סימן קפ"ד - הִלְכּוֹת על מי מתאבלים, ומאימתי מתחילים האבִילות

[א] על שבעה קרובים חייבים להתאבל, על א' אביו ב' ואמו, ג' בנו ד' ובתו, ה' אחיו ו' ואחותו בין מן האב בין מן האם, ואפילו היתה אחותו נשואה לאיש. ז' והאיש על אשתו והאשה על בעלה{א}. ומן הדין היה שכל שמתאבל עליו, מתאבל עמו בפניו כשמת לו מת, כגון שמת בן בנו או בן בתו, יקרע בפני בנו ובתו וינהג אבִילות בפניהם. וכן אם מת אבי אביו או אבי אמו יקרע בפני אביו ואמו וינהג אבִילות בפניהם, וכן על חמיו וחמותו וכיו"ב{ב}. אבל לא נהגו כן{ג}: 

[ב] תינוק שאין ידוע אם נשלמו לו ט' חדשים בבטן אמו או לאו, אם מת בתוך שלושים יום ואפילו ביום שלושים, אפילו גדלו שערו וצפרניו, אין קורעין עליו ואין מתאבלין עליו, משום דהוי ספק נֶפֶל. ואם מת לאחר שלושים יום, קורעין עליו ואוננין עליו ומתאבלין עליו, אלא אם כן נודע בבירור שהוא רק בן שמונה חדשים, משום דלאו בר קיימא הוא. ואם ידוע בבירור שהוא בן תשעה חדשים, כגון שֶׁבָּעַל ופירש, ונולד חי לתשעה חדשים גמורים, אפילו מת ביום שנולד בו, קורעין עליו ואוננין עליו ומתאבלין עליו{ד}: 

[ג] תאומים שמת אחד מהם תוך שלושים ואפילו ביום השלושים, והשני חי לאחר שלושים, לא אמרינן מאחר שזה חי לאחר שלושים, גם הראשון היה בן־קיימא, אלא אין מתאבלין עליו{ה}: 

[ד] גר או גיורת שנתגיירו עם בניהם, אין מתאבלין זה על זה, לפי שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והקורבה שהיתה בגויותם אינה קורבה{ו}: 

[ה] משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבִילות, וחולץ המַנעלים שם בבית הקברות. ואם אפשר לו לחזור לביתו יחף, או במַנעל המותר (כדלקמן סימן קפ"ט סעיף ו'), יעשה כן. ואם לאו, יתן במנעליו קצת עפר{ז}: 

[ו] אם נסתם הקבר קודם הלילה (לכתחילה עד שקיעת־החמה, ובדיעבד אפילו עד צאת־הכוכבים) עולה זה ליום אחד, שמקצת היום ככולו. ומונים עוד ששה ימים, כגון שהתחילה האבִילות ביום שני סמוך ללילה, קמים ביום ראשון בבקר. ואם נקבר ערב הרגל, מבטל הרגל את האבִילות של־שבעה{ח}: 

[ז] מי שטבע במים ולא נמצא לקברו, כל זמן שלא נתייאשו מלבקשו, אין חלה אֲנִינוּת ולא אבִילות, ומותרין בכל. ומשעה שנתייאשו מלבקשו עוד, מתחילין להתאבל. ואם לאחר ימי האבל נמצא והובא לקבורה, אינן צריכין לנהוג אבילות עוד, אלא שאם הוא אביו או אמו, צריך לקרוע. ומי שנטבע במים ויש לו אשה והוא באופן שאין מתירין אותה להינשא, אין נוהגין עליו אבילות, ואין אומרים אחריו קדיש, מחשש שמא תינשא אשתו עי"ז. ומכל מקום ישתדלו לעשות נחת רוח לנשמתו להתפלל לפרקים לפני התיבה, ולקרות הפטרה וליתן צדקה וללמוד או לשכור מי שילמוד עבורו{ט}: 

[ח] מי שמת לו קרוב והוא איננו שם, ונודע לו במקום אשר הוא שם, מונה לעצמו משעה שנודע לו, ואפילו בא אחר כך למקום המת אל שאר האבלים שהתחילו מקודם להתאבל, לא יקצר אבילותו בשביל זה. וכן אפילו אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, אלא שהאבלים אינם במקום שמת המת ולא במקום הקבורה, גם כן מונה לעצמו משעה שנודע לו. אבל אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, שהם בעיר שמת שם או בעיר שנקבר, אזי אם היה בשעת הקבורה במקום קרוב, דהיינו לא יותר ממהלך עשר פרסאות שהוא מהלך יום אחד{י}, הרי זה כאלו היה כאן בשעת הקבורה ומונה עמהם. ואפילו בא ביום שביעי בבקר קודם שעמדו המנחמים, כיון שעדיין נוהגים קצת אבילות מונה עמהם שבעה ושלושים, אפילו אם הוא חוזר לביתו. וכל זה דוקא כשגְּדול־הבית אצלם, שכולם נגררים אחריו. אבל אם לא היה שם גדול הבית, מונה לעצמו. וכן אם בא ממקום רחוק, אף על פי שיש שם גדול־הבית, מכל מקום מונה לעצמו{יא}: 

[ט] מי הוא הנקרא גְּדול־הבית. זה אשר על פי האומד, אם היו עוסקים בעזבון המת היו הדברים נחתכים על פיו, והיו כולם הולכים אחר עצתו, אפילו הוא קטן בשנים, נקרא גדול־הבית. ואפילו אינו יורש, כגון שהאלמנה בכאן והיא מנהיגה את הבית, היא נקראת גדול־הבית{יב}: