[א] אבל אסור כל שבעה, לישב על־גבי כסא וספסל, כי אם על־גבי קַרְקָע, או על־גבי כרים וכסתות, או כסא וספסל נמוכים עד גובה שלושה טפחים (24 סנטימטר). ואינו מוכרח לישב, אלא יכול לילך ולעמוד, ורק כשהמנחמים אצלו צריך הוא לישב. ויש אוסרים לישן על־גבי מטה או ספסל רק על־גבי קרקע, אלא שיכול להציע תחתיו כרים וכסתות על הקרקע, כמו שהוא רגיל לשכב במטה. ויש מתירין לישן במטה, וכן יש נוהגין בזמנינו, מפני חולשת דורות אלו{א}:
[ב] אבל ביום הראשון, אסור להניח תפילין, מפני שהם נקראים פאר. ולא רק כשהוא יום מיתה וקבורה, אלא אפילו שהוא יום קבורה לחוֹד, וגם אם נקבר בלילה אינו מניח תפילין ביום שלאחריו, וביום השני יכול להניחן מיד שהגיע זמן תפילין, וא"צ להמתין לאחר הָנֵץ החמה. ויום שמועה קרובה (עיין לעיל סימן קפ"ו), נחשב כיום מיתה וקבורה. אך מי שמת לו מת ברגל, או שבאה לו שמועה קרובה ברגל, אזי ביום הראשון שלאחר הרגל מניח תפילין{ב}:
[ג] אבל חייב בעטיפת הראש כל שבעה{ב*} (זולת בשבת כדלקמן סימן קצ"ה סעיף א'), וכן הוא מנהגינו שעוטפים האבלים את ראשם ומקצת גופם בטלית מצוייצת{ג}, אמנם אין מכסים בה את הפה וראש החוטם, אלא כדרך עטיפתנו בה בתפילה (כדלעיל בחלק אורח־חיים סימן ח' סעיף י"ז){ד}. וזה בין ביום בין בלילה{ה}. וכשהולכים המנחמים, יכולים לגלות ראשם מן הטלית{ו}. ואין מנהגינו ללבוש שחורים כלל{ז}:
[ד] אסור ללבוש בגד מכובס כל שבעה. ואפילו כֻּתּונת ויתר הבגדים העשויים לזִיעה ("גופיות", "תחתונים", "גרביים") גם לכבוד שבת (ועיין לקמן סעיף ז'). ואפילו סדינים ומצעות המטה, אסור להציע את המכובסין, וכן המטפחות לניגוב הידים, ולקינוח האף. אך לכבוד שבת מותר להציע על השלחן מפות המכובסות מכבר{ח}:
[ה] אם אינו מחליף לתענוג, אלא לצורך כשגורם לו הדבר צער, כגון שהכתונת שעליו מלוכלכת, או משום שנתמלאת זוהמא, מותר ללבוש המכובסת, בתנאי שילבשנה אדם אחר תחילה במשך כשעה אחת לפחות{ט}. ונראה שהוא הדין אם ילבשנה הוא עצמו כשתי שעות על־גבי כתנתו המלוכלכת, ושוב יפשטנה וילבוש רק את המכובסת. וכן מותר על־ידי שילכלכנה מעט על־גבי קרקע וכיו"ב, שמפחית חידוש כיבוסו{י}:
[ו] לכבס בגדו בעצמו, אפילו כדי ללבשו רק לאחר השבעה, אסור משום מלאכה. ואם היו בגדיו בידי אחרים, כגון שמסרם למכבסה קודם שנעשה אבל, מותרים לכבסם כמו שאר מלאכה בקבלנות{יא}. ומי שתכפוהו שתי אבילויות זו אחר זו, מותר לכבס כסותו במים לבד (אבל לא בסבון וביתר חמרי־כביסה) וללבשו{יב}:
[ז] אחרי השבעה, מותר ללבוש בגד מכובס{יג}. ואפילו שהוא ג"כ מגוהץ, אפשר להתיר{יד}. ובגדי שבת, לובש אפילו בשבת שבתוך השבעה{טו} (ועיין לקמן סימן קצ"ה שִׁלְהֵי סעיף ו' לגבי החלפתם במוצאי־שבת). ובגדים חדשים, אסור ללבוש כל שלושים יום{טז}, ועל אביו ואמו נהגו איסור ללבוש שום בגד חדש כל שנים עשר חודש (מיום הקבורה){יז}. אך אם הוא זקוק להם, לכתחילה יתנם לאחר ללבשן תחלה שנים או שלושה ימים. ובשעת הצורך, יש מקום להקל אפילו על־ידי שילבשם אחר במשך יום אחד, ולכל הפחות כשתי שעות בלבד{יח}. אך בגדים חדשים העשויים לזִיעה, יכול ללבוש אחר שלושים, גם בלא שילבשם אחר תחילה כלל{יט}:
[ח] כל שלושים, אסור לספר שערו, בין שער־ראשו, בין שער־זקנו, בין כל שיער שבגופו. ועל אביו ואמו, אסור בזה עד שיגערו בו חביריו. ושיער שעל השפה ומהצדדים, יש מתירים אחר שבעה כל שמעכב את האכילה. ואין צורך שיגערו בפירוש, אלא כשיגדל שערו עד שיהיה משונה מחביריו, שראוי לומר עליו כמה משונה הוא זה, אז מותר לו להסתפר, ובלבד שיהא לאחר שלושים, ושיעורו דרך כלל כשניים־שלושה חדשים{כ} (ועיין לקמן סימן קצ"ו סעיף ז'). והמגלחים זקנם (באופן שיש היתר), שיעורו שלושים יום{כא}. ולסרוק ראשו במסרק, מותר אפילו תוך שבעה{כב}:
[ט] כשם שאסור לספר כל שלושים, כך אסור לקצוץ צפרני ידיו או רגליו בכלי. אבל בידיו או בשיניו, מותר אפילו תוך שבעה{כג}. ויכול להתחיל לחתכם מעט בסכין, וישלים בידיו או בשיניו{כד}. ואחר שלושים, מותר לקצצם כדרכו אפילו על אביו ואמו, וא"צ שיגערו בו על כך{כה}. ואפילו אם הוא מוהל, אסור לו לתקן את הצפרנים לצורך הפריעה (עיין לעיל הלכות מילה סימן קנ"ט סעיף ו'), אלא כשאין מוהל אחר, ואז מותר אפילו תוך שבעה{כו}: