סימן ר"א - הִלכּוֹת ריחוּק מן העריות

[א] חובה על כל אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד, בין נשואות בין פנויות, בין ישראליות בין גויות, כמו שנאמר{א} איש איש אל כל שאר בשרו, לא "תקרבו" לגלות ערוה, אני י"י. דהיינו שלא רק גילוי ערוה עצמו אסור, אלא גם הדברים המקרבים ומביאים את האדם לידי כך, כגון קֵירוּב־בשר, חיבוק ונישוק (ועיין לקמן סעיף ט'). ולא מאֵלו בלבד צריך להתרחק, אלא מכל כֵּיעוּר, כגון נגיעה אפילו באצבעות הידיים או בשאר הגוף בהפסק הבגדים שעליהם, ואף מכל דבר הדומה לכֵיעור, כמו שיתבאר בס"ד בסימן שלפנינו. לפי שיצר־הרע מטעה את האדם להתחיל בחטא קל, ומושך אותו מעט מעט, עד שלבסוף כבר אינו יכול להתגבר על יצרו כי הוא בוער בו כאש, ומכשילו בחטאים חמורים רחמנא ליצלן. ואף הנקיבה מוזהרת בכל אֵלו כמו הזכר, ולכן לא נאמר לא תקרַב, אלא "לא תקרבו" בלשון רבים. וכתוב בתורתינו הקדושה{ב} דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדֻשה{ג}: 

[ב] על כן אסור לרמוז בידיו או ברגליו לְאשה, או לקרוץ לה בעיניו (אם עושה כן לשם הנאה, או לקָרב את דעתה אליו{ד}). ואסור לשׂחוק עמה{ה} או להקל ראשו כנגדה, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל{ו} שחוק וקלות־ראש, מרגילין לערוה. ואף סתם דברים בטלים לא ידבר עמה (ואפילו ב"טלפון") זולתי דבר הנצרך לו, וגם בזה ישתדל לקצר, וכל־שכן שאסור לדבר עמה לשם תאוה, וכן הזהיר שלמה המלך ע"ה{ז} כי נופת תטופנה שפתי זרה, וחָלָק משמן חִכָּהּ. ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות. רגליה יורדות מות, שְׁאוֹל צעדיה יתמוכו{ח}: 

[ג] ואסור להביט ביפיה, או לראות שׂערה{ט}, וכל־שכן במקומות הנסתרים והמכוסים שבגופה (שנפרט לקמן בהלכות מלבושי הנשים וצניעותן סימן ר"ב סעיפים ד' ה' ו'), כמו שנאמר{י} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי "עיניכם", ופירשו חז"ל{יא} דהיינו זנות והרהורי עבירה. והמסתכל במתכוין אפילו באצבע קטנה של־אשה כדי ליהנות ממנה, עוונו גדול מאד{יב}. ואין לך דבר החוצץ בפני התאוה כעצימת העין, לכן יזהר אדם וירגיל עצמו בכך לבלתי ראוֹת בנשים{יג}. ואפילו להסתכל בבגדי צבעונים או תכשיטים שלְּ־אשה שהוא מכיר אותה, אסור, גם כאשר הבגדים אינם עליה, שמא יבוא להרהר בה{יד}. [אך אשה פנויה שהוא רוצה לשאת אותה, מותר לו להסתכל בה כדי לבדוק אם היא נאה כרצונו. ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, וכדלקמן בהלכות שידוכין סימן ר"ה סעיף י']: 

[ד] כמו־כן אסור להריח בבשמים המיוחדים לְאשה, וקל וחומר כשהיא אוחֲזַתם בידה, או כשהם עליה{טו}. לפי־כך צריך להזהיר את הנשים שלא תצאנה מחוץ לביתן בבושם שריחו נודף, והוא הדין אחרי רחצה בסבון בעל ריח חזק. וכן אפילו בבית, לא להתקרב כך לאיש זר. ואיש שבא אליו הריח, צריך להיזהר על־כל־פנים שלא לחפוץ בהנאה זו{טז}. ואם אפשר לו, יסתום חטמו באצבעותיו ויתרחק משם מיד{יז}. וכן אסור לשמוע קול זמר של־אשה{יח}, וכמו שביארנו בס"ד לעיל חלק אורח־חיים הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה סימן ה' סעיף ט"ז{יט}: 

[ה] ואסור גם־כן לְהַלֵּךְ אחורי אשה, אפילו אם היא מכוסה מכף רגל ועד ראש. ואם נזדמנה לו בדרכו, ימהר שתישאר היא לצדדים או לאחוריו. ואם היא הולכת ארבע אמות (כשני "מטרים") לפניו, אין קְפִידָא, אבל אם אפשר ישתדל להתרחק עד שאינו מבחין בהילוכה ותנועות איבריה{כ}. והוא הדין שאין לשבת אחורי אשה ב"אוטובוס" (אלא אם־כן המושב מסתיר אותה לגמרי) או "מונית" וכדומה, וכן לא לעמוד מאחוריה בתוֹר. ואם אין אפשרות אחרת, יטה את גופו לצד אחֵר, או יתקע עיניו בקרקע{כא}, או []יעיין בספר שבידו{כב}. ואסור לבור על פתח אשה זונה (והוא הדין לשאר מקומות מכוערים המיועדים לפריצות) אלא אם־כן יתרחק ארבע אמות, שנאמר{כג} ואַל תקרב אֶל פתח בֵּיתָהּ{כד}:

[ו] אסור לאיש להשתמש בְּאשה כלל, דהיינו שלא תשרתנו, גם כשהיא ילדה קטנה{כה}. ואפילו לא ביקש ממנה, אלא היא מעצמה רוצָה לשרתו. והטעם שמא יבוא לידי הרהור עבירה{כו}, ועוד כדי שלא תהא רגילה להימצא בין אנשים{כז}. ודוקא מלאכות שאין עושָׂה אותן אלא האשה לבעלה, מפני שהן דברים של־חיבה, כגון הצעת המטה, ומזיגת הכוס, ורחיצת פניו ידיו ורגליו{כח}, וכמו שנפרט לקמן בהמשך הסעיף. וכן אמו ובתו אפילו נשואה, מותרות לעשות לו מלאכות אלו{כט}. אבל שאר אשה, ואפילו היא שפחתו, אסורה להציע לאיש בפניו מטה לשכב או לישן עליה, גם כשאין המטה מיוחדת לו (כגון שהוא אורח). ודוקא פריסת הסָדִין והשמיכה, וכן כר שתחת הראש. אבל להציע את המזרון שהוא טרחא, מותר. וכן אסורה למזוג לו יין, דהיינו לשפכו לתוך הכוס בפניו וגם להניחו לפניו על השלחן. אבל שאר משקין, וכן כל המאכלים, מותר{ל}. גם אסורה לרחוץ לו את פניו או ידיו או רגליו, ואפילו אינה נוגעת בבשרו אלא יוצקת מים עליהם. ורק מותר לה להביא כלי הרחיצה והמים ותניח לפניו והוא ירחץ לעצמו{לא}. כמו־כן אסורה לספר שערו, כיון שגם זו היא דרך חיבה{לב}. ואם הוא חולה, ואין שם מי שיוכל להציע לו את המטה וכדומה, אין בזה איסור מן הדין וכן בכל הנזכר לעיל, כגון ש"אחות" בבית־החולים תעשה לו אותם{לג}: 

[ז] מותר להושיט כל חפץ מִיָּדו לְיָדה שלְּ־אשה, אפילו אשת־איש, ובלבד שלא יגע בבשרה. והוא הדין שמותרים לאכול יחד מאותו כלי, כגון מיני־מזונות ופירות{לד}. כי דוקא בזמן טומאתה של־אשתו אסרו דברים אלו וכיוצא בהם{לה}, מפני שליבו גס בה הואיל והוא רגיל אליה, לכן עלול לבוא מזה לידי עבירה, מה שאין כן באשה זרה{לו}. וכן הוא המנהג{לז}. והמחמיר תבוא עליו ברכה{לח}. ובאמו ובתו ואחותו, אין צריך להחמיר{טל}: 

[ח] אסור לשאול בשלום אשה כלל, דהיינו לומר לה "שלום עָלַיִך" או "שלום עליכם" כנהוג בין איש לרעהו. וקל וחומר שאסור לומר "מה שלומֵך", או "כֵּיצַד שלומֵך" (וכן "איך את מרגישה", וכיוצא בזה{מ}), ואפילו באמצעות בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים, שמא יבואו על־ידי־זה לידי אהבה וחִבָּה. ולכן גם השולח מכתב לחבירו, אסור לו לכתוב "תמסור שלום לאשתך". אבל מותר לשאול את בעלה (על־פה או במכתב) כֵּיצַד שלומָהּ{מא}, אך לא את אדם אחֵר (ואפילו את אביה או אחיה{מב}). וכן אם היתה חולה, או עניין אחר כיוצא בזה, מותר לכתוב לחבירו "הודיעני כֵּיצַד שלום אשתך", כי אינו מראה בזאת אהבה כמו בדרישת שלום, אלא מפני צורך העניין{מג}. וברכה, אינה בכלל שאלת שלום, כגון אמירת "בוקר טוב" וכדומה. ולכן מותר לבני־המשפחה ולמכירים, לברך את הכלה או היולדת ואת קרובותיהן וכיוצא בהן, בברכת "מזל־טוב" וכדומה{מד}, וכן מותר להם לומר לאבֵלה נוֹסח הניחום{מה}. גם לשאול אשה באופן כללי "כֵּיצַד שלומכם" או "מה שלומכם" וכדומה, אפשר להקל, כיון שאינו שואל עליה בלבד אלא בצירוף יתר בני־משפחתה{מו}: 

[ט] אסור לחבק או לנשק{מז} ולא להתקרב כלל, לשום אחת מן העריות{מח}, כנזכר לעיל סעיף א', ובכללן גם חמותו וכלתו. ואף הן אסורות לחבקו או לנשקו או להתקרב אליו{מט}. וכן הדין אפילו באחותו ודודתו, דהיינו אחות־אביו או אחות־אמו וכיוצא בהן{נ}, למרות שאין לו בכך הנאה מפני קורבת המשפחה שביניהם, אף־על־פי־כן הדבר אסור, והוא נחשב אף למגונה מאד{נא}. וכן אסור ללחוץ ידיים{נב} כדרך שרגילים מקרוב ידידים ורֵעים כשהם נפגשים או נפרדים, גם אם האיש והאשה אינם עושים זאת אלא לשם נימוס בלבד, או כדרך הסוחרים להוראת גמר העיסקא{נג}. זולתי האב עם בתו, והאם עם בנה, מותרים בחיבוק ונישוק{נד}, וכל־שכן בלחיצת־ ידיים{נה}. [אך אם הם "חורגים" או "מאומצים", אסור. ולכן בדרך־כלל צריך להודיעם שאינם הוריהם האמיתיים, כדי שלא יכשלו באיסורים ובגדרים של־גילוי עריות{נו}]. והנוהגים להקל גם באב עם בת־בנו ובת־בתו, ולאֵם עם בן־בנה ובן־בתה [וכן לאח עם אחותו הקטנה, עד גיל שלוש שנים, בעֵרך{נז}] יש להם על מה שיסמוכו, כי באֵלו, אין החיבוק והנישוק לשם הנאה דהיינו מפני חיבת אִישׁוּת, רק לחיבת הקורבה{נח}. [ואכן כאשר זה לשם הנאה, אסור אפילו לאב עם בתו הקטנה{נט}]. אבל שאר קרובות, אין היתר בכל אופן. ורבים מההמונִיים טועים בכך{ס}, [] ומצוה להזהירם וללמדם שהדבר אסור, כי לכל העם בשגגה. ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת־טוב: 

[י] כל מקום שמתאספים בו אנשים ונשים, או בנים ובנות, הן בבתים פרטיים, הן בבתי־כנסיות ואולמות וכדומה, חובה להעמיד מחיצה מליאה להפריד ביניהם, כדי שלא יבואו לידי קלות־ראש. וכל־שכן שאסור להם לשבת יחדיו. ולא רק כשאוכלים במסיבה של־שמחה וסעוֹדה, כגון נישואין{סא} וברית־ מילה, אלא גם בעת שיעור או דִּרְשָׁה וכדומה, ואפילו בשעת צער כגון ניחום אבלים{סב}. קל וחומר שאיסור גמור לרקוד עם בת או אשה, שאז גם השטן מרקד עמהם{סג}. ואפילו עם אשתו אסור לרקוד, מפני הרואים{סד}. ואותם בני־בליעל הרוקדים עם בנות ונשים, וכן המשוררים והמנגנים בפניהם, גדול עוונם מנשוא, ולא יִנָּקו מדינה של־גיהנם, כי היא זִמה והוא עוון פלילי. והבנות והנשים עצמן, מוזהרות שלא לרקוד אפילו לְבַדָּן כשיש מי שרואה אותן, מפני שמגָרוֹת בו יצר־הרע [וייענשו גם הן על כך, וכדלקמן הלכות מלבושי הנשים וצניעותן סימן ר"ב סעיף א']. לפי־כך צריך להקפיד ולהשגיח, שהמחיצות והדלתות של־אולמות השמחות, תהיינה סגורות היטב, שלא יציצו בהן רשעים וקלי־דעת{סה}. אמנם בסעוֹדה קטנה שאין יושבות שם רק קרובות המשפחה, כגון אחותו ודודתו, כלתו וחמותו, אשת אחיו ואחות אשתו, אין צריך מחיצה כלל, ומותר אז אפילו לישב ולאכול סביב שולחן אחד כנהוג{סו}, האנשים בצד האחד, והנשים בצד השני{סז}: 

[יא] גם ילדים קטנים וילדות קטנות, צריך לחנכם שלא יהיו רגילים אֵלו עם אֵלו. ולכן לא ילמדו יחדיו כגון בבתי־ספר, ואף בגני־הילדים, בפרט מגיל חמש או שש. ובשעת הדוחק אפשר להקל בזה על פי הוראת חכם, עד גיל שמונה או תשע. וקרובי־משפחה או שכנים שמשׂחקים יחד, אם זה רק דרך עֲרַאי, אין צריך להקפיד עליהם אלא מגיל תשע ומעלה{סח}. ובכל אופן צריך לפקוח עין ולהשגיח עליהם, ואפילו על אחים ואחיות, שלא יגיעו בסתר לדיבורים ומעשים בלתי־צנועים{סט}. ולבית־הכנסת, מנהגינו שלא להכניס ילדות כלל ועיקר בשעת התפילה, אפילו בגיל שנה או שנתיים{ע}. כמו־כן לא תְלַמֵּד אשה זרה ילדים, לכל־הפחות מגיל תשע. ולא יתרחצו אח ואחותו יחד, מאז שהבת בגיל שלוש והבן בגיל ארבע. ואין להביא ילד מגיל שלוש למקום שנשים מתרחצות, כגון חוף הים או בריכה. וכן לא ילדה מגיל שלוש, למקום שאנשים מתרחצים{עא}: 

[יב] אין לנהוג אפילו עם אשתו בפני אחרים בדברים של־חיבה, כדי שלא יבוא הרואה לידי הרהור, וגם מפני שזו פריצות{עב}. וראוי שלא לישון בחדר שאיש ואשתו ישנים שם{עג}, ואפילו אם הוא יודע שהיא נדה שבלאו־הכי אסורה על בעלה, כי מכל־מקום הם מצטערים לפי שמתביישים ממנו לדבר דברים שבצנעא בינו לבינה{עד}. ועוד שדרך כבוד הוא לאשה לשכב סמוך למטת בעלה, ובגללו היא צריכה להתרחק. ועליו הכתוב אומר{עה} נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרשון מבית תענוגֶיהָ{עו}: 

[יג] גנאי הוא לתלמיד־חכם לשוחח עם אשה בשווקים וברחובות, אפילו אם היא אשתו או בתו או אחותו, כיון שאין הכל בקיאים בקרובותיו וחושדים אותו, כמבואר בתלמוד{עז} וברמב"ם{עח}. ומנהגינו שלא רק תלמידי־חכמים מקפידים בזה, אלא אפילו המון־העם, משום צניעות, ונמנעים מלדבר ביניהם אפילו תיבה אחת{עט}. וכל שכן שאינם מהלכים יחדיו ברחובות כלל ועיקר, אלא אשתו הולכת אחריו לכל־הפחות במרחק כמה אמות{פ}: 

[יד] זוג נשוי שאין להם עדיין דירה בפני עצמם, אסור להם לדור בבית אבי־האשה, דהיינו בית־חמיו, כי זו עזות־פנים, ואפילו כשיש להם שם חדר מיוחד לשינה. וכן הוא מנהגינו. אבל בבית־אביו, אין שום חשש. ודוקא "לדור" דהיינו בקביעות, אסור בבית־חמיו. אבל עד שלושים יום, יש מקום להקל בשעת הצורך{פא}. ואם אינם "דרים" שם, רק באים לבקר מידי פעם ולָנִים שם כמו שמצוי, אין שום חשש{פב}: 

[טו] כל הרואה דבר־ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ומַקְבִּיל פני השכינה, שנאמר{פג} ועוצם עיניו מֵראות בְּרָע. מה כתוב אחריו, הוא מְרומים ישכון. וכתוב{פד} מֶלֶך ביפיו תחזינה עיניך, בקרוב במהרה בימינו אמן{פה}: