[א] כל שלושים אסור לאבל לישא אשה, אפילו ללא סעודה. וכן אשה אבלה אסורה להינשא עד לאחר שלושים. ולאחר שלושים מותרין, אפילו על אב ואם, ואפילו לעשות סעודה{א}. אך לקדש אשה בלא סעודה, מותר מן הדין אפילו ביום המיתה שמא יִקְדְּמֶנּוּ אחר בָּרחמים{ב}:
[ב] מתה אשתו, לא ישא אחרת עד לאחר שלושה רגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים תשָּׁכח ממנו אהבת הראשונה בזמן שיהיה עם השניה, שלא ישתה בכוס זה ויתן דעתו על הראשונה. ולכן ראש השנה ויום הכפורים, אינם חשובים כרגלים לענין זה{ג}, וי"א שגם שמיני עצרת אינו נחשב לרגל בפני עצמו לענין זה{ד}. ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה{ה}, או שיש לו ילדים קטנים, או שאין לו מי שישרתנו, אינו צריך להמתין, ומותר לקדש מיד ולעשות הנישואין אחר שבעה, אך לא יבוא עליה עד לאחר שלושים יום. ואם לא קיים מצות פריה ורביה, מותר לבוא עליה אחר שבעה{ו}. ואשה שמת בעלה, צריכה להמתין תשעים יום, כמו שיתבאר בס"ד לקמן חלק אבן העזר:
[ג] מי שהכין כל צרכי חופתו, ומת אחד מן הקרובים של־חתן או של־כלה ואפילו אבי החתן או אם הכלה, בזמנינו כיון שיכולים גם אחרים להכין צרכי הנישואין, אעפ"י שיפסידו מה שהכינו, דוחים את הנשואין עד לאחר שבעת ימי האבל{ז}:
[ד] אך אם לאחר שנכנסו לחופה ובעל בעילת־מצוה, מת קרובו שלֶּ־חתן או שלַּ־כלה, כבר חלו עליהם ימי המשתה, ואין אבִילות נוהגת בהם, ומותרים אפילו בַּתַּספורת (ולא יקרעו עד התחלת האבילות אחר ז' ימי המשתה, אך ברכת דיין האמת צריך לברך מיד. ויכול החתן ללוות את המטה אך לא יכנס לבית־הקברות{ח}) ואינם אסורים אלא בתשמיש המטה, אך מותרים להתייחד. ולאחר שבעת ימי המשתה, מתחילים שבעת ימי אבילות. וגם שלושים אינו מונה אלא מימי האבילות ואילך{ט}. ואם שלמו ימי המשתה קודם שכלו ימי אבילות ממשפחת החתן והכלה, יכולים הם לבא לבית האבלים ומונים ומצטרפים עמהם, וכנזכר לעיל סימן קפ"ד סעיף ח' שכל זמן שלא התחיל האבל להתאבל לעצמו, מונה ונגרר עם גדול־הבית{י}:
[ה] ואם נכנסו לחופה ועדיין לא בעל, יש אומרים שאסור לו לבעול עד לאחר שבעת ימי האבל. וכיון שעדיין לא בעל ואסור לו לבעול, אסורים להתייחד בלא שמירה (כמבואר לעיל בהלכות כלה סימן קנ"ג), ולאחר שבעת ימי האבל, בועל בעילת־מצוה ונוהג שבעת ימי המשתה{יא}. ויש מקילים שמותר לבעול, כי גם באופן זה חלו עליהם ימי המשתה, ואח"כ ינהגו שבעת ימי אבילות כנזכר לעיל{יב}:
[ו] חתן כל שבעת ימי המשתה, לא ילך לבית הקברות בלַוָּיַת המת אפילו אחרי אביו ואמו, שלא להשבית שמחתו. אבל יכול ללוות קצת{יג}: