סימן ר"ב - הִלכּוֹת מלבושי הנשים וצניעותן

[א] חובת האשה להיות צנועה וזהירה ביותר שלא יכשלו בה בני אדם. כי המסתכלים אפילו רק בפניה או בידיה, נקראים רשעים ויורדים לגיהנָם, והיא תיענש בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה להתרחק מפניהם. וכל־שכן אם גילתה מקומות הצריכים כיסוי, כמו שיתבאר בסימן לפנינו, או שנראתה מקושטת לעיניהם (כדלקמן סעיף ח'). ולאידך גיסא, שכרה של־אשה הרבה מאד לעולם־הבא, ורב טוּב הצָפוּן לה, הוא בפרט על שמירת צניעותה{א}. וזוכָה גם בעולם־הזה שיהיו בניה תלמידי־חכמים וצדיקים{ב}. ועיקר יצירתה מבראשית, היתה בַּכַּוונה הזאת, כמו שאמרו חז"ל על פסוק{ג} "וַיִּבֶן" י"י אלהים את הצֵּלָע אשר לקח מן האדם לאשה, תפס הכתוב סגנון "ויבן" אף שפישוטו הוא מלשון בניין, אבל בא בכך לרמוז שהקדוש ברוך הוא ברא אותה בבִינָה והתבוננות, בזה שלקח דוקא את אחת מצלעותיו של־אדם הראשון ולא ממקום אחר בגופו, כיון שהצלע הוא מקום צנוע, שהוא מכוסה אפילו כשהאדם אינו לָבוש. ועל כל אֵבֶר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, תְּהִי אשה צנועה, אשה צנועה{ד}: 

 [ב] היוצאת לרחוב או לשוק{ה} כששְׂעַר־ראשה גלוי, היא עוברת על דָּת־משה רבינו עליו השלום. שהרי לגבי סוטָה נאמר{ו} וּפָרַע את ראש האשה, דהיינו שהכהן צריך לגַלות את שְׂעָרָהּ כדי לבזותה. ומכאן למדו רבותינו ז"ל{ז} אזהרה לבנות־ישראל שלא תצאנה גלויות־ראש כַּגּוֹיוֹת. לפי־כך חייבת כל אשה לכסות כל שערותיה במטפחת, באופן שלא ייראה מאומה מהן, ושאפילו שערה קטנה אחת לא תבצבץ, גם כשהיא זקינה שהלבין ראשה. [ומטפחת שקופה, אינה נחשבת כסוי, וכדלקמן אמצע סעיף ו']. ולפי שיש ארצות שאף הגויות מכסות את ראשן, נהגו בנות־ישראל צניעות יתירה, שיוצאות ועליהן רְדִיד, דהיינו צָעִיף המונח על־גבי המטפחת, והוא מכַסה את ראשה מסביב ואת כתיפותיה, וזוהי הנקראת דָּת־יהודית{ח}. וכן היה מנהגינו בתימן{ט}. וכעת כאן שנפרצו הגדירות, ובכללן  []נעלם גם הרדיד{י}, טוב לכל־הפחות שתשים שני כסויים על הראש כשהיא יוצאת, דהיינו שתאסוף תחילה את כל שערותיה בכסוי אחד{יא} ומעליו תכסה במטפחת. כיון שהמטפחת זזה או מחליקה לפעמים, ומתגלות שערות{יב}. ובתוך הבית (וכן בחצר־הבית, או בחדר־המדרגות), תהיה לכל־הפחות עם המטפחת. ואם איש זר רואה אותה בבית בגילוי שיער (גם דרך חלון{יג}) ואפילו הוא אביה או אחיה, או אחד מבניה הגדולים, הרי זו עוברת על הדת. יען כי כבר קיבלו אבות־אבותינו בכל תפוצות ישראל, דעת האוסרים{יד} להיות בגילוי־שיער אפילו בפני בני־ביתה. ולא עוד אלא שגם בבית מחמירים שלא תֵירָאֶה אפילו שערה אחת, גם לא מחוץ לצַמָּה, ואף לא בצדעיים דהיינו בין האוזן למצח{טו}. ויש נשים שנהגו מטעם זה לגלח מסביב הראש, כשיעור רוחב אצבע אחת, או שתיים. ובמיוחד סמוך למצח, מאוזן עד אוזן{טז}. וגם מי שנתגרשה או נתאלמנה, חייבת לכסות את שער ראשה{יז}: 

[ג] יש אומרים כי גם בתולות חייבות לכסות שער ראשן{יח}, וכן היה מנהגינו בתימן שגם ילדות קטנות ביותר כיסו ראשן ואפילו בבית, ולא בצבצה אפילו שערה אחת, כמו הנשים הגדולות{יט}. וכהיום בארצות אֵלו שנשתנה המנהג ואי־אפשר להחמיר בזה, לכל־הפחות יש להקפיד שלא תלכנה הבתולות כששערן סָתוּר ומפוזר, שאינו דרך צניעות, אלא קלוע צַמּוֹת או אָסוּף{כ}: 

[ד] צוארה של־אשה, אף־על־פי שמותר לה מצד הדין לגלותו, אבל מעצם החזה שתחת הצואר (והעצם בַּכְּלל) וָמטה, חובה שיהא מכוסה, ולכן צריכה לשים לב לסגור גם את הכפתור העליון. וכן בעורף, יהא מכוסה מן החוליא הראשונה (ולכל־הפחות מהשנייה). ותקפיד על צדדי הצואר, שלא יהא מגולה מהתחלת השיפוע לצד הכתף. ולכן טוב שיהיה שם "צוארון" סגור{כא}. ובדורות שעברו, נהגו הנשים בקהילותינו, ואף בשאר קהילות ישראל, לכסות גם את כל הצואר והעורף{כב}: 

[ה] ידיה, חובה שתהיינה מכוסות מן המרפק ומעלה, והמרפק בכלל. אך לא יהיו השרוולים רחבים מדאי, כי אז עלול להתגלות המרפק, ואפילו למעלה ממנו, למי שעומד ממולה כשהיא מגביהה את ידיה. ומה־טוב מנהג הצנועות המכַסות עד סמוך לכף היד (דהיינו שנשאר מגולה כמעט רק כף היד והאצבעות), וכמו שנהגו כולן בדורות שעברו{כג}: 

[ו] רגליה, חובה שתהיינה מכוסות עד סופן דהיינו עד העקב, וגם כַּפּוֹת הרגליים והאצבעות{כד}. השמלה או החצאית תכסה את הרגליים עד כמחצית השוֹק, ולכל־הפחות עד לְמַטה מסוף הברך (10-15 סנטימטר) באופן שלא יתרוממו ותתגלה הברך, לא רק כשהיא עומדת, אלא אפילו בעת שיושבת או מגביהה את הרגל. ויתר השוֹק, יהא מכוסה בגרביים{כה} בלתי שקופות (בעובי 70 "דֵּנְיֵר", ולכל־הפחות 40 "דֵּנְיֵר"). קל וחומר שאר בגדיה, אסור שיהיו שקופים{כו} או בצבע לבן עשויים מבד דק, שנראה דרכם אפילו משהו מבשרה, או בגדיה הפנימיים{כז}. לפי שכשאינו אטום, נחשב אותו מקום כבלתי מכוסה{כח}. וכל זה לא רק בצאתה חוץ מביתה, כגון לחצר או לחדר־המדרגות וכל־שכן לרחוב או לשוּק, אלא אפילו בהיותה בבית, כל שיכול לראותה איש זר, ואפילו אחד מבניה הגדולים. הן הנמצאים בבית, הן שיכולים להיכנס אפילו לזמן קצר{כט}. ולכן אפילו רגליה צריכות להיות מכוסות בגרביים גם בבית, ואפילו בימות החוֹם{ל}, וכן הוא לפי מנהגינו{לא}: 

[ז] כמו־כן חובה שיהיו בגדיה רחבים, וכעין שנהגו בכל הדורות הקודמים, וזאת כדי שלא להבליט את צורת הגוף, ובפרט איברים שהצניעות יפה להם. כי הבגדים "הצרים" הללו ודומיהם, גורמים "צרות" רבות ורעות בעולם, רחמנא ליצלן. ולא כמו שפרצו גדירות מקרוב ללבוש בגדים מהודקים לגוף{לב}. וכל־שכן שאסור לה ללבוש מכנסיים (אלא אם־כן שמלה או חצאית מעליהם), כי ניכר על־ידי זה פישׂוק הרגליים, והיא חרפה גדולה ופריצות עצומה{לג}. ולא תלבש בגד שצבעו אדום{לד}, ובכלל זה מטפחת־ראש אדומה{לה}. אך בגד שאינו אדום ממש, אלא כגון "בּוֹרְדּוֹ" וכדומה, וכן אם רק מיעוט קטן מן הבגד הוא אדום, אפשר להקל. ודוקא "בורדו" הנוטה לצבע חוּם, ולא לאדום{לו}. כמו־כן [] לא תלבש בגדים מבריקים או מצויירים באופן רועש ומשונה, או בולט, כגון צבעים מנוגדים. ותתן דעתה שלא יהיו רווחים גדולים בין הכפתורים או הלחצנים, כי עלול שיתגלה בשרה מבין הרווחים. ובשמלה או בחצאית, לא יהא פֶּתַח או שֶׁסַע{לז} אפילו אם כולו מתחת הברך, גם כשיש לה גרביים, לפי שזוהי דרך פריצות למשוך את העיניים{לח}. המנעלים לא יהיו בעלי עקֵבים גבוהים מדאי, ולא ירעישו בזמן הליכתה{טל}. וכן כל כיוצא באֵלו עניינים שקשה להאריך ולפרטם, ומובנים הם ממילא שצריך להימנע מהם. וצריך לפקוח עין לבלתי היגרר אחרי תרבות אנשים חטאים, הטבועים ושקועים ראשם ורובם בתאוותיהם הבהמיות והמשוקצות, ומפיצים כיוֹם טומאה וזוהמא בכל העולם{מ}: 

[ח] לא ניתנו תכשיטים לָאשה, אלא כדי שתתקשט ותתנאה בהם בתוך ביתה בפני בעלה{מא}. אבל לא בפני אנשים זרים, וכל־שכן בצאתה חוצה, ואפילו כשהולכת לחתונה או לבקר קרובותיה וחברותיה בשבת ויום־טוב, וכדומה. כי אז חייבת למעט בהם ככל האפשר, כדי שלא לגרות בהם יצר־הרע שיסתכלו בה{מב}. וכן אסור לה לצאת כשפניה צבועות בגוון אדום, כדרך שעושות הגויות הפרוצות. אבל כמראה־הפנים, שאינן אדומות אלא מעט, מותר. וכן דין האוֹדֶם על השפתיים{מג}. כמו־כן אין לה לכְחוֹל אז את עיניה. ואם כוחלת, לא תכחול אלא קצת. אבל מחוץ לעיניים (מה שנקרא "צְלָלִיות") לא תכחול כלל{מד}. ותימָנע מלצבוע את הציפרניים{מה} [וכן אין לגדל את הציפרניים{מו}]. ונמצא בגמרא{מז} שאשתו של־אַבָּא חִלְקִיָּה, שהיה חסיד וקדוש, היתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת חלילה: 

[ט] אם נחוץ לאשה בדיקה או טיפול רפואי במקומות המכוסים שבגופה, כגון בדיקות לב, ריאות ובלוטות, צילומים ואולטרא־סאונד להריון, טיפולי־עור ואורטופדיה, עיסויים ורפלקסולוגיה, צריכה לדרוש שהדבר ייעשה על־ידי אשה רופאה או טכנאית דוקא, ואפילו אם תצטרך לשלם שכר על־כך. ואל תחלל את כבודה לחשׂוף שום מקום מכוסה בגופה, לפני רופא איש, שזוהי דרך פריצות. אף־על־פי שמצד הדין כתבו כמה פוסקים{מח} שאין איסור לרופא (גם יהודי, אף־על־פי שיש שם רופא גוי) להסתכל וליגוע בבשׂרה ואפילו במקום התורפה, וכן ליילד אשת־איש{מט} וכדומה, כיון שהוא טרוד במלאכתו, ואינו עושה זאת בדרך תאוה וחיבה, רק לצורך הרפואה. מכל־מקום מכוער הדבר, ומביא להרהורי־עבירה. ומה־גם בזמנינו שהפריצות נוראה רחמנא ליצלן, ורוב הרופאים מסתכלים וממשמשים הרבה יותר מן הצורך, מפני שאינם יראי־שמים. ולא עוד אלא שחלקם דורשים מן הנשים לגלות את המקומות הצנועים חנם, גם כשאפשר לבדוק מעל־גבי הבגד. והנשים מחוסר־ידיעה, עושות מיד כל מה שהרופא דורש, ואינן חושדות שיש כאן זִמָּה ותועבה. וכבר נגרמו מזה מכשולים רבים ועצומים. ולכן צריך לפרסם שלא תלכנה לרופא איש, זולתי בדלֵית־ברירה, דהיינו כשאין אשה רופאה המומחית באותו מקצוע, וגם דוקא כשהעניין נחוץ, כגון מפני איזו־מחלה של־ממש, או ניתוח הכרחי, או "שמירת־הריון" וכדומה, אבל לא כשמרגישה איזה מֵיחוּשׁ בעלמא{נ}. ולא תלך אלא בזמני הביקורים הקבועים לרבים. וטוב ונכון שתיכנס אליו עם קרובתה{נא} או בעלה באותו חדר. ותְגַלה רק מה שמוכרח, כשוילון פרושׂ סביב מטת הבדיקה. וגם אם צריך לבדוק כמה מקומות בגוף, תגלה כל מקום בפני עצמו, ולא את הכל בבת־אחת{נב}. וחלילה שתסיר מַסְוֵה־הבושה מעל  

[]פניה, כי אחריתה מי יְשׁוּרֶנה. ותזכור מנהג אמותינו הקדושות בדורות עברו, שאף כשסבלו מאד, לא פגמו בצניעותן כמלוא־נימא. וכהיום שירוֹד ירדנו, לכל־הפחות יש לעמוד על המשמר לבער הפירצות החמורות כגון זו מקרבנו, הגורמות חס ושלום סילוק שכינתו יתברך מאתנו, כמו שנאמר{נג} ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ובזכות הקפדתה על הצניעות, שעיקרי ויסודי קדושת בית־ישראל תלויים בה, יתקיים עליה מקרא שכתוב{נד} ויאמר אם שמוע תשמע לקול י"י אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני י"י רופאך: 

[י] מדרכי הצניעות וגדריהן, שלא תַרבה האשה לצאת מביתה החוצה, זולתי לצורך. כדי שלא תהא חס ושלום כמִי שנאמר עליה{נה} פעם בחוץ פעם ברחובות{נו}. וגם אז לא תתעכב, ולא תשוטט אָנֶה וָאָנֶה, אלא תלך בזריזות. ותתרחק מגברים ככל האפשר, קל וחומר שלא תידחק ביניהם{נז}. ואין לה לדבר בנוכחות גברים בקול גבוה{נח}, כל־שכן שלא ב"רמקול"{נט}. ולא תשׂוחח בטלפון "סלולארי" בשווקים וברחובות, וכל־שכן באוטובוס וכדומה{ס}. ואפילו בקניית מצוות בבית־הכנסת וכיוצא־בו, לא תשתתף{סא}. ולא תצחק עם גברים ולא תפטפט עמהם, ואפילו עם מי שצריכה לדבר עמו כגון חנווני, בעל־מלאכה או רופא, אלא תאמר מה שנחוץ ולא יותר{סב}. וכשהיא צריכה לקחת משהו מהקרקע וכדומה, לא תתכופף, אלא תקפל רגליה ותשב{סג}. ולא תשכב בפניהם{סד}. ולא תיכנס ותצא בפניהם לבית־הֶכְסֵא, ולא תברך אשר יצר בנוכחותם{סה}. וכשנוקשים בדלת, לא תאמר "מי זה" בלשון זכר, אלא "מי זאת", או "מי שָׁם"{סו}. ולא תניק בפני שום איש, ואפילו אחיה ואביה ובניה הגדולים, גם אם היא מכסָה את בשרה לגמרי{סז}. ולא תשמש אצל גברים כמלצרית, דהיינו להגיש לפניהם מאכל ומשקה, כגון בסעודות שבע ברכות ומילה, וקל וחומר בחתונה{סח}. ועוד עניינים רבים לאין סְפוֹר. אבל כְּלָלָם של־דברים, הוא מה שכתוב בספר תהלים{סט} כל כְּבֻדָּה בת־מלך, פנימה. דהיינו שכבוד בת ישראל, שהיא בתו של־מלך מלכי המלכים ברוך הוא, להתנהג כבת מלך בשר ודם, שהיא שוכנת בפנים ארמון המלוכה, ואינה נראית לַכֹּל. צנועה ושקֵטה, חשובה ומכובדת: