סימן קפ"ז - הִלְכּוֹת ניחום אבלים, וסדר התפילות הסעוֹדוֹת והלימודים שם

[א] מצוה גדולה לנחם אבלים, ומצינו שהקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב{א} ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. והוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים{ב}: 

[ב] מנהגינו שהאבלים יושבים בקביעות מצד שמאל הפתח, והציבור מכַוונים נוכח פניהם אליהם{ג}. וכל הבא לנחם אומר להם בכניסתו, תְּנוּחָמו מן השמָים, והם עונים אמן. וכן ביציאתו{ד}. ואם אין רק אבל אחד, יש נוהגים לומר "תְּנוּחָם" בלשון יחיד{ה}. וכמו כן אצל הנשים האבלות, שיושבות מצד שמאל הכניסה, בחדר נפרד בפני עצמן, והמנחמות באות אצלן{ו}: 

[ג] אין המנחמים רשאים לפתוח פיהם עד שיפתח האבל תחילה, כמו שמצינו באיוב, שנאמר{ז} ואין דובר אליו דבר, וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו, וַהֲדַּר{ח}, ויען אליפז התימני{ט}. ואולי מפני זה נהגו שהאבל פותח במספדות ואומר, הצור תמים וגו' (כדלקמן סעיף ח'){י}. ובשאר היום כשבאים מנחמים ואין אומרים מספדות, אם ניכר שאינו מדבר מתוך צערו, או מפני יראת הכבוד, רשאים לפתוח בדיבור לפניו{יא}. וכשרואים המנחמים שהאבל פוטר אותם, אינם רשאים להישאר לישב אצלו{יב}: 

[ד] אבל או חולה, אינם חייבים לעמוד לכבוד תלמיד חכם או זקן (ומכל־מקום רגילים שעושים לו הידור{יג}). דרך ארץ הוא שאם אחד רוצה לכבד את חבירו ולקום מפניו, אומר לו חבירו שב. אך לאבל או לחולה לא יאמר כן אם רצונם לקום לכבודו, מפני שמשמע שב באבילות שלך, שב בחולי שלך{יד}. בְּרַם לכבוד ספר תורה, חייבים גם הם לעמוד{טו}: 

[ה] לא יאמר אדם, לא נפרעתי כפי מעשי הרעים, וכיוצא בדברים אלו. שלא יפתח פה לשטן{טז}. ולא יאמר אדם לאבל, מה לך לעשות, אי אפשר לשנות מה שעשה הקדוש ברוך הוא, כי זה כעין גידוף, דמשמע הא אם היה אפשר לשנות היה משנה. אלא צריך האדם לקבל עליו גזירת השם יתברך באהבה{יז}: 

[ו] ראוי שישבו האבלים להתאבל, במקום שיצאה נשמתו של־מת, אם אפשר הדבר. כי באותו מקום נפש המת מתאבלת, ושם צריכים ליתן לה תנחומין. ומצוה להתפלל שם בעשרה שחרית מנחה וערבית ואפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה. והאבל מצטרף למנין{יח}. ומותר לבטל תפילת בית־הכנסת, לצורך התפילה בבית האֵבֶל{יט}. גם בשבת מתפללים שם, חוץ מאשר בבוקר שהולכים גם האבלים לבית־הכנסת{כ }(ועיין לקמן סוף סעיף ט'). והחדר שיושבים בו האבלים, מוציאים ממנו כל החפצים הנאים, וכן מראות ותמונות וכיו"ב. ויש קצת שנוהגים גם להפוך את המצעים והכרים והכסתות, שייראה הצד שאינו נאה, וזהו כעין דין כְּפִיית המטה שהיה בזמן חכמי התלמוד{כא}: 

[ז] אין נופלים על פניהם בבית האבל, כדי שלא לעורר הדין כנגדו, וכן אין אומרים למנצח יענך. ובשני וחמישי, אין אומרים וידוי ותיקון והוא רחום. (וכן אין החזן אומר אל ארך אפים בהוצאת ס"ת במקומות שמביאים ס"ת לשם, כדלקמן סעיף ט'. אלא אומר יהי וגו'){כב}. אבל בשאר התפילות, מנהגינו שאין מדלגין מאומה, כגון שירת הים ופיטום הקטורת וקדיש תתקבל{כג}, וכן הכהנים נושאים כפיהם ואפילו כשהם האבלים עצמם, ואם אין כהנים אומר ברכינו בברכה המשולשת. (ומקרוב יש מהשאמי שנהגו שלא ישאו הכהנים כפיהם שם, וכן לדלג ובא לציון וגו' ואני זאת בריתי וגו'){כד}. ורבים נוהגים שהאבל לא רק שהוא אומר קדיש יתום, ברכו, ועלינו לשבח, אלא הוא שליח ציבור בכל התפילות שמתפללים שם, ובפרט האבל על אב ואם{כה}. (וסדר התפילות בשבת, עיין לקמן סימן קצ"ה סעיף ד'): 

[ח] בתפילת שחרית אחר שיר שֶׁלַּ־יום, מוסיפים מזמור שמעו זאת כל העמים{כו}. וקודם הקדיש שלפני עלינו לשבח, אומר הרב השכבה, וכן בערבית. ויש מהשאמי שנהגו לומר ההשכבה אחרי עלינו לשבח. במנחה, אחרי שני המזמורים הנהוגים לומר אחריה (ויש האומרים כאן אחריהם מזמור שמעו זאת כל העמים. אך רבים נוהגים לאמרו קודם ערבית, אחרי המספדות והדרשות שנזכיר לקמן{כז}) אומרים בקול בכי כמה מספדות הכתובים בַּתְּכַּאלִיל. וזהו סדרן, פותח האבל בפסוק הצור תמים וגו' (עיין לעיל סעיף ג') והציבור שונים אותו. ואומר מספד אחד, ובסיומו עונים הציבור, הצור וגו'. ואח"כ אומר אחד מהמנחמים מספד שני, ועונים הציבור הצור וגו', וכן על זו הדרך{כח}. ועל אשה חשובה, אומרים ג"כ מספדות המיוחדים לנשים. ויכולים לומר גם הנוסח שאומרים לאנשים אלא שיהפכו אותם ללשון נקיבה, כגון במקום אהוב ירחמוֹ, ירחמָהּ{כט}. ובימים שאין בהם נפילת פנים, אין אומרים מספדות (כדלעיל סימן ק"פ סעיף י"ט). אחרי המספדות, דורשים תלמידי חכמים בדברי תורה מעין המאורע{ל}, וצריכים לסיים אחרי כן ר' חנניא בן עקשיא וקדיש דרבנן{לא}, ומתפללים ערבית. ויש נוהגים לומר נוֹסח מספדות אלו כנז"ל, גם בסוף תפילת שחרית קודם ההשכבה{לב}: 

[ט] בשני וחמישי (והוא הדין במנחה של־שבת, ובראש־חדש וחנוכה ופורים{לג}), מחוייבים המנחמים ללכת אחרי התפילה לבית־הכנסת לקרות בספר־תורה. (ולגבי האבלים עצמם, עיין לקמן סימן קצ"ג סעיף ג'). וגם אם לא יהיו שם עשרה שלא שמעו הקריאה, יכולים לצרף עמהם אחרים, אם יש לכל הפחות ששה שעדיין לא שמעו הקריאה. ויש מקומות שנהגו להקל להוציא ספר־תורה מבית־הכנסת להניחו בבית האבל, ויש להם על מה שיסמוכו ובתנאי שיזהרו לנהוג בו כבוד. ויש שנהגו להוציא רק לכבוד תלמיד־חכם שמת, והם מתפללים בבית האבל אפילו בשבת בבקר (עיין לעיל סעיף ו'){לד}: 

[י] יש מקומות נוהגין שלא לומר בבית האבל ההלל בראש חדש, ואפילו בחנוכה שגומרים את ההלל אינם אומרים אותו שם, ויקראנו כל אחד בביתו אח"כ, מפני שהוא חיוב, ובראש חדש אינו צריך{לה}. ובמקום שאין מנהג ידוע, יש לאמרו אפילו בראש חדש, כיון שכבר נקבע בתפילה, ואפילו האבל עצמו יקרא את ההלל{לו}. ואם יום השביעי הוא בחנוכה, אזי לאחר שהלכו המנחמים שפסקה האבילות, יאמר גם האבל הלל, מפני שהוא חיוב. וראש חדש שחל בשבת, לפי כל הדעות אומרים הלל בצבור גם בבית האבל, מפני שאין אבילות בשבת (כדלקמן סימן קצ"ה סעיף א'){לז}: 

[יא] מלבד הסעודה הראשונה אחרי הקבורה, שמן הדין אסור לאבלים לאכול משלהם (כדלעיל סימן קפ"ה סעיף א') מנהגינו שהמנחמים מביאים צרכי מאכל ומשתה כל שבעת ימי האבל{לח}, ערב ובקר וצהרים, ואוכלים עמהם יחד. ומלבד פת ובשר ומיני טיבול, יש נוהגים להביא גם כן עבור האבלים תבשיל של־עדשים וביצים מבושלות. וזהו סדר הסעודה, כשמביאים השמשים לחדר את המים לנטילת ידים, נוטלים לאבלים ראשונה (ויש נוהגים שהשמש אוחז אז את כלִי הנטילה בשמאלו, וכלִי קבלת המים בימינו כשהוא מוגבה באוויר, דהיינו שלא יהא מונח על גבי הקרקע או איזה חפץ){טל}. ומקפידים לשפוך את המים הללו שלא יטלו עליהם המנחמים{מ} (וקצת נוהגים כן גם במים אחרונים). והגדול שבמנחמים מברך המוציא, ובוצע (ומטבל במלח) ונותן לאבלים הפרוסות בידיהם, ולשאר המנחמים מניח לפניהם{מא}, ואוכלים. ומגישים לאבלים לשתות יין, או יין־שרף, כמו שנאמר{מב} תנו שכר לאובד ויין למרי נפש{מג}. ודורש ת"ח בסוף הסעודה מעין המאורע. וקודם למנצח בנגינות, אומרים מזמור שמעו זאת כל העמים{מד}: 

[יב] ברכת־המזון מנהגינו שאומר הרב בלא כוס (עיין לעיל חלק אורח־חיים סימן ל"ג סעיף א'), כדי למעט בשמחה{מה}. ונוסח הזימון, נברך (לאלהינו) מנחם אבלים שאכלנו משלו. ועונים ברוך (אלהינו) מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו{מו}. וברכה רביעית אומר בנוסח זה, המלך החי הטוב והמטיב, אל אמת וכו' תיכלה הרעה הזאת וכו' בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. וחוזר ג"פ תיכלה הרעה וכו' אלא שבפעם שלישית מסיים לחיים ולשלום ואמרו אמן{מז}. ורבים נוהגים לסיים בפעם שנייה, ברחמי שמיא ואמרו אמן{מח}. וממשיך הרחמן וכו' ואינו מאריך להוסיף בקשות הרחמן כבשאר ימים, וכן אינו אומר ברכת האורח{מט}. [והאבל עצמו ג"כ אומר הברכה בנוסח זה, כגון שאין שם אפילו שלושה לזימון, או אפילו כשיש שלושה אלא שהוא המברך{נ}. ואם אין האבל נמצא עם המנחמים, אין לומר נוסח זה{נא}]. ורבים נוהגים להוסיף בברכה שלישית, נחם י"י אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלם ואת האבלים המתאבלים באבל הזה וכו' וחותם ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונֵה ירושלם{נב}. אחרי ברכת המזון, יש נוהגים לומר אלהים ינחם אבלים, ומשיבים שאר המנחמים אלהים ינחם אבלים, והאבלים עונים אמן. ויש שנוהגים לומר כולם יחד ג' פעמים אלהים ינחם אבלים, והאבלים עונים אמן. ואח"כ יש נוהגים לומר השכבה, ר' חנניא בן עקשיא, והאבל אומר קדיש דרבנן{נג}: 

[יג] יש שנהגו להוסיף לאכול יחד עם האבלים קודם סעודת הצהרים והערב, פירות ומיני קליות, ויין או יין־שרף, במשך כשעה אחת. ובכוס יין הראשון ששותים, מברכים בורא פרי הגפן. ומכאן ואילך קודם כל כוס ששותים המנחמים, מקדים השותה לומר, אלהים ינחם אבלים, וכולם עונים כמותו, והאבלים עונים אמן. והאבל מכוס שני אומר קודם ששותה, בעל הגמול ישלם לכם גמול טוב. והם משיבים, השם ינחמכם (ואם הוא אבל יחיד, ינחמך) נחמה שלימה. ובֵינֵי בֵינֵי דורשים התלמידי חכמים בדברי תורה מעין המאורע{נד}: 

[יד] בכל ההשכבות שאומרים בבית האבלים, יש מקומות נוהגים שכל הקהל עומדים לכבודו, ויש נוהגים שרק האומר את ההשכבה עומד, וכולם נשארים מִיּוֹשֵׁב{נה}. ולעולם מזכירים שמו ושם אביו ולא אמו, ואפילו באשה שמה ושם אביה כגון יוכבד בת לוי{נו}. ועל קטן פחות מבן י"ג שנה, אין אומרים השכבה{נז}: 

[טו] בשעות אחרות כשבאים מנחמים אצלם, המנהג בקהילותינו שלומדים בהלכות אֵבֶל בחיבור רבינו הרמב"ם עם מפרשיו (או בשלחן ערוך עם מפרשיו) או אומרים מזמורי תהלים{נז*}, או קוראים בזוה"ק מעין המאורע בפרשת ויחי, עניין ויקרבו ימי ישראל למות. ואם היא אשה, בזוהר פרשת חיי שרה. (ומקרוב יש מקומות שנהגו לקרוא משנָיות מסכת זבחים ומנחות ועוד פרקים מסויימים, כמסודר בספרי עילוי הנשמות, בלא שום פירוש). ויש לומדים במנורת־המאור, בפרקים השייכים לעניין אבילות. והאבל עצמו אינו קורא עמהם, כדלקמן סימן קפ"ט סעיפים ח' ט'. וכשמסיימים, אומרים (השכבה) ר' חנניא בן עקשיא וקדיש דרבנן{נח}: 

[טז] מן הדין כמו שהאבל אין לו לישב על־גבי כסא וספסל (כדלקמן סימן ק"צ סעיף א') כמו כן המנחמים{נט}, אלא שנהגו עכשיו שהם יושבים על־גבי כסאות וספסלים, כי מִסְּתַמָא האבל מוחל להם{ס}: 

[יז] אין מביאים בשמים לבית האֵבֶל{סא}. אך להדיח הקרקע במים ולכבד בְּמַטְאֲטֵא שם, מותר לפי הדין{סב}, אך נהגו לימנע בג' ימים הראשונים{סג}, ויש נמנעים כל השבעה, וכשיש צורך מנקים בבד{סד}: 

[יח] טוב להדליק נר כל ז' ימי האבילות (ואפילו בשבת יהיה דלוק) בחדר שמת שם. ואם אי אפשר (כגון שמת בבית־החולים) ידליקו בבית שדר בו, ואם לאו ידליקו במקום שהאבלים יושבים. ושמן זית, עדיף מכל השמנים{סה}: 

[יט] מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני־אדם כשרים ויושבים במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצים עליהם. ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום, מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו. כך כתבו הפוסקים{סו}. אבל דרך כלל לא נהגו כן, רק באים הציבור להתפלל בביתו שחרית מנחה וערבית{סז}. אך הנכון שעשרה יקבעו לימודם בבית המת, חצי שעה או שעה בבוקר, ושעה או שתיים בערב לכל הפחות, לבד מתפילות שחרית מנחה וערבית והמספדות וההשכבות, ושאר הציבור יבואו אז אצלם כנהוג בבית האבלים. ויאמרו אלו לאלו (או כולם יחד) בסיום כל תפילה ובסיום הלימוד, אלהים ינחם אבלים. וכן יעשו בשׁוּרָה שאחרי הקבורה{סח}. ויש אומרים שאין לומר שם נפילת פנים ותחנונים, אעפ"י שאין שם אבלים{סט}: 

[כ [אעפ"י שאסור לומר שלום לאבל (כדלקמן סימן קפ"ט סעיף י"ב) מכל מקום המנחמים מותרים לומר שלום זה לזה{ע}. אך יש ליזהר שלא יבואו עי"ז לידי שיחה יתירה והיסח דעת מעיקר העניין אשר בשבילו באו, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה{עא} טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל ליבו{עב}. דהיינו כשיתבונן בענייני המוֶת יפשפש במעשיו, ואם ימצא בהם פגם ישוב בתשובה לפני הקב"ה{עג}: