סימן קצ"ה - הִלְכּוֹת אבִילות בשבת וביום־טוב ובחול־המועד

[א] שבת שבתוך השבעה, עולה ממניין שבעת ימי אבִילות, לפי שנוהג בה דברים שבצינעא, דהיינו שאסור בתשמיש המטה וברחיצה{א}. אבל דברים שבפרהסיא, אינו נוהג, ולכן מסיר עטיפתו{ב} (שאינו מתעטף אלא בזמני התפילות עד הקידוש, כשאר אדם. וגם מתעטף בטלית של־שבת ולא של־חול) ונועל את המנעלים, ויושב על כסא{ג}, ואינו לובש בגד קרוע, ואדרבה נוהגים שלובש בגדי שבת (כדלעיל סימן ק"צ סעיף ז') אך לא מכובסים. ואפילו בגדים העשויים לזִיעה, אינו יכול להחליף במכובסים (כדלעיל שם סעיף ד'). ונחלקו הפוסקים עד אימתי נוהג האבילות בערב שבת, יש אומרים עד שתחשך, וי"א עד זמן מנחה קטנה (דהיינו שתי שעות ומחצה קודם הלילה) וי"א עד פֵּלֶג־המנחה (דהיינו שעה ורביע קודם הלילה){ד}. ומנהגינו שהם קמים זמן מועט קודם בוא הציבור להתפלל אצלם (כדלקמן סעיף ד') משיר השירים ואילך, שיעור כדי צורך הכנותיהם לשבת{ה}: 

 [ב] גם בתלמוד־תורה אסור, כי הוא דבר שבצִנעא. אך לחזור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מותר, דכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו, הוה ליה כקורא את שמע וכדומה מסדר־היום{ו}. והוא הדין בערב שבת, ואף בשאר כל ימות החול יכול לקרות הפרשה שמו"ת{ז}. ופירוש רש"י על הפרשה, יש מתירין למי שרגיל ללמדו בכל שבת{ח}:

[ג] אך אם טעו והזמינו את האבל לעלות לתורה, צריך לעלות, כי אם יִמָּנַע הוי דבר שבפרהסיא. ורבינו תָּם היו קורין אותו בכל שבת לשלישי, ואירע בו אבילות ולא קְרָאוֹ החזן, ועלה הוא מעצמו. ואמר, כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה היום, ידע שהוא מחמת אבילות והוי פרהסיא. וכן אם הכהן הוא אבל ואין כהן אחר בבית הכנסת, צריכים לקרותו{ט}:

[ד] מנהגינו שהציבור באים להתפלל עם האבלים בליל שבת, וכן במנחה ובערבית במוצאי שבת. ואין משנים מאומה מסדר התפילה, וגם האבלים עצמם אומרים הכל כמו הציבור, דהיינו שאומרים שיר השירים ולכו נרננה וכו' ולכה דודי ובמה מדליקין וכו' ופיוט יגדל{י}. זולת ברכה מעין שבע שאין אומרים{יא}. (ומקרוב יש שנהגו, ובפרט מהשאמי, לדלג בבית האבל במה מדליקין ויגדל{יב}). ואומר האבל בביתו שלום עליכם קודם הקידוש, אבל שירי שבת נוהגים שאינו אומר{יג} (כל השלושים, ועל אביו ואמו כל י"ב חודש כדלעיל סימן קצ"א סוף סעיף א'). הבציעה כבשאר שבתות, ר"ל שאין נותנים הפרוסה ליד האבלים{יד}. וכן ברכת המזון כבשאר שבתות, דהיינו שאין מזמנים בנוסח נברך מנחם אבלים, ואין אומרים ברכת אבלים, ואפילו אם אין אחרים אוכלים עמו והוא מברך ביחידות או ג' אבלים{טו}. אך אין מברכין אותה על הכוס, אפילו כשיש שם עשרה{טז}. ובבוקר הולכים גם האבלים לבית־הכנסת (עיין לעיל סימן קפ"ז סעיף ו') ויושבים במקומם הקבוע (כדלעיל סימן קצ"ג סעיף ג'). ואם הם כהנים, נושאים את כפיהם אפילו יש כהנים אחרים{יז}. ואינם עולים לספר תורה{יח} (ועיין לעיל בסימן זה סעיפים ב' ג') ואפילו למפטיר{יט}. ואומר החזן השכבה למת{כ}. אחרי סעודה שנייה, באים לבקר בבית האבלים, ואוכלים שם פירות עץ ואדמה ושותים יין־שרף וכיו"ב{כא}, והרב דורש לפניהם או לומדים מעניין הפרשה במדרשים או במפרשים{כב}. ואינם שרים שירי שבת{כג}. ויש נוהגים לומר קודם כל כוס ששותים (מכוס שני ואילך, כי על הראשון מברך ברכתו) "שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא". ואין אומרים נוסח הניחום (דהיינו תנוחמו מן השמים) בשבת{כד}. ולעניין אמירת שבת שלום לאבלים, עיין לעיל סימן קפ"ט סעיף י"ד:

[ה] לפני תפילת מנחה, באים ללמוד בבית האבלים, מה שדרכם ללמוד אז בבית־הכנסת, ומתפללים שם. ואומרים צדקתך לפי מנהג הבלדי (אליבא דמהרי"ץ), ולפי מנהג השאמי אין אומרים. והולכים אחר כך לבית־הכנסת להוציא ספר תורה ולקרות בו{כה}:

[ו] ערבית במוצאי שבת, אומרים גם ויהי נועם, ויש מהשאמי שמדלגים אותו{כו}. ובהבדלה יש נוהגים שלא לומר פסוקי שמחה שקודם הברכות{כז}. ויש נוהגים גם־כן שלא לברך על הבשמים. ובמקום שאין מנהג ידוע, צריך לברך על הבשמים, ואפילו כשאין אחרים והאבל מבדיל לעצמו{כח}. ואחרי ההבדלה הולכים האבלים להחליף בגדי שבת וללבוש הבגד הקרוע, ויושבים על הקרקע ומקבלים הניחום מכל אחד ואחד מן הציבור שהולכים לבתיהם{כט}:

[ז] יש מקומות{ל} שנוהגים להתפלל ארבע שבתות בבית האבלים (דהיינו מלבד שבת הראשונה שבתוך השבעה, עוד שלוש שבתות) ערבית דליל שבת ומוצאי שבת, אם המת הוא איש (ולא אשה{לא} או קטן). ואפילו באופן שבטלה גזירת שלושים (כדלקמן סימן קצ"ו, ועיין שם בסעיף י"א) נוהגים כן. ומתקבצים גם כן למסיבה של־פירות וכו' ודברי תורה בלא שירים, כנזכר לעיל{לב}:

[ח] הקובר את מתו ברגל, או שמע שמועה קרובה ברגל, בין ביום־טוב בין בחול־המועד, לא חלה עליו שום אבִילות אפילו בדברים שבצינעא, עד לאחר הרגל{לג}. ואחר הקבורה אומרים לו נוֹסח הניחום בשורה, ושוב אין אומרים נוֹסח זה כשנכנסים לבקרו, עד אחרי הרגל, שמאז (דהיינו ממוצאי יום־טוב האחרון) מתחיל למנות שבעת ימי אבילות. ונוהג בהן כל דיני אבילות כל שבעה. ויום טוב שני שֶׁלַּ־גָּלִיּוֹת, עולה למניין, אף־על־פי שאינו נוהג בו אבִילות, ומונה מאחריו ששה ימים בלבד. ואפילו יום שני של־ראש השנה גם כן עולה למניין{לד}:

[ט] וכן כשחל אסרו־חג בשבת, כגון שביעי של־פסח שחל ביום ששי בארץ ישראל, מתחיל למנות השבעה מיום שבת, אף־על־פי שאינו יושב להתאבל אלא ממוצאי שבת{לה}. ובשבת זו, נוהג אבילות בדברים שבצינעא (עיין לעיל סעיפים א' ב'), וכן יתר העניינים הם כמו שבת שבתוך שבעת ימי האבל שנתבארו לעיל{לו}:

[י] אף על פי שאין אבילות ביום טוב וחול המועד, ואפילו גזירת שלושים אין בהם, מכל מקום כיון שאסור בהם בתַספורת מחמת המועד, לכן עולים למנין שלושים, ומונה שלושים מיום הקבורה. ויום שמיני עצרת אף על פי שהוא רגל בפני עצמו, מכל מקום כיון שלא התחיל עדיין באבילות, אינו מבטל, וגם במניין השלושים אינו נמנה רק ליום אחד{לז}: