סימן ר"ה - הִלכּוֹת שידוכין

[א] כל אדם העומד לקחת לו אשה, צריך לבדוק ולדעת שהיא כשֵׁרה והגונה, שלא יהא פגם ביֵיחוסה לזרע ישראל אבינו עליו השלום, ולא שום פיסול, כגון ממזרת{א} (או חֲלָלָה{ב}, אם הוא כהן), כדי שלא תהא לגופו כצרעת ממארת. ואמרו חז"ל שלושה סימנים יש להם לישראל, ביישנים, רחמנים, גומלי־ חסדים. ומי שאין לו סימנים אלו, אינוּ ראוי לידבק בו{ג}: 

[ב] כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר אפילו לכהנים לישא מהן לכתחילה{ד}, וכן הוא המנהג{ה}. ובפרט אין חשש למי

[]שאותה משפחה ידועה ומֻכֶּרֶת לו{ו}. אך אם העידו שניים שנתערבו במשפחה מסויימת ממזר או חלל וכדומה, הרי זה ספק, וצריכים בדיקה{ו*}. וכן ראוי להתרחק ממשפחה שהיא בעלת מַצָּה ומריבה תמיד, או שאיש מהם מרבה להתקוטט עם הַכֹּל. וכן מי שהוא עז־פנים ביותר, ואכזרי, ושונא את הבריות, ואינו גומל להם חסד, חוששים לו מאד שמא אינו מישראל, כי אין בו סימני אומתֵנו הקדושה וכדלעיל סוף סעיף א'. גם אדם הפוסל אחרים תמיד, כגון שאומר פלוני ופלוני הם ממזרים{ז}, חוששים שמא הוא עצמו ממזר. שכל הפוסל, במומו הוא פוסל{ח}: 

[ג] ישתדל אדם לישא בת תלמיד־חכם, וכן להשיא את בתו לתלמיד־חכם{ט}. ואם לא מצא בת תלמיד־חכם, ישא בת צדיקים ואנשי מעשה. לא מצא, ישא בת טובים ונאמנים (ועיין לקמן סעיף ו'). ואל ישא בת עם־הארץ, ואל ישִׂיא בתו לעם־הארץ. ועל בנותיהם נאמר{י} ארור שוכב עם כל בהמה. ודוקא כשהוא אינו מדקדק במצוות. מפני שהמשיא בתו לעם־הארץ כזה, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת־פנים, אף עם־הארץ מכֶּה ובועל ואין לו בושת־פנים{יא}: 

[ד] עם־הארץ (שאינו יודע אפילו מקרא{יב}) לא ישא בת כהן, לפי שאין זיווגם עולה יפה. אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או שתהיה קטטה ביניהם. אבל אם הוא יודע־ספר, אין שום חשש, וכל־שכן אם הוא בן־תורה הלומד בישיבה בקביעות. ותלמיד־חכם שנושא בת כהן, הרי זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד{יג}: 

[ה] בָּחוּר לא ישא זקינה, שהרי היא אינה יכולה ללדת, ונמצא מתבטל ממצות פריה ורביה. וכן זקן לא ישא בַּחוּרָה, כיון שדבר זה מביא אותה לידי זנות{יד}. וטוב שלא יהיו בני־הזוג באותו גיל, וכל־שכן שהיא לא תהיה גדולה ממנו בַּשָּׁנִים, אלא הוא יהיה גדול ממנה{יד*}: 

[ו] הבא לשאת אשה, צריך לבדוק באחֶיהָ אם הם צדיקים וטובים, כי רוב הבנים דומים לאחֵי האם. וכן יבדוק באביה ובאמה (ועיין לעיל סעיף ג'). ולכן נזכר במקראות פלונית בת פלוני, או אחות פלוני, כדי לספר בשבחם. כגון שנאמר{טו} ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, ותלד לו וגו'. וגבי יהושפט נאמר{טז} ושם אמו עֲזוּבָה בת שִׁלְחִי. וילך בכל דרך אסא אביו וגו' לעשות הישר בעיני י"י. וכן ביאשיהו{יז} ושם אמו ידידָה בת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. ויעש הישר בעיני י"י וגו'. ללמדנו שכאשר האם היא צנועה וצדקת, הוא סיוע גדול לבנים שייצאו הגונים{יח}: 

[ז] רבינו יהודה החסיד הזהיר בצוואותיו{יט} לימנע מכמה דברים מחשש סכנה, וחֵלק מהם בענייני נישואין. כגון שלא לשאת אשה ששמה כשם אמו, או ששמו כשם אביה, או ששמות אבותיהם של־החתן והכלה שווים. ושלא ישא בת אחיו או בת אחותו{כ}, ולא אחות בעל אחותו. ושלא ישאו שני אחים שתי אחיות, ולא אשה ובתה, ולא ישאו אב ובנו שתי אחיות, ולא יתחתן פעמיים עם חבירו בן ובת בת ובן, ועוד. ובקהילותינו בתימן לא נתפרסמו צוואותיו, ולא נמנעו מדברים אלו וזולתם כלל ועיקר{כא}, וכן רבים גם בשאר קהילות ישראל לא חששו. ולא עוד אלא שיש מהפוסקים שכתבו בפירוש שאין לחוש להם, בפרט שיש ראיות מהתלמוד להיפך, ולדעתם רבינו יהודה החסיד לא ציווה אותם לכל ישראל אלא לזרעו אחריו דוקא, שידע ברוח־הקודש כי הם לא יצליחו בזיווגים אֵלו{כב}. אך יש חולקים עליהם והשיבו על ראיותיהם, ואף העידו שראו מעשים כאֵלו ולא עלה זיווגם יפה{כג}. ובמקומות שאינם יודעים זאת, אין לגַלות להם, כי עניין הזיווגים הוא מן השמים, ולא תאונֶה אליהם רעה. אך מי שיש לו ידיעה, ישמור את נפשו ויתרחק מהם{כד}, ובפרט ראוי ליזהר בַּצוואה שלא יהא שם הכלה כשם חמותה (יען כי על זה הזהירו עוד מקצת מקובלים{כה}) אלא אם כן החתן תלמיד־חכם, לפי שזכות התורה מַגִּינה, ושומר מצוה (להשיא בתו לתלמיד־חכם כדלעיל סעיף ג') לא יֵדע דבר רע. גם אם לא יגורו באותה עיר של־חמותה, אפשר להקל. וכן אם יש שינוי בין השמות, אין חשש. ויכולים לשַׁנות את השם, או להוסיף שֵׁם, קודם השידוכין (עיין לקמן סעיפים י"ג וט"ו), ולכל־הפחות שלושים יום לפני הנישואין{כו}: 

[ח] מצוה על האדם להשיא את בניו ובנותיו סמוך לְפִרְקָם (דהיינו בימי נעוריהם ובַחְרוּתם{כז}). שאם יניחם, יבואו חס ושלום לידי זנות או לידי הרהור. ועל זה נאמר{כח} וּפָקַדְתָּ נָוְךָ ולא תחטא{כט}. דהיינו תפקח ותשגיח על מעשי בני־ביתך, שהם נָוְךָ דהיינו מקום דירתך, שאם לא כן תיתפש גם אתה בחטאם{ל}. הלכך יזדרז האב לעסוק בשידוכיהם ובנישואיהם. ויתן לבניו לצורך זה מכספו לפי אפשרותו. ובכלל זה, ישלם עבור קניית תכשיטין למשודכת, אם מנהג המקום שהמשודך שולח לה תכשיטין, וכל כיוצא בזה{לא}. ואף לבנותיו צריך האב ליתן מעט מכספו (אף־על־פי שהיא יוצאת למשפחה אחרת) לסייע בפרנסת נְדוּנְייתן. [ובזמנינו שהדירות ביוקר גדול וכו', יסייע גם בזה. והכל לפי רְאוּת עיני מנהיגי הדור]. ומי שהוא עשיר, ראוי שיתן לבנותיו כפי עשרו, ולכל־הפחות עשירית מנכסיו לכל אחת מהן{לב}. אך אסור לאב ולאם לכפות את ילדיהם או ללחוץ עליהם להתחתן עם מי שהם אינם חפצים בהם, אלא הבנים יחליטו לשאת את אשר תמְצֶאנה חן בעיניהם, וכן הבנות לטוב בעיניהן תהיינה לנשים{לג}. ואם האב או האם מתנגדים למי שהם חפצים להתחתן עמהם, אין הילדים מחוייבים לשמוע בקולם, אלא אם־כן אותם שרצונם להתחתן עמהם הם בלתי הגונים וראויים{לד}, וכן אם הדבר יגרום צער או בזיון לאביהם או לאמם, אזי חייבים הילדים למנוע עצמם מכך{לה}: 

[ט] יש אומרים כי דרך־ארץ שלא תקדים הקטנה להשתדך ולהינשא לפני אחותה הגדולה ממנה בַּשָּׁנִים, וכמו שנאמר{לו} לא יֵעָשֶׂה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. וכמו־כן האחים, לא ישדך הקטן אשה לפני הגדול יותר. אבל גם לדבריהם, אין איסור בדבר מצד הדין{לז}. וכך המנהג בקהילותינו כשיש לפעמים איזו סיבה, שאין מקפידים אז על הסדר, שהכל תלוי במזל ברצונו יתברך{לח}. כל־שכן אם האחות הגדולה והאח הגדול הסכימו לכך מראש. וקל וחומר אם אינם הולכים בדרך התורה, שאין להמתין בעבורם. וכן אם הצעירים הגיעו כבר לפרקם (עיין לעיל בתחילת סעיף ח') ובפרט כשהגיע הצעיר לגיל עשרים{טל}: 

[י] ראוי שלא יקדש אדם אשה, עד שיראנה תחילה היטב אם היא נָאָה בעיניו, ולא יסמוך בזה על אמו או קרובותיו. כי אם לא יסתכל בה הוא בעצמו, שמא כשישאנה לא תמצא חן בעיניו{מ}. אבל לא יסתכל בה דרך זנות{מא}. ועל זה נאמר{מב} ברית כָּרַתִּי לעינָי, ומָה אתבונן על בתולה. וזהו דין התלמוד והפוסקים{מג}. שאינו כמו שהורגלו בזמנינו שהוא הולך לא רק לראותה בלבד, אלא אף להיפגש ולשוחח עמה בבית הוריה או קרוביה וכדומה. ואמנם לא נהגו זאת אבותינו הצנועים והקדושים בתימן [ובעוד הרבה ארצות] כלל ועיקר. אך כהיום כבר דשו בזה ויותר מזה, אפילו מִשֻּׁפְרֵי שֻׁפְרֵי, והוא נראה כהכרח לפי מצב קלקול הדור ושינויי תרבות־החיים ונימוסי הארצות זה מקרוב{מד} שיכירו זה את זה, לברר ולבחון טִיבם והתאמתם באפיים ומדותיהם, ביראת־שמים שלהם, דרכי חינוכם והשקפותיהם, כשרונותיהם ומשפחותיהם, וכדומה. אך על־כל־ פנים אסור להם לעבוֹר את גבול המותר לפי שורת ההלכה (וכדלקמן סעיף י"א), ולא יפריזו במספר הפגישות ובאריכותן שעות על־גבי שעות, זולתי לפי צורך ההיכרות (ובדרך כלל מספיק כארבע פגישות) שיוכלו להחליט בלב שוקט ובוטח{מה}: 

[יא] פנוי ופנויה הנפגשים למטרת נישואין כדלעיל, יזהרו שלא יִכָּשלו באיסור ייחוד, דהיינו כגון שלא ינעלו את דלת החדר, ושלא ילכו במקומות חשׁוכים, או שוממים מאין עובר, וכדומה{מו}. וכן ישָּׁמרו על נפשם מלהיטייל אז במבואות המטונפות במראות אסורות של־פריצות, ולא בכניסה לבתי־מלון ("לוֹבי") כתועבות הגויים ופורקי־עול וכדומה{מז}. גם צריכים הם לזכור כי כל עוד שלא נישאו, דינה כשאר אשה שנוהגים בה כל דיני ריחוק מן העריות, וכדלעיל סימן ר"א{מח}. הלכך צריכים הם אף להיזהר שלא להתקרב אחד לשני, כדי שלא יבואו לידי נגיעה כלל ועיקר, גם לא באצבעות ידיהם, ואף לא בהפסק בגדיהם. ולא ישוחחו בקלות־ראש, ולא יוציאו מפיהם דברי אהבה וחיבה, ואפילו ב"טלפון". אלא יתנהגו בכבוד ויקפידו על כל גדרי הצניעות{מט}. וחלילה להם מלדבר אף על ענייני ודיני טומאה וטהרה ודומיהם, דברים שהצניעות יפה להם [זולתי עם הרב שמלמד אותו סמוך לנישואין, והרבנית שמלמדת אותה]{נ}. וחס ושלום שתבוא לפגישה כשהיא מבושמת שהריח נודף ממנה, ולא מקושטת מדאי{נא}. גם ראוי שלא יאכלו ולא ישתו יחד על שלחן אחד בפני עצמם, כדי שלא יבואו לידי קירוב־דעת{נב}. ולא ילונו בדירה אחת, אפילו אם הוא יישן בין האנשים והיא בין הנשים. קל וחומר שלא יישנו באותו חדר אף־על־פי שאינו נעול{נג}: 

[יב] אחרי שבא לידי החלטה כי מצאה חן בעיניו והתקשרו בשידוכין (עיין לקמן סעיף י"ג), חזר דין איסור הסתכלות בה להיות כמו שאר נשים{נד}. ולא יפגשו, רק אם יש הכרח לסידור ענייני נישואיהם ודירתם. וישתדלו שלא לאחֵר את החתונה, אלא יקבעו את זמנה כשלושה חדשים אחרי השידוכין{נה}.  

[]ושבועיים קודם החתונה, ולכל־הפחות כשבוע ומחצה, ראוי להם שלא להיפגש כלל ועיקר, זולתי במקום צורך גדול, ואף ב"טלפון" לא ידברו{נו}: 

[יג] אסור לקדש אשה בלא לשדך אותה תחילה{נז}. דהיינו שלא יהיו הקידושין בפתע פתאום, לפי שזה מביא ומרְגיל לדרך פריצות. אלא ידברו עִמה על כך מתחילה, בין באמצעות אחרים בין הוא בעצמו, אם היא מסכימה להינשא לו{נח}. ושני הצדדים עם הוריהם, קובעים ומסכימים על התנאים שביניהם כפי אפשרותם ולפי מנהג המקום, כגון זמן הנישואין, וסכומי הכספים שהם מתחייבים. ולא נהגו בקהילותינו לכתוב התנאים בשטר, או לעשות קניין־סוּדָר, ולא תקיעת־כף ולא חרם ולא קנסות{נט}. אבל הכל לפי העניין, כי אם רואים שיש צורך, אדרבה טוב שיהיה על־כל־פנים כתוב{ס}. ויש מקומות שנוהגים לעשות אחרי־כן סעוֹדה צנועה של־פת ובשר ומיני טיבול, בבית אבי הכלה, שתי המשפחות והנלוים אליהם, בשירה ובזמרה, שבזה מתחזקת ההתקשרות ביניהם{סא}: 

[יד] שני הצדדים העומדים להשתדך, אסורים להעלים זה מזה מגרעות ומומים שיש להם, או להטעותם בהם. מפני חשש קידושי־טעות שיתבטלו למפרע כאשר יוודע הדבר. או שיהיו ספק־קידושין. וגם מטעם איסור הונאה, שנאמר{סב} ולא תונו איש את עמיתו. ודוקא כשהם דברים קשים וחמורים, כגון חלאים פנימיים שיש בהם סכנה, או מחלות תורשתיות קשות, או שייחוסם מפוקפק, או שהם בלתי שפויים בדעתם, מצורעים, נִכְפִּים (מחלת "נפילה"), עֲקרים, מאומצים וכדומה. וכן אם סבורים שהם עשירים ואינם אלא עניים, או שהחתן תלמיד־חכם ואינו אלא עם־הארץ, וכל כיוצא באלו{סג}. ולא עוד אלא שגם אחרים היודעים בבירור ממגרעות הללו, צריכים לגַלּוֹת להם אף־על־פי שלא נשאלו על ידם, אם יתכן על־כל־פנים שיקבלו את דבריהם, ואפילו אם כבר גמרו השידוכין, משום שנאמר{סד} לא תעמוד על דם רעך. אך זה דוקא בתנאי שכוונתם להועילם ולהיטיב להם. אבל לומר להם זאת כדי להרע לצד השני, אסור משום לשון־הרע{סה}. אלא אם־כן הם פרוצים בעריות, או יש בהם אֲפֵיקוֹרוֹסוּת, מצוה לגלות לצד השני בכל אופן{סו}:

[טו] שידוכין ואירוסין, הם שני דברים שונים{סז}. כי עניין שידוכין, היינו שבאו הצדדים לידי ריצוי והסכמה בתנאים שביניהם כדלעיל סעיף י"ג, ועל־ידי־זה דעתם שוקטת ונחה. שכן תרגום ותשקוט הארץ ארבעים שנה{סח}, וּשְׁדוֹכַת ארעא דישראל מלמעבד קרבא ארבעין שנין{סט}. אבל אירוסין, הם הקידושין{ע}, שנותן לה פרוטה או טבעת או כוס יין וכדומה (כדלקמן בהלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו), ומאז היא נחשבת אשת־איש, וזר הבא עליה חייב סקֵילה{עא}. נמצא שהיא כמו "ארס" של־נחש, שהוא סם־המות{עב}. אך עדיין גם לאָרוּס שלה היא אסורה, עד הנישואין{עג}, אף־על־פי שהיא כבר קשורה אליו ואגודה בו על־ידי הקידושין שנתן לה, ולא תוכל להתנתק ממנו זולתי על־ידי גט{עד}. אבל המשודכת אינה צריכה גט אם חזרו בהם{עה}. ולשון קידושין, מפני שנאסרת בכך על כל העולם כמו הֶקְדֵּשׁ{עו}. ובחרו חז"ל סגנון זה, מפני שיש לו שתי משמעיות שהם דבר והיפוכו, מצד אחד לשון קדושה כידוע, ומאידך לשון טומאה, כגון{עז} לא תהיה קְדֵשה מבנות ישראל וגו'. לרמוז שזיווג האיש עם אשתו, תלוי בכוונתם. אם הוא רק לשם הנאה ותאוה, יש בזה טומאה. ואם הוא לשם־שמים, הרי העניין קדוש וטהור, והשכינה שרויה ביניהם{עח}: