סימן ר"ד - הִלכּוֹת שמירת הברית (איסור הוצאת ז"ל ותיקונו)

[א] המקום ברוך הוא ציווה לאברהם אבינו עליו השלום{א} ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. ושמירת הברית כמשמעה, היינו כריתת הערלה, וכמפורש בפסוק שאחריו{ב} המול לכם כל זכר{ג}. אבל שַׁלְמוּתָהּ של־מצוה זו ואחת ממטרותיה, היא להישמר מטומאת העריות, דהיינו שלא יפגום חותָם אות ברית קודש אשר בבשרו בשום ביאה של־איסור כמו שנתבאר לעיל סימן קצ"ט, ואף לא בהוצאת זרע לַבַּטָּלָה כמו שיתבאר בסימן שלפנינו. וזהו שנאמר{ד} ונְמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. דהיינו שקבע השם יתברך אות תמידי בגוף האדם, כדי שיזכור ללכת בדרכיו כל ימי חייו. ודוקא באבר הזה, לפי שהוא ראש התאוות, שנעשות בו עבירות רבות. כדי שבראוֹת{ד*} האדם את המילה החתומה בו, יפחד וימָנע מלחטוא, ולא ישתמש בו רק לצורך מצוה, ובמה שמותר. כי הוא יתברך קדוש וטהור, ושונא זִמה. ובסגולת שמירה זו, נדבק האדם בקדושת שמו יתברך, ונקרא צדיק{ה}: 

 [ב] איסור גדול להוציא שכבת־זרע לַבַּטָּלָה, ונחשב כְּאִלּוּ הרג נפש{ו} (מפני שהיה ראוי להיות נוצר מזה זרע־קודש{ז}). כי לא נברא הזרע באדם אלא ליישב את העולם על־ידי פריה ורביה. ולכן אותם שמנאפים בידיהם עד שמוציאים זרעם לבטלה, נאמר עליהם{ח} ידיכם דמים מָלֵאוּ{ט}, כמו שביארו רבותינו ז"ל בתלמוד{י}. ואמרו עוד שהעושה כן יושב בנידוי{יא}, וחשוב כבהמה וכו' וכאילו הביא מבול לעולם, וכאילו עבד עבודה־זרה וכו'. וכתוב בספר הזוהר{יב} לרשב"י, שעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ומצינו שלפעמים נענש על כך חס ושלום שימותו בניו כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עַנְיות{יג}. ודורשי רשומות אמרו, הכל תלוי בַּמַּזָּל, ראשי־תיבות ב'אינו מ'וציא ז'רע ל'בטלה, דהיינו שבגלל עוון זה באות על אותו אדם צרות קשות ומרות, ואפילו מזלו טוב נהפך לרע, רחמנא ליצלן{יד}. [וכל זה מלבד שמחליש בכך מאד את כוח גופו ומאור עיניו, כדלעיל חלק אורח־חיים הלכות צניעות סימן נ"ג סעיף ד']: 

[ג] הלכך אסור לאדם שיַקְשה את עצמו לַדַּעַת{טו}, או שיביא את עצמו לידי הרהור אשה{טז}, כי מדברים אלו יש חשש שיבוא לידי הוצאת זרע לבטלה{יז}. ואם בא לו איזה הרהור, יַסִּיע את לבו ויסיח את דעתו מדברי הֲבָאי, לדברי־תורה, שעליה נאמר{יח} אַיֶּלת אהבים ויעלת חן וגו' באהבתה תשׁגה תמיד. ואין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן התורה{יט}. והקדוש ברוך הוא אמר לישראל, בָּנַי, בראתי יצר־הרע, בראתי לו תורה תְּבָלִין{כ}. גם צריך ליזהר מאד שלא יבא לידי קישוי{כא}. לפי־כך אסור לאדם לישון על גבו ופניו למעלה, או לְמַטה, אלא על הצדדים{כב}. וכן אסור ללבוש מכנסיים (או "תחתונים") צרים ומהודקים לגוף{כג}. ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף כשמזדקק הזכר לנקיבה{כד}. והעצה לבטל מיד את הקישוי, שינעוץ את גֻּדָּלֵי אצבעות רגליו בארץ, ויתלה את גופו עליהם, בלא להישען בידיים על הקיר וכדומה. וזאת כשהוא עומד. אך אם הוא יושב אז, ואינוּ יכול לעמוד מפני בני־אדם הנמצאים שם, ינעוץ את גודלי רגליו בארץ בחָזקה{כה}: 

[ד] מי שאינו נשוי, אסור לו לאחוז בָּאַמָּה{כו} להשתין, זולת מהעטרה ולמַטה, דהיינו לצד הגוף. כי באחיזתו במקום זה, לא יבוא לידי חימום והרהור. מה שאין כן מהעטרה ולמעלה, דהיינו לצד הקרקע, ולכן אסור לאחוז שם אפילו בהפסק בגד{כז}. ולאדם נשוי מותר מצד הדין לאחוז גם מהעטרה ולמעלה. ודוקא כשאשתו עמו בעיר, והיא טהורה (ויש אומרים אפילו כשאינה עמו בעיר והיא טמאה), כי מפני שיש לו פת בסלו, אינו בא לידי חימום והרהור. אך מדת חסידות להחמיר אפילו הנשוי{כח}. ושלא לצורך השתנה, כגון לחכך שם מפני שמגרד לו, גם מצד הדין אסור, ואפילו מן העטרה ולמטה, כי החיכוך גורם חימום בקלות, ולכן אף לנשוי אסור{כט}: 

[ה] כמו־כן אסור למי שאינו נשוי לנגוע בידו במבושיו (דהיינו בביצים{ל}), והוא הדין לכל סביבות הערוה, ואף לא מתחת טַבּוּרוֹ וָמטה. וגם כשהוא לָבוש, לא יכניס ידו שָׁם מתחת לבגדו{לא}. וכשרוחץ גופו, מותר אף למי שאינו נשוי לרחוץ בכל מקומות אֵלו דרך העבָרה לפי צורך הנקיון בלבד בלא להתעכב, ובלא שיראה אז את ערותו{לב}: 

[ו] רבותינו ז"ל לא נחו ולא שקטו מלהודיע חומר עוון זה, והפליגו{לג} בדבר הרבה, וכגון מה שהבאנו לעיל סעיף ב'. וכן הֶחֱרִידוּ והרעישו על אודותיו בספרי המוסר ויראת־שמים, ומה־מאד יירא לנפשו האיש הַנִּלְבָּב וְיִמַּס לבבו וִיהי למים{לד}. ואף־על־פי כן מי שפוחד פן יתגבר עליו יצר־הרע לבוא על אשתו נדה או על אשת־איש חס ושלום וכיוצא בזה, ורואה שאינו יכול לכוף את תאוותו, עדיף להשקיט את יצרו על־ידי שיוציא אז זרע לבטלה, לפי שעוון נדה ועריות חמור יותר ממנו. אבל צריך אחרי־כן לעשות תשובה וכפרה (עיין לקמן סעיפים י"ז י"ח){לה}. ומי שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו []מחולי שיש בו סכנה, או כדי לבדקו אם הוא ראוי להוליד, או כדי לשפר את איכותו, או לצורך "הזרעה מלאכותית" באשתו, ישאל מורה־הוראה מובהק כדת מה לעשות{לו}:

[ז] ראוי שלא להסתכל בְּאַמָּתוֹ, וקל וחומר בשל־זולתו{לז}. ובבית־הַמַּרְחֵץ, יתנהג בצניעות, שלא יְגַלה את גופו יותר []מהזמן ההכרחי, ויכסה ערותו כשהוא בפני בני־אדם{לח}. ואם במקרה נזדמן לו לראות ערות חבירו, אעפ"י שאין לעצום את עיניו, כדי שלא ייראה כמתבייש בבריתו של־אברהם אבינו ע"ה, אך לא יסתכל{טל}:

[ח] מותר לרחוץ עם כל אדם{מ} באותו בית־מרחץ, חוץ מעִם אביו וחמיו ובעל אחותו ובעל אמו, משוֹם הרהור{מא}. זולתי כשהבן קטן, נהגו להקל{מב}. וכן עם רִבּוֹ המובהק (דהיינו שרוב חכמתו ממנו, כדלעיל חלק יורה־דעה הלכות כבוד תלמיד־חכם סימן קס"ג סעיף ה') אסור לרחוץ שם, מפני כבודו ומוראו{מג}. ואפילו אם היה האב צריך לבנו שישרתנו שם, כגון שהוא זקן או חולה, אסור{מד}. אבל אם הרב צריך לתלמידו, []מותר{מה}. ובמקומות שמכסים ערותם בבית המרחץ, אין איסור, אפילו כשאין אביו צריך לו כלל. וכן המנהג{מו}. והוא הדין []בנהר או בריכת מים וכיו"ב, אם הם מכוסים במים{מז}: 

[ט] לא יהא אדם דָּשׁ מבפנים וזוֹרֶה מבחוץ{מח}, שהוא איסור חמור שעשו אותו דור המבול, שנאמר{מט} כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. דהיינו כשהיו עם נשותיהם, לא היו גומרים הביאה שָׁם, אלא שופכים את זרעם מחוץ לגופן, כדי שלא תהרינה, ונמצא שהוציאוהו לבטלה{נ}. וכן עשו עֵר ואונָן, []שנאמר{נא} ויהי ער בכור יהודה רע בעיני י"י וגו', וידע אונן וגו' והיה אם בא אל אשת אחיו ושִׁחת ארצה וגו' וירע בעיני י"י אשר עשה, וימֶת גם אותו. וכן אסור בהחלט מטעם זה להניח מִכְסה־גומי על גבי האֵבֶר ("קונדום") בשעת תשמיש{נב}. ואשה שההריון סכנה לה, או שגורם לה חולי או צער גדול וכדומה, ולכן רוצָה להניח בעומק אותו־מקום קודם התשמיש מוֹך או צמר־גפן, סְפוֹגִיּוֹת או "דִּיאַפְרַגְמַה", או לשטוף שם במים מיד אחר התשמיש כדי שיפליטו את הזרע, או להתהפך, לרוץ, לקפוץ ולהתנועע בחָזקה, וכן להשתמש בשאר אמצעים למניעת־הריון כגון הנחת חמרים כימיים קוטלֵי־זרע, בליעת "גלולות" או קביעת "הֶתְקֵן" בתוך הרֶחֶם וכדומה, אֵלו הן שאלות חמורות, הנוגעות לאיסור הוצאת ז"ל והשחתתו, וגם לביטול מצות פריה ורביה ולאיסור סירוס{נג}, ולכן אין לעשות זאת בלא שאלת פי מורה־הוראה מובהק, בקי בהלכה ובדרכי־הרפואה שבזמנינו{נד}: 

[י] כמו־כן אסור לבוא על אשתו שלא־כדרכה (דהיינו בנקב שבאחוריה{נה}) אם גומר ביאתו שם, מצד הוצאת ז"ל, כיון ששם אינו ראוי להריון כלל. ואף־על־פי שמקצת פוסקים מקילים בַּדָּבר אם עושה כן רק לעתים, מכל־מקום קשה להתיר איסור חמור זה אפילו פעם אחת בימי חייו, ושומר נפשו ירחק מעשות זאת{נו}. מלבד שהוא עניין מטונף ומכוער מצד עצמו, אפילו []בלא להוציא את הזרע שם{נז}. ועוד שביאה בדרך זו היא צער ועינוי גדול לאשה{נח}. ועל־כל־פנים, אם היא נדה, יש חיוב כרת על ביאה זו, כמו על ביאה כדרכה. וגם שאר אשה שהיא ערוה עליו, אין חילוק בין כדרכה בין שלא־כדרכה, הן לגבי האיסור והן לגבי העונש{נט}:

[יא] וכן איסור חמוּר לבוא על זכר (שהוא באותו־מקום הנחשב אצל אשה "שלא כדרכה" כמבואר בסעיף הקודם), ואפילו בלא להוציא זרע, וזהו הנקרא משכַּב־זְכוּר. והעוברים על זה, חייבים מיתה בסקֵילה, שנאמר{ס} ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומָתו דמיהם בם{סא}. כי אין בביאה זו שום תועלת, מלבד שהעניין עצמו מאוס ומטונף מאד{סב}. ולכן כדי להתרחק מעוון זה, אין לשני אנשים לשכב יחד{סג}, וכל־שכן אם הם רווקים, וצריך למַחות ביד העושים כן. אבל אין איסור שיתייחדו, כי לא נחשדו ישראל על האיסור המכוער הלז. אך במקומות שרבו בהם הפרוצים בעוון זה, צריך להתרחק מלהתייחד עם זכר{סד}, ופרטי דיניו כמו באיסור ייחוד עם אשה שנתבארו לעיל סימן ר"ג{סה}. וכן לא יֵצא תלמיד־חכם באותם מקומות לשוק{סו} כשגופו או בגדיו מבושׂמים, מפני החשד, לפי שזוהי דרך הפרוצים לעורר את יצר־הרע. וכן הוא המנהג שאינם מתבשמים. אבל כדי להעביר את הזיעה, מותר. וכן אין שום קפידא למשוח מֵי־ורדים על הידיים (והפנים) כדרך שרבים רגילים בזמנֵי שמחה, או לכבוד שבת ויום־טוב וכדומה{סז}: 

[יב] כתוב{סח} ונשמרת מִכֹּל דבר רע. ובפסוק שאחריו כתוב{סט}, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מִקְּרֵה לילה. ללמדך שמתוך הרהורים רעים וכדומה, אף־על־פי שלא בא מזה להוציא ז"ל אז ביום, מכל־מקום עלול הוא לבֹא בלילה לידי קֶרִי, שהיא טומאה היוצאה מגופו מֵאֵלֶיה תוך כדי שינה{ע}. ומי שראה חס ושלום קרי, כשיתעורר משנתו יטול ידיו{עא} ויאמר בשברון לב, רבונו שלָּ־עולם, עשיתי זאת שלא בכוונה, רק בהרהורים רעים ובמחשבות רעות. לכן יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתמחוק ברחמיך הרבים עוון זה, ותצילני מהרהורים רעים וכיוצא בהם לעולם ועד, אמן כן יהי רצון{עב}: 

[יג] בסעוֹדת הלילה טוב לאדם שלא יַרבה באכילה ושתייה, ושלא יאכל דברים המחממים את הגוף כגון בשר שָׁמֵן, מאכלי־חָלָב וגבינה, ביצה אתרוג ושום [אלא אם־כן דעתו לשמש מטתו]. גם לא ישתה יין ישָׁן, וכן שאר משקה חריף, כי דברים אלו עלולים לגרום לחטא זה. ואם אכל ושתה, ימתין מלישון עד שיתעכל המאכל קצת{עג}. ובימים שאשתו איננה טהורה, ראוי שיְמַעט בהם אפילו ביום, כדי שלא יבוא לידי נסיון. וכל־שכן מי ששרוי בלא אשה כלל{עד}: 

[יד] מדת חסידות לקדש את עצמו על־ידי שיטבול במקוָה כשרה לפני שיתפלל, אם ראה קרי חס ושלום, והוא הדין למי ששימש מטתו, כדי להתפלל בטהרה. ולכל־הפחות ירחץ ממתניו וָמטה, או ישפשף יַרְכותיו במים, אם אינו יכול לרחוץ את כל גופו, וכך יעשה קודם שילמוד תורה. אבל מצד ההלכה, די לרחוץ ולהתנקות מהזרע עצמו, שהוא דבר מאוס וטמא, ולא ישאר דָבוק ממנו בבשרו אפילו טיפה כַּחַרדל. ועיקר הטהרה, הוא לימוד התורה עצמה, כמו שאמר נעים זמירות ישראל{עה} תורת י"י תמימה וגו' יראת י"י טהורה עומדת לעד. כי דברי־תורה אינם מקבלים טומאה, דהיינו שהטהרה דבוקה בהם לעד בלא להיפרד. וכמו שנאמר{עו} הלא כה דברִי כָּאֵש נאום י"י. מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי־תורה עומדים בטהרתם לעולם{עז}: 

[טו] כדי שיוכל האדם להישמר מחטא זה, שהוא עיקר ושורש לכל העבירות שבתורה, צריך הוא להימנע מן הסיבות הגורמות לו להיענש שיבוא לידי כך. כגון לשמור את פיו מניבול־פה{עח}, מכל דבר־שקר{עט}, מרכילות, מלשון־הרע ומליצנות{פ}, וכן ישמור את אזניו משמוע דברים כאֵלו. גם יהא זהיר לקיים נדריו{פא}, ולא ירבה בדאגה{פב}, ולא יוציא מפיו ברכה לבטלה{פב*}. וקודם שהולך לישון יעסוק בתורה{פג}, או יאמר ארבעה פרקים הראשונים מתהלים{פד}. ויזהר שלא לישון בחדר יחידי{פה}. וכל זה מלבד היסוד והעיקר שצריך לשמור את עיניו מכל משמר שלא להתקרב ושלא להביט בנשים בכלל, ובמקושטות בפרט, וכל־שכן בחצופות ההולכות בגילוי שיער ובשר{פו}. כי לא יכשל במכשול זה אפס מי שמטמא את עיניו ומהרהר בעריות, גם בלילה לא שכב ליבו במקרים רעים, כי יבהלוהו רעיוניו בחלומות זרים ובמעשֵׂה תַּעְתּוּעים. על כן ימנע את עצמו מכל דבר רע{פז}, למען אשר לא יפול בפח־מוקשים אשר בהם יוּקָשִׁים בני־האדם אשר אין יראת־אלהים לנגד פניהם. ולא עוד אלא שאפילו מלאכים קדושי־עליון, אם אינם נזהרים בזה הרי הם נכשלים, שנאמר{חפ} ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. השם יתברך יזכנו להיות מיראי שמו, שלא ניגע לרִיק ולא נלד לבהלה, כנזכר בנוסח התחנונים שאחרי ובא לציון. וכאשר פירשו המקובלים זיע"א שהכוונה על קרי (אותיות רִיק) והוצאת זרע לבטלה{פט}: 

[טז] כל־שכן וקל וחומר שחובה להתרחק כמטחוי־קשת מכל ענייני הפריצות והתועבה, ניאוף וכל דבר־נבָלה, המסיתים ומדיחים לכל פשע ועבירה, שנתרבו ונתרחבו בזמנינו בכמות מבהילה ובאיכות מחרידה, החריבו והשחיתו כל חלקה טובה. הלא המה ספרי הרשעים כתביהם ועיתוניהם, פרסומי הפושעים ציוריהם ותמונותיהם, מכשירי הטומאה וההרס שלהם, רדיו וידאו טלביזיה אינטרנט ודומיהם, סרטים{צ} ומשחקי־"מחשב" וכל כיוצא בהם. ואיסור חמור לקרותם ולראותם ולשמעם אפילו באקראי ודרך עֲרַאי, ואין צריך לומר שלא להכניסם הביתה חלילה, לבל יהיו לו ולבני־ביתו לְפוּקָה ולמכשול. ובודאי גרועים המה מעבודה־זרה, שעליה הזהירנו הבורא יתברך בתורתו הקדושה{צא}, ולא תביא תועבה אל ביתך. וידוע שהרבה בתים טובים מישראל, נהרסו ונחרבו מקדושתם ומטהרתם באמצעותם. ויסודם ומהותם של־מכשירים אלו, מתרבות אנשים רעים וחטאים, הלקוחה מן המקולקלות שבאומות העולם, חסרי־צניעות רודפי־זימה ושקועים בזוהמא, חצופים ומופקרים ללא שום בושה וכלימה, וסכנתם הרוחנית גדולה ואיומה. וזאת לא רק לאנשים אלא אף לנשים, ומה־גם לילדים ולילדות הקטנים וצעירי צאן־קָדשים{צב}: 

[יז] כלל גדול בידינו שאין דבר העומד בפני התשובה. לכן אף שנכשל האדם בעוון המר הזה, אין לו להתייאש כלל ולא ליפול לעַצְבוּת חלילה וחס, ולא ידאג אפילו אם נכשל פעמים רבות רחמנא ליצלן. וידוֹע יֵדע כי זו אחת מתחבולותיו של־יצר־הרע, אחר שהצליח להחטיא את האדם, מייאשו ומראֶה לו שבלאו־הכי הוא פגום ואין לו תקנה{צג}, כדי להרחיקו ולהפילו מַטה מָטה. ולכן אדרבה יתחזק בשמחה לדפוק על דלתי התשובה, לשפוך שׂיחה, לדרוש סליחה, ולהתוודות באנחה, לפני אדון האדונים. וצריך להשתמש לזה במדת העקשנות להיות חזק ואמיץ מאד לעמוד על עָמדוֹ, שאף כשהוא נופל חס ושלום יחזור ויעמוד, וכמו שנאמר{צד} כי שבע יפול צדיק, וָקם{צה}. ועיקר התיקון הוא בלימוד תורה בעמל ויגיעה{צו}. ומה־טוב אם יוכל לעשות סיגופים ותעניות כמבואר בספרי המקובלים. ובפרט מסוגלים לזה ימי שני וחמישי של־פרשיות שסימנם שׁוֹבָבִים תֵּת, דהיינו ראשי תיבות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים ת'רומה ת'צוה, ובפרט בשנה מעוברת{צז}: 

[יח] מלבד המובא בסעיף הקודם, נתנו בספרים הקדושים הרבה תיקונים לעוון זה, ולזכות את הרבים נכתוב כאן קצת מהם בקיצור. א' להתפלל בכוונה ובבכי{צח}. ב' להיות מעשרה הראשונים בבית־הכנסת{צט}. ג' לעלות לתורה לפחות פעם אחת בכל חֹדש{ק}. ד' לשמור שבת כהִלְכָּתוֹ ולענגו{קא}. ה' כשהוא עושה איזו מצוה, יעשנה בכח ובזריזות עד שיתחמם ויזיע בה, ובפרט בהכנת הַמַּצּוֹת לפסח{קב}. ו' לכבד ולאהוב לומדי־תורה{קג}. ז' לגדל בניו לתלמוד־תורה, ולהדריכם ביראת־שמים{קד}. ח' לגדל יתום בתוך ביתו, ויתנהג עמו כמו עם בנו{קה}. ט' להרבות בצדקה לעניים{קו}. י' לעסוק במצות הכנסת־כלה{קז}. י"א להדר להיות סנדק שֶׁיִּמּוֹלו ילדים על ברכיו{קח}. י"ב לקום בחצות לילה לומר תיקון־חצות בבכי. ואם אֵי אִפשר לו לקום בחצות לילה, יאמר תיקון־חצות אחרי כן{קט}. י"ג לבחור במדת הענוה, וכאשר ישמע שמחרפים אותו ישתוק וימחול{קי}. י"ד לאהוב שלום ולרדוף שלום{קיא}, כמדתו של־אהרן קדוש ה' שהיה אוהב שלום ורודף שלום{קיב}, וזכה להבטחה{קיג} "בריתִי" היתה אתו החיים והשלום: