סימן קצ"ד - הִלְכּוֹת מקצת יום שביעי לאבילות, וסעוֹדת הבראה, ומקצת יום שלושים, ודין שנים עשר חודש, וביקור קברים

[א] ביום השביעי לאחר שעמדו המנחמים מאצל האבל, מותר בכל הדברים{א} שהיה אסור תוך שבעה, כי מקצת היום נחשב ככולו{ב}. וגם את בגד הקריעה יכול להחליף{ג}. ומנהגינו לומר גם אז בברכת־המזון בבוקר נוֹסח ברכת אבלים (כדלעיל סימן קפ"ז סעיף י"ב) כיון שמקצת מן המתפללים שחרית שם, נשארים לסעוד עם האבלים{ד}. ואחר־כך כשמנחמים אותם ויוצאים, הם קמים מאבילותם{ה}. ויש נוהגים לעלות ביום זה לבקר הקבר, וקוראים שם מזמורי תהלים וכו' לעילוי נשמתו{ו}. (ועיין לעיל סימן קפ"א סעיף י"א לגבי בניית המצֵבה): 

 [ב] אם אירע שלא באו אז מנחמים, צריך להמתין עד הזמן שרגילים לבֹא בשאר הימים, דהיינו אחר התפילה{ז}. וכן כשחל יום שביעי בשבת, מותר (מהדברים האסורים גם בשבת כדלקמן סימן קצ"ה סעיפים א' ב') אחר גמר תפילת שחרית ומוסף. ולכן נוהגים שאינו עולה אז לתורה, אלא במנחה{ח}. ובמוצאי שבת אינו נוהג כלל דיני אבילות{ט}. ובפעם הראשונה שעולה האבל לקריאת ס"ת אחרי שקם מאבלו, בין בחול בין בשבת, יש נוהגין שהוא אומר אחר ברכה אחרונה, פסוק{י} אודך י"י כי אנפת בי, ישוֹב אפך ותנחמני{יא}: 

[ג] באמצע יום שביעי (או בלילה מוצאי שביעי), מנהגינו שהאבלים עושים סעוֹדה גדולה משלהם, ומזמינים לה את המנחמים שבאו אליהם כל שבעת ימי האבל, והיא נקראת בפי־כל בשם "הַבְרָאָה"{יב}. ודוקא אז, לפי שכבר קמו מאבלם. ולכן כשחל יום השביעי בשבת, המנהג לדחותה ליום ראשון{יב*}. ומקרוב שינו רבים את המנהג, וקבעו סעודה זו במוצאי יום הששי לאבילות, ולא עוד אלא כשחל יום שביעי בשבת מקדימים הם אותה לליל ששי, ולא נכון לעשות כן{יב**}: 

[ד] ביום שלושים, נחשב גם כן מקצת היום ככולו. וכיון שאז אין מנחמים, לכן תכף כשתנץ החמה בטלה ממנו גזירת שלושים{יג}. ואם חל יום שלושים בשבת, מותר לו להסתפר בערב שבת שהוא יום כ"ט, מפני כבוד שבת{יד}. ויום השלושים מונים מיום הקבורה ולא מיום המיתה, אפילו לא נקבר עד אחר כמה ימים{טו}. ומקרוב יש נוהגים גם אז לעלות לקבר{טז}, ולעשות ביום זה בביתם (או בבית־הכנסת) לימוד וסעוֹדה והשכבה{יז}: 

[ה] בתשלום שנים עשר חודש שעל אביו ואמו, אין מחשיבים מקצת היום ככולו, כיון שזה תלוי בחדשים ולא בימים. כגון שמת בא' ניסן, אין אומרים בכ"ט אדר שבשנה שאחריה, מקצת היום ככולו, אלא נוהג בכל הדברים האסורים עד כניסת ליל א' ניסן{יח}. ולעניין עלייה לקבר וכו' ביום זה, עיין לקמן סימן קצ"ז סעיף ב': 

[ו] כשמבקרים הקבר, יש קצת הנוהגים להניח עליו עשב או צְרוֹר (דהיינו אבן קטנה. ואם אין, יניח גוש־עפר{יח*}) משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו{יט}. אך אין להניח שם פרחים, שהוא מנהג אומות העולם{כ}. ואין לילך לבקר הקבר בשנה הראשונה כדי להתפלל על חולה וכיו"ב, כי אז עדיין המת שרוי בימי דין שלו, אלא יתפללו רק לעילוי נשמתו. ואם היה אדם גדול, מותר{כא}: 

[ז] אין מבקרים קברים בשבת ויום טוב וחול המועד ופורים. ויש אומרים שאין לבקר שם גם בראש חודש וחנוכה ובכל חודש ניסן{כב}. אך רבים נוהגים להתיר{כג}: 

[ח] דיני קדיש יתום במשך אחד־עשר חודש, וכל השייך לזה, ביארנו בס"ד לעיל חלק אורח־חיים סימן כ"ה מסעיף ז' וְאִילך: