סימן קצ"ג - הִלְכּוֹת יציאת האבל מביתו, ושאין להתקשות על המת יותר מדאי

[א] כל שבעה, אין לאבל לצאת מפתח ביתו, בין ביום בין בלילה, כמו שנאמר{א} ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים{ב}. ובשעת הצורך (כגון שקשה לו לישן במקום שמתאבלים, ורוצה לישן בביתו או בבית אחר) יש מתירים לצאת בלילה בשעה שכבר אין בני־אדם מצויים בשווקים וברחובות, ויחזור בבוקר השכם. אלא שלא ילך בחבורת בני־אדם כדי שלא ישכח אבילותו. ובאחד או שניים ההולכים עמו, אין קְפִ–ידָא. ואם נוסע במכונית, יכול לישב בה{ג}: 

[ב] עד שלושה ימים, אינו יוצא אפילו לבית אבלים אחרים, או לבית הקברות, אלא אם כן מת לו מת שחייב הוא להתאבל עליו, שאז יוצא ללוותו לבית הקברות אפילו ביום הראשון. משלושה ימים ואילך (ומקצת יום שלישי ככולו), יכול לצאת לבית הקברות אפילו כשמת לאחרים מת, ובלבד שהלוויה בשכונתו. ואינו יושב במקום המנחמים, אלא במקום המתנחמים (עיין לעיל סימן קפ"ז סעיף ב'). ואם אין שם כדי מטה וקובריה, יוצא אפילו ביום הראשון, ואפילו בשכונה אחרת. וכן כשהוא צריך ללכת לשאר עניינים הנחוצים לו מאד, כגון דבר האבד, מותר לו לצאת אפילו ביום{ד}, ויתן עפר במנעליו{ה}, או ילבש מנעל המותר כגון של־בגד או "גומי" וכנז' לעיל סימן קפ"ט סעיף ד': 

[ג] אפילו לבית־הכנסת להתפלל, אינו יוצא בתוך השבעה, רק בשבת מותר (ונוהגין לצאת דוקא בשחרית ומוסף, כדלעיל סימן קפ"ז סעיף ו'). ויש נוהגים שיוצא אחר התפילה בשני וחמישי (וכן במנחה של־שבת, ראש חדש חנוכה ופורים) עם המנחמים, לקריאת ספר תורה בבית־הכנסת{ו}. ובשבת, אינו משנה את מקומו בבית הכנסת{ז}. אך אם אי אפשר לאסוף עשרה בביתו בימות החול, ויהא מוכרח להתפלל ביחידות, ובשכונתו יש מנין, יכול ללכת להתפלל שם, שלא להתבטל מתפילה בצבור. ואם אין בשכונתו, ילך אפילו למקום רחוק{ח}: 

[ד] בשבוע השני לאבילות, לא ישב (בימי חול) במקומו הרגיל, כגון בבית־הכנסת (יש מפרשים שצריך להתרחק ארבע אמות לכל־הפחות, וי"מ שמספיק שישב במקום הסמוך למקומו{ט}) ויתרחק למקום שהוא רחוק יותר מההיכל ולא למקום קרוב יותר, וכן אינו מדבר אז כדרכו. ובשבוע השלישי, יכול לישב במקומו, אך עדיין לא ידבר כדרכו (ויכול לישב שלא במקומו כדי שיוכל לדבר{י}). ובשבוע רביעי, הרי הוא כשאר כל אדם. ואפילו לא נשלמו שלושה שבועות ממש, כגון שמת באמצע השבוע, אזי מיד בגמר אותו שבוע ושנים שאחריו, נחשב השבוע שאחרי כן כרביעי{יא}: 

[ה] במקומו שֶׁלַּ־מֵּת בבית־הכנסת, נוהגים שלא ישב שום אדם במשך שלושים יום או שלושה חדשים, ומניחים שם כסא וכיו"ב לסימן. ואם היה אדם חשוב, יש נוהגים שלא ישב שום אדם במקומו עד י"ב חודש{יב}. ועכ"פ ראוי להחמיר שהבן לא ישב במקומו של־אביו (גם אם היה אדם פשוט) או רִבּוֹ המובהק, עד י"ב חודש{יג}. וכן המנהג{יג*}. ולעניין אמירת הריני כפרת משכבו כשמזכיר את אביו, או את רבו המובהק, עיין לעיל בהלכות כיבוד אב ואם סימן קס"ב סעיף י"ב, ובהלכות כבוד תלמיד חכם סימן קס"ג סעיף ז': 

[ו] אין מִתְקַשִּׁים על המת יותר מדאי, שנאמר{יד} אל תבכו למת ואל תנודו לו, ואמרו חכמינו ז"ל{טו} וכי אפשר לומר כן. אלא אל תבכו למת, יותר מדאי. ואל תנודו לו, יותר מכשיעור. הא כיצד. שלושה ימים, לַבֶּכִי. שבעה, להספד. ושלושים, לַתַּספורת (וְלַגֵּיהוּץ{טו*}). מכאן וְאִילך, אמר הקב"ה, אֵי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני. ואמרו חז"ל{טז}, כל המתקשה על המת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. במה דברים אמורים, בשאר העם. אבל תלמיד חכם, הכל לפי חכמתו. ומכל מקום אין בוכין עליו יותר משלושים יום, דלא עדיף ממשה רבינו עליו השלום שנאמר בו{יז} ויבכו בני ישראל את משה וגו' שלושים יום{יח}: 

[ז] אמרו רִבותינו ז"ל{יט} אחד מבני המשפחה שמת, תדאג כל המשפחה. משל למה הדבר דומה. לכיפה (פי' כמין קשת) של־אבנים. כיון שנזדעזעה אחת מהן, נזדעזעו כולן. כלומר שמדת הדין מתוחה כנגדם עד שתתרפה מעט מעט. כי כל שבעה החרב שלופה, ועד שלושים היא רופפת (פי' עולה ויורדת) ואינה חוזרת לתערה עד שנים עשר חדש. לפי־כך שלושה ימים הראשונים, יראה האבל כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו. משלושה עד שבעה, כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית. משבעה ועד שלושים, כאלו עוברת לפניו בשוק. ואחר כך כל אותה השנה, עדיין מדת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. ואם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל המשפחה. ודוקא זכר, שֶכְּשֶׁזכר בא לעולם, שלום בא לעולם. וכל אחד מהחבורה שמת, מדת הדין מתוחה כנגד כל החבורה, וידאגו כולם{כ}: 

[ח] כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי. אלא יֵעוֹר משנתו, ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו אולי ינצל מחרבו של־מלאך המות. הרי הוא אומר{כא} הִכִּיתה אותם וְֽלֹא חלו, מִכְּלַל שצריך להקיץ ולָחוּל ולחזור בתשובה{כב}: