב, הם הולכים מימינו ומשמאלו {שט}. ואינו נושא בידו שום חפץ, אלא הם נושאים עבורו. גם בהיותו בבית, השושבין או השושבינים, נמצאים אתו תמיד, ועוסקים בכל ענייני חופתו ונישואיו, ובשעת הסעוֹדה אוכלים סמוך לו {שי}, ומשרתים אותו להביא לו כל מה שהוא צריך, ודואגים לעשות כל מה שהוא מבקש, הן לעצמו והן לאורחיו {שיא}. וכל זה, במשך כל שבעת ימי המשתה, החל מערב הקידושין {שיב}, ויש מקומות שנוהגים זאת כבר משבת־ההתחלה {שיג}. וכעין זה נהגו שם גם אצל הכלה. כי אף שלא היו לה שושבינוֹת קבועות ללכת אִתה כמו החתן, הואיל ובלאו הכי בכל שבעת ימי המשתה לא יצאה שם הכלה מחוץ לבית {שיד}, מכל־מקום קרובותיה וחברותיה הנמצאות באותו זמן, אינן עוזבות אותה, ומשרתות אותה בכל אשר תצטרך. ואם נזדמן לה עניין נחוץ לצאת, מלַווה אותה אחת מהן לכל הפחות {שטו}. ומצוה להיות שושבין, כי זה נכלל בענייני גמילות־חסד {שטז}: 

[לה] אבל בזמנינו כאן, גלה כבוד מישראל בעוה"ר, מפני כמה סיבות. ובפרט כיון שנשתנו סדרי החיים, ואין מצוי בני־אדם פנויים ומזומנים להיות עם החתן והכלה תמיד {שיז}. אמנם צריך על־כל־פנים להקפיד שלא ילכו החתן או הכלה ביחידות בחוץ, אפילו ביום {שיח}, לכל־הפחות מעת שנכנסו לחופה {שיט}. אלא אם־כן כשנחוץ ללכת לדבר מצוה, ואי־אפשר למצוא מלַווה, ובתנאי שמצויים אז רבים ברחוב, שאז יש מקילים {שכ}. וכשהחתן והכלה הולכים לאיזה מקום יחדיו {שכא}, סומכים כיום על דעת האומרים שאינם צריכים אז שימור אפילו בלילה, כיון שכל אחד מהם נחשב שומר על השני {שכב}. ומכל־מקום ימעטו לצאת ככל האפשר {שכג}. וכשאחד מהם נותר בבית לבדו, סומכים על דעת האומרים שכאשר הבניינים משותפים כמו שמצוי בזמנינו, אין קפידא, הואיל ואינו בית יחידי בלא שכנים, אלא נמצאים בני־אדם בבתים הסמוכים {שכד}: 

[לו] אמירת שבע ברכות במשך שבעת ימי המשתה, היא דוקא כשהנישואין הם ראשונים לכל־הפחות לצד אחד. דהיינו לא רק כשבחור (דהיינו רַוָּק {שכה}) נשא בתולה, אלא גם אם נשא אלמנה או גרושה או יבמה, וכן כשאלמוֹן או גרוש נשא בתולה {שכו}. אבל כשאלמון או גרוש, נשא אלמנה {שכז} או גרושה או יבמה, אין אומרים שבע ברכות אלא ביום הראשון בלבד, שתי פעמים. האחת בשעת החופה {שכח}, ופעם שנית אחרי ברכת המזון של־סעוֹדת הנישואין (אם יש שם עשרה, ואפילו אינם פנים חדשות, וכדלעיל סעיפים י"ח י"ט) ולא יותר {שכט}. ואם נתעכבה הסעוֹדה עד הלילה, לא יברכו אותן, כיון שלא עשו אותה ביום החופה ממש {של}. אבל אומרים בזימון שהשמחה במעונו, בשלושת הימים הראשונים שהוא שמח עמה (כדלקמן סעיף ל"ח) {שלא}. וכן מברכים אשר ברא ששון ושמחה (כשיש שלושה לכל־הפחות, ואפילו מבני־ביתו כדלעיל סעיף כ"א) {שלב}. ויש חולקים וסוברים שלא לברך אשר ברא {שלג}. והמחזיר גרושתו, אומרים שבע ברכות בחופה בלבד, אך לא בסעוֹדת הנישואין {שלד}, וכן אין אומרים אז שהשמחה במעונו, וגם לא בשלושת הימים, וכל־שכן אשר ברא, כי אין שמחה אלא באשה שלא היתה שלו מעולם {שלה}: 

[לז] מֻכַּת־עץ {שלו} אף־על־פי שכתובתה אינה אלא מאה זוז כדין בעולה (וכדלקמן בהלכות כתובות סימן ר"ח סעיף ל'), מכל־מקום לעניין שבע ברכות יש לה דין בתולה, כי החתן שמח בה הואיל ולא יְדָעָהּ איש. אך מי שנבעלה אפילו באונס, דינה כגרושה ואין אומרים לה שבע ברכות אלא יום אחד, כדלעיל סעיף ל"ו {שלז}. ולכן גרוש או אלמון שנושא פנויה בעולה {שלח}, אפילו בעולת עצמו, אין מברכים אלא יום אחד. אבל בחור שבא על פנויה בלא נישואין דרך זנות ואחר־כך החליטו להינשא, או שבא על משודכתו קודם הנישואין {שלט}, אומרים שבע ברכות כל שבעת הימים. כי מאחר שלא היה נשוי, דינו כשאר בחורים {שמ}: 

[לח] הנושא בתולה, צריך להיות שמח עִמה בשבעת ימי המשתה, דהיינו שלא יעשה מלאכה {שמא} ולא ישא ויתן בשוק, אלא יאכל וישתה וישמח אִתהּ יחדיו {שמב}. וזאת לא רק כשהוא בחור, אלא אף אם הוא גרוש או אלמוֹן {שמג}. אבל אם היא בעולה, וכן גרושה או אלמנה או יבמה, אינו צריך לשמוח עמה אלא בשלושת הימים הראשונים, אף־על־פי שהוא בחור (למרות שממשיכים לומר בגללו שבע ברכות עד תום שבעת ימי המשתה, כדלעיל סעיפים ל"ו ל"ז) {שדמ}. ומחזיר גרושתו, יש אומרים שאינו צריך לשמוח עמה אפילו יום אחד {שמה}, ויש אומרים שצריך גם הוא לשמוח עמה שלושה ימים {שמו}: 

[טל] רשאית הכלה למחול על שמחתה. כיון שתקנה זו, היא לכבודה. אך לא תועיל מחילתה שיעשה החתן מלאכה ומשא ומתן, מפני שזה אינו תלוי רק בה, הואיל ואסור לו לעשות מצד שהחתן דומה למלך (כדלעיל סעיף י') {שמז}. ודוקא לחתן עצמו אסור. אבל אנשים אחרים, רשאים לעשות מלאכה בשבילו {שמח}, וכן אם יש לו פועלים. והוא הדין לשותפו בחָנוּת או בעסק, שרשאי לפתוח החנות כדרכו, וכל כיוצא בזה. ואדרבה שמחתו מִתְרַבָּה בכך {שמט}. גם הכלה עצמה אינה אסורה במלאכה, אמנם יש פוסקים שמחמירים בזה {שנ}, ובפרט ראוי לה להימנע ביום הראשון לנישואין, לפי שבו הוא עיקר השמחה {שנא}. אבל מותר להם לכבס ולגהץ בגדים הנצרכים להם לשבעת ימי המשתה, אם אי אפשר על־ידי אחרים {שנב}: 

[מ] עד תום שנה ראשונה מן הנישואין, אסור שיֵצא החתן לשרת בצבא {שנג}, הן לצורך מלחמה הן לצורך שמירה, וכן אסור שיספק מים ומזון לתושבים ושיתקן את הדרכים, או שאר טרחות המיועדות למען הציבור. שנאמר {שנד} כי יקח איש אשה חדשה (ובכלל זה אלמנה או גרושה או יבמה, למעט מחזיר גרושתו {שנה}) לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושִׂמח את אשתו אשר לקח. ואיסור זה, הוא בין לממונים על הדברים הַלַּלוּ, שלא יטריחוהו בהם ולא בשום דבר בעולם, ובין לחתן עצמו, שאפילו מרצונו אסור לו לעשותם אז {שנו}. ושמחה זו שהוא צריך לשַׂמֵּח אותה, אינה שמחה ממש על־ידי אכילה ושתייה יחדיו ובהימנעותו מעשיית מלאכה וממשא ומתן, כי דברים אלו אינם אלא בשבעת ימי המשתה, וכדלעיל סעיף ל"ח. אלא הכוונה רק להימנע מלצאת בצבא ומשאר העניינים הנזכרים לעיל {שנז}. ומטעם זה אין איסור לצאת אלא לצרכי ציבור. אבל לצורך עצמו, כגון סחורה ופרנסה ואפילו לארץ מרחקים, מותר {שנח}, וכן נוהגים {שנט}: 

[מא] ומכל־מקום ראוי לקיים הפסוק דלעיל גם כמשמעו. דהיינו שישמחנה בכל דבר שהיא שמֵחה בו, להראות לה אהבתו אליה, ולשבת אתה ולהרבות עמה בשיחה וריצוי, וכדומה. כיון שהבורא יתברך, חֶפְצוֹ שיתיישב העולם בבני־אדם טובים שיוולדו מזיווג כשר. ועל־ידי שהחתן יושב שנה שלימה עם כלתו המיוחדת לו להקים ממנה תולדות, יהא רגיל עמה וידביק את רצונו אצלה, ויכָּנסו צורתה ופעולותיה בליבו, באופן שענייני נשים אחרות יהיו זרים לו, והוא יתרחק מהן ויפנה את מחשבתו רק אל אשתו הראויה לו, כי כן היא דרך הטבע לאהוב את מה שהוא רגיל בו. ויזכה בכך שיהיו ילדיהם כשרים וצדיקים {שס}: 

[מב] עניין הנישואין, הוא דוגמא לבריאת העולם {שסא}. על־כן כשם שנברא העולם בעשרה מאמרות {שסב}, כך תיקנו חז"ל שיהיו ברכות הנישואין בפני עשרה אנשים לפחות {שסג}. וגם בברכת אשר ברא, תיקנו עשר לשונות של־שמחה, ואלו הן, א' ששון ב' ושמחה, ג' חתן ד' וכלה {שסד}, ה' גילה ו' ורנה, ז' אהבה ח' אחוה, ט' שלום י' ורעות. וכשם שבבריאת העולם היו שבעה ימים עִם השבת, כך תיקנו חז"ל שבע ברכות עם ברכת בורא פרי הגפן על היין, לפי שהיין הוא כנגד השבת, שצריך להתקדש ביין תחילה {שסה}. גם ימי המשתה והשמחה, הם שבעה {שסו}. וכעין־זה יסדו קדמונינו לומר על הכוס של־שבע ברכות, מזמור אודה י"י בכל לבב, וגם פסוקי אשת־חיל {שסז}, בעבור שהם מסודרים לפי עשרים ושתים אותיות התורה שבהן נברא העולם, ועכשיו רוצים לזווג את החתן בכלה שעניינם דומה לבריאת שמים וארץ וכל הדורות, ואדם הראשון בכללם. וכמו־כן מהטעם האמור, תיקנו חִדּוּיוֹת {שסח} לחתן, בסדר אלפא ביתא {שסט}. ואם אין זיווג החתן והכלה מצליח כי אין שלום ביניהם חס ושלום, אזי עלולים הם לסבול זה מזה צרות רבות ורעות כייסורי גיהנם, עד חרבן ביתם רחמנא ליצלן. אבל ההולכים בדרכי תורתינו הקדושה ומכוננים ארחותיהם על פיה, זוכים שתצמח מנישואיהם שמחה גדולה כעונג אדם הראשון בהיותו בגן־עדן, ובניין ביתם יהיה עדי עד. וזהו שאנו מברכים אותם, שמח תשמח רֵעים האהובים (דהיינו החתן והכלה) כשמחך יצירך מקדם בגן־עדן {שע}: