סימן קנ"ד - הִלכּוֹת וְסָתוֹת, ופרישה סמוך לוֶסֶת

[א] יש נשים שבא להן הוסת בזמן קבוע, כגון מעשרים ושמונה יום לעשרים ושמונה יום, או משלושים יום לשלושים יום, או מארבעים יום לארבעים יום. אך בזמנינו לרוב הנשים אין הוסת קבוע, אלא לפעמים הוא מקדים ולפעמים מאחר{א}. וכל אשה, הן שיש לה וסת קבוע לראיית הדם, הן שאין וסתה קבוע, מותר לבעלה לשמש עמה עד שיגיע וסתה (ועיין לקמן סעיף ב' שאסור במשך כל עונת וסתה), ואינו צריך לשאול אותה מאומה על טהרתה, ואפילו אם היא ישֵׁנה קצת{ב}. ואינה צריכה לבדוק את עצמה בעֵד (דהיינו חתיכת־בד, וכדלעיל הלכות הפסק־טהרה סימן קנ"א סעיף ד') לפני התשמיש וגם לא לאחריו, כי היא בחזקת טהרה. וכן הוא המנהג. ואם רוצה להחמיר, תבוא עליה ברכה. וכן הבעל אם יחמיר לקנח את עצמו בעֵד אחר תשמיש, תבוא עליו ברכה{ג}: 

[ב] ובְעֵת שיגיע זמנה לראות דם, ואפילו אם עדיין לא נקבע לה זה שלוש פעמים רצופות{ד}, אסור לבעלה לשמש עמה בעונת הוסת. ועונה נחשב יום או לילה. אם היתה וסתה ביום, הן בתחילת היום הן בסוף היום, יתרחק ויפרוש מלשמש עם אשתו במשך כל אותו היום{ה}. ואם היא רואה בלילה, הן בתחילת הלילה הן בסופה, יפרוש ממנה במשך כל הלילה. וגבול היום לעניין זה, מתחיל מֵהָנֵץ החמה ומסתיים בשקיעת־החמה. ומהשקיעה עד הנץ, נחשב לילה. וכשהוסת אינו קבוע, לפעמים רואה ביום ולפעמים בלילה, הולכים לפי פעם האחרונה{ו}. נמצאנו למדים כי אשה שתחילת ראִיותיה הן רק בימים, מותרת בלילות, ואין בה דין פרישה כלל{ז}:

[ג] דין הפרישה הנזכר לעיל, דרשוהו רבותינו ז"ל מן הפסוק{ח} והזרתם את בני־ישראל מטומאתם, שמכאן אזהרה לבני־ ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן. ועוד אמרו, כי מי שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, בניו מתים. ואם פורש, יזכה שיהיו לו בנים ראויים להוראה{ט}. וצריך ליזהר מאד בפרישה זו. כי מלבד האיסור עצמו, הנה אם לא יפרוש ויצא ממקורה דם בשעת תשמיש, חטאו קרוב לבועל נדה במזיד. וצריך לעשות תשובה וכפרה, יותר מהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי{י} (שיתבאר בס"ד לקמן סעיף י"ב). כי שם אינו צריך תשובה אלא על היציאה, וכאן גם על הכניסה. וגם האשה צריכה תשובה וכפרה. אבל אם יצא דם בשעת תשמיש ולא היה סמוך לוסתה, אינם צריכים לעשות תשובה כיון שזה אונס. וכן אשה שפשטה בִּגְדָהּ בלילה ושימשה עם בעלה ולמחרת מצאה כתם באותו בגד, אינם צריכים תשובה. אבל בשעת וסתה או סמוך לוסתה, צריכים תשובה גמורה. והרב שבאה לפניו שאלה זו, יחקור על הראִיות הקודמות למעשה זה, שאולי היה אז זמן איזה וסת, כי הרבה מיני וסתות יש כמו שנבאר בס"ד לקמן בהמשך סימן זה{יא}: 

[ד] דוקא בתשמיש הם אסורים בעונת הפרישה. אבל בשאר ענייני קרבה ואפילו חיבוק ונישוק, מותרים הם אז מצד הדין, ואפילו לישון באותה מטה בקירוב בשר, כל עוד שלא ראתה דם בפועל{יב}. אך טוב ונכון להחמיר, כדי שלא לגרות יצר־הרע בעצמו, והכל לפי האדם ולפי העניין. ובשאר הרחקות, כגון הושטת חפץ מיד ליד וכדומה, אין צורך להחמיר{יג}: 

[ה] אם התחילה ראִייתה בְּהָנֵץ החמה, ולא ברור אם זה מעט לפני הנץ ותחשוש בלילה, או מעט אחריו ותחשוש ביום, הולכים אחרי היום, לפי שאז ודאי היתה טמאה. כמו־כן בהתחילה ראייתה בשקיעת־החמה, ולא ברור אם לפני או אחרי, הולכים אחרי הלילה מטעם זה{יד}: 

[ו] אחרי שיעבור אותו היום או הלילה שוסתה בו ולא ראתה כלום, מותר לשמש עמה. וגם כשהוסת נמשך כמה ימים, אינה אסורה כעת אלא בעונה הראשונה בלבד{טו}: 

[ז] בעונת וסתה הנזכרת לעיל, צריכה היא לבדוק את עצמה לכתחילה בחורים ובסדקים, בתחילת העונה ואחריה מיד, וראוי גם באמצעה. שיש לחוש שמא תראה לכל־הפחות מעט דם וייעלם. וזה דוקא אם היה לה וסת קבוע (דהיינו שנקבע לה הוסת בזמן ידוע שלוש פעמים רצופות), ואם לאו אינה צריכה לבדוק כלל בעונת וסתה. ויש אומרים שגם בוסת שאינו קבוע צריכה לבדוק כאמור{טז}: 

[ח] אשה שיש לה וסת קבוע ועברה עונת וסתה ולא בדקה בה ולא ראתה אז דם, אסור לבעלה לשמש עמה, עד שתבדוק עצמה ותמצא שהיא טהורה. וזה מועיל אפילו אחרי כמה זמן מעונת הוסת. אך אם אין וסתה קבוע, אין עליה לבדוק את עצמה, אלא הואיל ולא ראתה דם אז בעונת וסתה, מותר לבעלה לשמש עמה. אבל ביום השלושים, והוא הנקרא "עונה בינונית" (דהיינו שזהו הזמן הממוצע של־כלל הנשים בוסתות, לראות משלושים יום לשלושים יום. כגון שראתה בב' בניסן, חוששת לא' באייר{יז}, מלבד ב' באייר שחוששת לו מטעם וסת החודש כדלקמן סעיף י"ז), צריכה היא לבדוק את עצמה קודם תשמיש, שזה נחשב כוסת קבוע{יח}: 

[ט] כאשר יש לה וסת קבוע, אינה צריכה לחשוש ב"עונה בינונית"{יט}. וכן כאשר אינוּ קבוע, אבל ראייתה תמיד (לפחות שלוש פעמים האחרונות) היא אחרי שלושים יום, אינה צריכה לחוש לעונה בינונית{כ}: 

[י] דין עונה בינונית, כדין שאר וסת המבואר לעיל סעיף ב', שאין איסור ביום ובלילה גם יחד. אלא רק כמו בפעם האחרונה, אם ביום, אסורה עתה ביום בלבד, וכן בלילה{כא}: 

[יא] יש שאלות חמורות, כגון אם ראתה דם סמוך אחרי תשמיש{כב}, או בקינוח שאחרי הטלת מי־רגליים (דהיינו כשניגבה עצמה אחרי שתן){כג}, וכן אם מצאה דם שנראה שהוא בא מפצע או שׂריטה שבאותו מקום{כד}, וצריכים לשאול מורה־הוראה כדת מה לעשות: 

[יב] אם נטמאה באמצע התשמיש, או הרגישה שנפתח אז מקורה להוציא דם, חייבת לומר לבעלה מיד שנטמאה. אבל אסור לו לפרוש ממנה בקישוי, ואם פירש חייב כרת. וכן היא לא תזוז. אלא כיצד יעשה. ישען מיד על ציפרני־רגליו, ולא עליה, ויתמלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו, וישהה בלא דישה (דהיינו בלי להוליך ולהביא) עד שימות הָאֵבֶר, ואז יפרוש. ואם פירש באיסור, צריך לעשות תשובה על החטא{כה}.  

[]וראוי לשנן דין זה היטב מידי פעם, ולציירו במחשבה, שאם יבוא מעשה לידיהם, לא יתבלבלו ויכשלו חס ושלום כמו שכבר אירע לכמה{כו}: 

[יג] אשה שקבעה לה וסת שלוש פעמים רצופות, כגון מעשרים יום לעשרים יום, ואחר־כך שינתה ליום שלושים, צריכה לחשוש לשני הזמנים האלו, דהיינו בכל עשרים, ובשלושים. ואם לא חזרה לראות ביום עשרים, תחשוש ליום שלושים, ולא ייעקר ממנה יום עשרים שלא תחשוש עוד ממנו, אלא אם תקבע לה משלושים לשלושים שלוש פעמים. ואם חזרה וראתה ביום עשרים אחרי שכבר ראתה פעם או פעמיים משלושים לשלושים, זה יורה שכבר האורַח הגיע בזמנו הראשון, וחזר וסתה מעשרים לעשרים כפי שהיתה רגילה, ואינה חוששת עוד ביום שלושים{כז}: 

[יד] ישנם כמה מיני וסתות, וכמו שנבאר בעזרת ה' לקמן. והמצוי ביותר הוא וֶסֶת הַהַפְלָגוֹת{כח}, דהיינו מֶרְחַקִּים (מלשון ספינה המפליגה, מפני שהתרחקה מן היבשה{כט}). והוא אם ראתה דם פעם אחת ואחר־כך ראתה עוד שלוש פעמים בשלושה הפרשי־זמנים שווים, ונמצא בין הכל ארבע ראִיות. כי באופן זה אין הוסת נחשב קבוע בשלוש ראיות בלבד כבשאר וסתות, לפי שהפעם הראשונה שראתה בה דם, עדיין אינה נחשבת, היות ועדיין לא ניכרה הפלגתה מהראייה שאחריה. כגון אם ראתה היום, ולסוף עשרים יום פעם אחרת, וחזרה עוד לסוף עשרים יום, וחזרה עוד לסוף עשרים יום, צריכה לחוש לכל יום תשלום־עשרים. ולא ישמש עמה בעלה באותה עונה הסמוכה לוסתה, מתחילת הלילה עד סופה, או מתחילת היום עד סופו. וכשתבדוק את עצמה ותמצא שהיא טהורה, מותר לשמש עמה אחרי שתעבור העונה (כמבואר לעיל סעיף ח'){ל}: 

[טו] ואם עדיין לא נקבעה לה ראיית דם שלוש פעמים, וראתה לסוף עשרים יום, היא חוששת עוד כשיגיע יום עשרים אחר זה, ואסור לשמש עמה עונה אחת סמוך לוסתה. ואם ראתה דם פעמיים בזמן ידוע, כגון מעשרים לעשרים יום, ואחר־כך בפעם השלישית נשתנה הוסת הראשון, כגון לעשרים וחמשה יום, עם שינוי זה כבר נעקר ממנה הוסת הראשון ואינה חוששת לו עוד, וצריכה לחוש לוסת האחרון{לא}: 

[טז] אם כבר נקבעה לה ראיית דם שלוש פעמים כמבואר לעיל סעיף י"ד, ואחר־כך נשתנה וסתה ליום אחר מן הראשון, צריכה לחוש לוסת הראשון ולוסת המחודש, ואסור לבעלה לשמש עמה עונה אחת בוסת הראשון עד שתבדוק עצמה, וְיעבור זמן וסתה, לפי שכבר הוקבע. וכן חוששת לוסת האחרון, ולא ישמש עמה עד שיעבור הזמן האחרון ולא תראה בו דם, ומאז מותרת ואינה צריכה לבדוק את עצמה. (וב"עונה בינונית" שהיא משלושים לשלושים, צריכה לבדוק את עצמה, כדלעיל סעיף ח'). ואם עברו עליה שלושה זמנים מן הזמן הראשון ולא ראתה דם בהם, וראתה דם בשלושה זמנים אחרים, הַקָּבוּעַ האחרון עוקר את הַקָּבוּעַ הראשון ואינה חוששת עוד מעתה לַקָּבוּעַ הראשון וחוששת לַקָּבוּעַ האחרון שנתחדש לה אחרי הזמן הראשון{לב}: 

[יז] ויש וסת קבוע הנקרא בשם וסת השבוע וכן וסת החודש, כלומר שרואה דם ביום ידוע מהשבוע או ביום ידוע מהחודש, ודינם שווה לדין וסת ההפלגות. כגון אם ראתה שלוש פעמים ביום ראשון או ביום חמישי שלוש פעמים, או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון, זאת כבר קבעה לה וסת בכל יום ראשון או בכל יום חמישי. או בכל אחד בחודש, ואפילו שאין ימי החדשים שווים (דהיינו שחודש מלא יש בו שלושים יום וחודש חסר יש בו עשרים ותשעה יום), זמן קביעות אחד בחודש גורם ראיית הדם. ודוקא לפי מניינינו אנחנו בני־ ישראל. אבל מניינם של־אומות העולם, אינו מעלה ואינו מוריד. ובוסת השבוע או בוסת החודש אינה צריכה ארבע ראִיות כמו בדין וסת ההפלגות כנזכר למעלה סעיף י"ד, אלא שלוש בלבד עם הראייה הראשונה, לפי שהראייה הראשונה ניכרת ביום מן השבוע או החודש{לג}: 

[יח] אין אשה קובעת לה וסת אפילו אם ראתה שלושה חדשים חודש אחר חודש, אלא אם־כן היתה ראייתה באותו זמן, או ביום או בלילה. אבל אם ראתה לפעמים ביום ולפעמים בלילה, כגון שהראייה הראשונה היתה ביום והראייה השניה היתה בלילה והראייה השלישית ביום, אין זה נקרא וסת קבוע. ואם ראתה שלוש פעמים ביום והרביעית בלילה, היום נקרא וסת קבוע וחוששת לו, וחוששת גם לראייה הרביעית שבלילה. וכן אם ראתה שלוש פעמים בלילה ופעם רביעית ביום, דין אחד להם כמו הראשון. ואם ראתה פעם הראשונה ביום ושלוש האחרונות בלילה, או ראתה הראשונה בלילה ושלוש האחרונות ביום, או שלוש ביום ושלוש בלילה, כבר נעקר חשש הראשונות וחוששת לאחרונות בלבד{לד}: 

[יט] כמו־כן יש וסת הנקרא בשם וסת הגוף, שהוא קורֶה מחמת שינוי שיֵאָרע בטבע גופה, כגון שמרגישה כאב בפי כריסה והוא נגד טבורה, או מרגישה כאב בְּשִׁפּוֹלֵי מעיה שהוא בית הרחם{לה}, או מרגישה חום וקור באיברי גופה, או שכבד עליה ראשה ואיבריה, או שהיא מגהקת פעמים רבות או מתמתחת פעמים רבות, או מפהקת פעמים רבות, או מתעטשת מלמטה{לו} פעמים רבות (או רואה דם טהור מתחילה, כגון חום־בהיר, או כמו מוגלא, ואחר־כך דם טמא{לז}). כאשר הוקבע שרואה דם מחמת אחד ממקרים אלו, ויחזור לה זה שלוש פעמים ואפילו אם אינו בימים ידועים, נקרא זה וסת קבוע, וחוששת לו כשייארע לה דבר מאחד מאלה. ואם לא פיהקה ולא גיהקה ולא נתמתחה או נתעטשה פעמים רבות, אלא אירע לה אחד מהן פעם אחת, ואפילו אם הוקבע לה בשלוש פעמים, אין זה נקרא וסת קבוע, כי זה רגיל שייארע לבני־אדם. אלא אם־כן אירע פעמים רבות, בכל פעם משלוש הראיות{לח}: 

[כ] כאשר יֵאָרע לה אחד ממקרים אֵלו בימים ידועים, כגון מראש חודש לראש חודש, או מעשרים יום לעשרים יום, חוששת למקרה בזמן הידוע בלבד. ולא רק משעה שיבואו לה המקרים, אלא גם במשך כל העונה, דהיינו יום או לילה, אסורה, מאחר שהוסת קבוע גם לימים. ואם הגיע הזמן ולא אירע המקרה, או הגיע לה המקרה שלא ביום הידוע, אין לה לחשוש מזה לבדו, רק למקרה וליום ביחד כפי שהוקבע לה. ודוקא כשקבעה לשניהם יחד, אבל מתחילה חוששת לשני הזמנים, הימים והמקרה, כל אחד בפני עצמו, כגון שראתה פעם או פעמיים בימים ידועים ובצירוף מקרים בגופה, כי אינה יודעת איזה מהם תקבע או אם יקָּבעו שניהם ביחד. ואם ראתה דם בימים ידועים בלא מקרה, ולא היה קבוע, ואירע לה גם כן מקרה בפעם אחרת וראתה דם, וסת המקרה עוקר את וסת הימים{טל}: 

[כא] אם יֵאָרע המקרה פעמיים מאֵלו, כגון שפיהקה בימים ידועים מראש חודש לראש חודש וראתה דם, ואחר־כך פיהקה בפעם השלישית שלא בראש חודש וראתה דם, לא נשאר לה לחשוש אלא כשתפהק בלבד, הואיל והוא הגורם ולא היום. וכן אם ראתה דם בפעם השלישית בראש חודש בלא פיהוק, אין לה לחשוש אלא מהיום הידוע הואיל והוא הגורם. ואם פיהקה בראש חודש פעמיים, ובפעם השלישית פיהקה בכ"ט לחודש ולא ראתה, וראתה בראש חודש בלא פיהוק, חוששת לזה, לפי שהוא נקרא וסת קבוע לפיהוק בראש חודש. כי הפיהוק שאירע לה אתמול בכ"ט, הוא שגרם את הראִייה בראש חודש{מ}: 

[כב] ואם פיהקה בראש חודש וראתה דם, וחזרה ופיהקה באמצע החודש, חוששת לפיהוק זה וצריכה לבדוק את עצמה. לפי שכל זמן שתראה בו, בין שהוא וסת ימים בין שהוא וסת המקרה מאלו המקרים, חוששת לו ואפילו שעדיין לא אירע אלא פעם אחת, שאנו חוששים שמא תקבע לה וסת לפיהוק בלא זמן ידוע. ואם בדקה עצמה ולא ראתה, אינה חוששת עוד לפיהוק בלבד, לפי שכל וסת שלא קְבָעַתּוּ שלוש פעמים, הוא נעקר אם נשתנה פעם אחת. אבל חוששת לראש חודש בלבד, לפי שאנו חוששים שמא תקבע לה וסת בראש חודש, עד שתיעקר ממנה הראייה בראש חודש. וכן הדין בכל זה כשפיהקה בהפלגת שלושים יום, וחזרה ופיהקה בתוך השלושים{מא}: 

[כג] באופן שנקבע לה המקרה שלוש פעמים וראתה דם, אינו נעקר אלא אם תחזור למקרה שלוש פעמים ולא תראה דם, אז כשייארע זה כבר נעקר המקרה הקודם ואינה חוששת לו עוד כמו שנתבאר לעיל סעיף ט"ז. ואם היה המאורע ביום ידוע, אינו נעקר אלא אם אירע לה המקרה שלוש פעמים ביום הידוע ולא ראתה דם. אבל אם אירע המקרה שלא ביום הידוע ולא ראתה דם, או הגיע היום הידוע ולא אירע בו ולא ראתה דם, אינו נעקר והחשש נשאר{מב}: 

[כד] הַוְּסָתוֹת הללו אשר ייארעו מחמת המקרים, אם היתה רגילה לראות דם בשעה שייארע המקרה, צריכה לחשוש כל זמן שנמשך מקרה זה, ואפילו אם בפוֹעַל אינה רואה דם. לפי שאנו חוששים שמא תראה דם באמצע מקרה זה או בסופו. ולכן אם היתה רגילה שלא לראות דם אלא בסוף המקרה, אינה חוששת אלא בסוף המקרה. וזה הוא אם היתה רגילה שלא לראות דם אלא בשעת המקרה בלבד ונפסק. אבל אם היתה הראייה נמשכת לה עד אחר המקרה, או שהיתה רגילה לראות הכל אחר המקרה ואפילו אחרי שעה או שעתיים, אסורה לבעלה מתחילת הוסת עד סוף העונה, דהיינו סוף הלילה, או סוף היום{מג}: 

[כה] לפעמים קובעת לה וסת בתוך וסת, וצריכה לחשוש לשני הזמנים. כגון אם ראתה שלוש פעמים בראש חודש, ואחר־כך אירעה לה ראייה רביעית בעשרים בחודש ובראש חודש, וכן בראייה החמישית והששית, זאת הוקבעו לה שתי וסתות, בראש חודש ובעשרים בו. וכן אם ראתה למשל בט"ו בחודש זה ובט"ז בחודש זה, וט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה, וט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה, אם באה רגילות זו בששה חדשים, הוקבעו לה שתי וסתות וחוששת להם{מד}: 

[כו] תמצית ההלכות שנמצאנו למֵדים מן האמור בסימן זה, לגבי רוב הנשים בזמנינו שאין להן וסת קבוע{מה}, שהן צריכות לחוש בכל פעם לשלושה זמנים דלהלן. א' וסת החודש (היום בחודש העברי בפעם האחרונה). ב' וסת ההפלגות (הפרש זמן הראייה הקודמת מתחילת ראייה שלפניה). ג' עונה בינונית (יום השלושים מתחילת ראייה האחרונה). וזמן הפרישה תלוי בראייה האחרונה, אם היה אז בלילה, חוששת גם עתה בלילה. ואם היה ביום, חוששת גם עתה ביום. ובין שלושת הזמנים הללו עצמם, אינה חוששת. דהיינו כשהגיע הזמן הראשון ולא ראתה בו, מותרת לבעלה אחרי־כן עד הזמן השני. ואם לא ראתה גם אז, מותרת אחרי־כן עד הזמן השלישי. ואם אף בשלישי לא ראתה, מותרת מכאן ואילך{מו}: 

[כז] גם כאשר ראִיותיה רגילות לבוא בקביעות בימים סמוכים מסויימים, כגון לפעמים כ"ז לפעמים כ"ח ולפעמים כ"ט (והם נקראים בשם "ימי המבוכה") שלפני ימים אלו אינה רואה, וכן לאחריהם, אבל בימים אלו עצמם אין לה קביעות, פעמים בזה ופעמים בזה, כפי המצוי אצל רוב הנשים בזמנינו, אינה חוששת אלא לפי הפעם האחרונה. ויש מחמירים לאסור כל אותם הימים{מז}: 

[כח] צריך לרשום בפינקס את זמני ראייתה, כדי שלא לבוא לידי שכחה ומכשול חס ושלום בזמני הפרישה{מח}. ובאופן שיום וסתה אינו ידוע מפני ששכחה את הזמן שראתה, וכן כשהיא מסופקת אם התחלת הראייה היתה ביום או בלילה, בודקת עצמה קודם תשמיש ומותרת, אם לפי הרגשת גופה עדיין אינו הזמן שהיא צריכה לראות בו דם{מט}: 

[כט] מעוברת, מאז שניכר עֻבְ–רָהּ, שהוא אחרי שלושה חדשים מתחילת ההריון, הרי היא בחזקת מסולקת דמים, ולכן אין על הבעל לפרוש ממנה בעונת וסתה, וכן אין היא צריכה לבדוק אז את עצמה. אבל עד שלושה חדשים, צריך לפרוש בעונת וסתה, אף־על־פי שבמציאות אינה רואה דם מחמת ההריון. וזאת אף אם בבדיקות רפואיות נתברר בודאות שהיא מעוברת{נ}. אמנם למעשה אם עברה פעם אחת עונה בינונית, וכן וסת הפלגה, ולא ראתה בהן דם כלל, וכן וסת החודש אם אינו קבוע, ועבר פעם אחת ולא ראתה, שוב אין צריך לחשוש אפילו בתוך שלושת החדשים הללו, אלא אם־כן תחזור ותראה{נא}: 

[ל] וכן המינקת במשך עשרים וארבעה חדשים אחרי הלידה, אין על הבעל לפרוש ממנה בעונת וסתה, וגם היא אינה צריכה לבדוק אז את עצמה, לפי שהיא גם־כן נחשבת מסולקת דמים{נב}. ודוקא אם היא מניקה ממש{נג}: 

[לא] אף־על־פי שבימי עיבורה או בימי הנקתה היא מסולקת דמים, מכל־מקום אם ראתה אז דם (אפילו רק טיפה כחרדל) או כתם, הרי היא טמאה, ואין הפרש בינה לבין הנדה. כלומר שצריכה הפסק־טהרה ושבעת ימי נקיים וטבילה. וכן כשראתה דם, צריכה לחוש שתראה שוב באותו הזמן [וגם לעונה בינונית{נד}]. אבל אינה קובעת וסת, גם אם אירע לה פעמים רבות אז ראִיַּת דם. אמנם כשתראה, חוששת לו כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע{נה}: 

[לב] זקינה{נו} שעברו עליה שלוש "עונות בינוניות" משהזקינה, שהם תשעים יום, ללא ראיית דם, הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון. עד שתחזור ותחדש לה וסת קבוע שלוש פעמים מכוונות לשלושת העונות, לא הותירה ולא פיחתה, שזה מורה שדילוג התשעים יום שבין הראיות הראשונות והראיות האחרונות, אינו סילוק דם אלא שינוי וסת, והוקבע לה וסת קבוע משלוש ראיות. לפי שהראייה תשלום־הראשונה שאירע מאחריה ההפסק והדילוג, מצטרפת ומגעת בשלושת הראיות האחרונות, וקבעה לה וסת להפלגה שהן ארבע ראיות ושלש הפלגות מתשעים יום לתשעים יום. אבל אם הותירה או פיחתה, דהיינו שלא היו הראיות מכוונות בשווה, אי אפשר לראייה הראשונה להצטרף. ואם חזרה לראות דם בעונות קטנות הידועות לה מקודם, היא חוזרת לקביעותה הראשונה. אם היה וסת ההפלגה, בשתי ראיות. ואם ביום ידוע, בראייה אחת. לפי שנתגלה שדילוג התשעים יום בלא ראייה, היה על דרך המקרה בלבד{נז}: 

[לג] אף־על־פי שהזקינה מסולקת דמים כדבר האמור, מכל־ מקום אם אירע שראתה דם או כתם אפילו כשהיא בת תשעים שנה ומזה כמה עשרות שנים חדל להיות לה אורַח כנשים, טמאה היא כדין כל נדה, עד שתפסוק בטהרה ותספור שבעה נקיים ותטבול כדת וכהלכה{נח}: