סימן ק"פ - הִלְכּוֹת הוצאת המת, וסדר לַוָּיתו וקבורתו

[א [כשיש מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה. ואם יש בעיר ממונים להתעסק בו, מותרין במלאכה{א}: 

[ב] בכפר קטן, אין שואלים שלום זה לזה כשיש שם מת. וכל שכן שאין שואלים שלום בבית הקברות כשיש שם מת, אפילו בעיר גדולה. אך כשאין שם מת, שואלים ברחוק ארבע אמות מן הקברים{ב}. ויש נוהגים שהפוגש את חבירו בלוויה, אומר לו [במקום שלום עליכם] תינצל מכל צרה. והלה עונה, מכל צרה תינצל{ג}: 

[ג] אסור להָלִין את המת, שנאמר{ד} לא תָלִין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מְלִינוֹ משום כבודו, להביא לו ארון ותכריכין, או שיבואו קרובים או ספדנים, מותר. שלא אסרה תורה אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו{ה}. וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר לַהֲלִינוֹ עד שיבאו עדים או אשתו להכירו{ו}. ובירושלם עיקו"ת, אסור להלין את המת אפילו לכבודו, מפני קדושתה, ואפילו בזמן הזה{ז}: 

[ד] בכל המתים, הממהר להוציא מטתו למנוחתו, הרי זה משובח. אבל באביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה, הממהר להוציאם הרי זה מגונה, אלא אם כן היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה{ח}: 

[ה] אם יש שני מתים, זה שמת תחילה מוציאין אותו תחילה ואחר כך את השני, ולאחר שקברו את הראשון, אין עומדין עליו בשורה לנחם את האבלים, כדי שלא לעכב קבורת השני. אם בלאו־הכי רוצים להלין את הראשון מפני כבודו (כנז"ל סעיף ג') אין מעכבין את השני בשביל זה, אלא קוברין אותו מיד. ואם אחד תלמיד־חכם ואחד עם־הארץ, מוציאין את התלמיד־חכם תחילה, אעפ"י שעם־הארץ מת תחילה. איש ואשה, מוציאין את האשה תחילה, אעפ"י שהאיש מת תחילה{ט}, דכתיב{י} ותמת שם מרים ותיקבר שם, סמוך למיתתה קבורתה{יא}: 

[ו] הרואה את המת ואינו מְלַוֶּה אותו, עובר משום לועג לרש, ובר־נידוי הוא. ולפחות ילווהו ארבע אמות. ובמקום שאינו צריך לְלַוּוֹתו (כדלקמן סעיף ז'), מכל מקום צריך לעמוד בפניו. ועיקר העמידה היא לכבוד המת, אלא שעולה לו ממילא גם לכבוד המלווים העוסקים בו, שהם עסוקים במצוה. שכן הדין בכל דבר מצוה שאדם עוסק בה, צריכין לעמוד בפניו, וכן היו בעלי אומנִיּוֹת עומדין בפני מביאי הבִּכּוּרים{יב}: 

[ז] כל איש ישראל שלמד מקרא ומשנה שמת, מבטלין אפילו תלמוד תורה כדי ללוות אותו. אך לאשה או תינוק, אין לבטל תלמוד תורה בשביל הַלַּוָּיה. ותינוקות שֶׁלְּ־בֵית רִבָּן, לעולם אין מבטלין כלל (ואפילו לבניין בית־המקדש אין מבטלין אותם, כדלעיל הלכות תשב"ר סימן קס"א סעיף י"א){יג}: 

[ח] צריכים ליזהר מאד לבל יתראו הנשים עם האנשים כשהולכים לבית הקברות, ומכל שכן בחזרתם, כי יש חס ושלום סכנה בדבר. ומנהג קהילותינו בתימן היה שאין הנשים יוצאות ללוויה כלל, ואפילו לאשה שמתה, אלא נשארות בבית ומקוננות בבכי מר ובחרוזים כצחות לשונן, עד שחוזרים האנשים מבית הקברות. ובזמנינו כעת נתרופף המנהג בהרבה מקומות, ולאו שפיר קא עבדי, ולכל הפחות יהיו בריחוק מקום מאחוריהם{יד}: 

[ט] הבנים ושאר האבלים, מנהגינו שהם הולכים סמוך לפני המטה עטופים בטליתותיהם על ראשם ומקצת גופם{טו}. וכפי ההלכה, על אביו ואמו, חולץ כתיפו והולך כך לפני המטה עד שיקבר. אלא אם־כן הבן הוא אדם גדול בתורה ואין כבודו לילך חלוץ־כתף, אינוּ צריך לחלוץ{טז}. ויש מקומות שנהגו כן, דהיינו שמוציא ידו (יש נוהגים הימנית, ויש נוהגים השמאלית) מתוך הבגד באופן שמתגלית כל ידו וזרועו, ומגופו עד כנגד ליבו, ומניח ידו על ראשו, והולך כך אחר המטה{יז}. ויש מקומות שלא נהגו לחלוץ כתף כלל{יח}, אבל הולכים לפני המטה{יט}: 

[י] המנהג שהכַּתָּפים נושאי המטה אינם קבועים, אלא כל החפץ לזכות במצוה זוכה ומתחלפים מדי פעם. לפי־כך מותרים בנעילת הסנדל, כי אין חשש שמא תיפסק סנדלו של־אחד מהם ויתעכב מן המצוה{כ}: 

[יא] מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. וירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שְׁבָחוֹ, אבל אסור להפליג בשבחו יותר מדאי. וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו{כא}. ויש בזה גם־כן תיקון לעוון קֶרִי, והצלה לבניו הקטנים מן המיתה רחמנא ליצלן{כב}: 

[יב] וזהו סדר הַלַּוָּיָה והקבורה כפי מנהגינו{כג}. נושאים את המת על־גבי המטה כשראשו קדימה (וכדלעיל סימן קע"ח סוף סעיף ו'). ואם אין טינוף ברחובות, אומרים הקהל עִם הליכתם, אהוב ירחמו וכו' ברוך ירחמו וכו' גבור ירחמו וכו' ועִם שהוציאו עצמותיו ממצרים. הצור תמים פעלו{כד} וגו'. דיין ירחמו וכו' על סדר אִלְפָא בֵּיתָּא, בכל פעם ג' אותיות. ובקצת מקומות נוהגים לומר אז ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו', ויש מעט שאומרים שיר השירים. ואם יש טינוף ברחובות, הולכים בשתיקה ובכובד ראש{כה}: 

[יג] לפני שמגיעים לבית־הקברות, עושים בדרך שבע מעמדות ומושבות, באופן זה. אחד מהם (הממונה) אומר "שְׁבוּ יקרים, שֵׁבוּ" (ויש מקומות שלא נהגו לומר זאת), ואז מורידים את המטה מכתיפיהם ומעמידים אותה על רגליה על הקרקע (עיין לעיל סימן קע"ט סעיף ו') ואומרים אנא בכח{כו} וכו', וכל האבלים והקהל עומדים סביב מטתו, והרב מספיד את המת סמוך למטה, ומעורר הבכי ודורש בדברי תורה ובשבחי המת לפי כבודו. סיים ההספד, אומרים כולם הצור תמים פעלו וגו', ואומר אחד מהם "עִמְדוּ יקרים, עֲמוֹדו" (ויש שלא נהגו לומר זאת) ואז חוזרים ומגביהים את המטה על כתיפיהם והולכים מעט, ואומרים עם הליכתם ההמשך של־אהוב ירחמו מהיכן שהגיעו, ג' אותיות כנז"ל, הצור וגו'. ואומר אחד מהם שבו יקרים וכו' ואומרים אנא בכח, ורב שני מהנמצאים שם מספיד בפנים אחרות. וכן על זוֹ הדרך, שבע פעמים. ויש מקומות נוהגים שכל מספיד מסיים הספדו במלים "אשריו ואשרי חלקו"{כז}: 

[יד] יש מקומות שנוהגים כשהמת תלמיד־חכם מחשובי המקום, מכניסים מטתו תחילה לבית־הכנסת ומספידין אותו שם, מלבד ז' מעמדות ומושבות שעושין אחר כך. ויש מקומות שאין נוהגין כן, אלא שמאריכים באותן שבע מעמדות ומושבות הנהוגות, וכן מספידים ודורשים כמה תלמידי חכמים אחד אחר חבירו באותו מושב{כח}: 

[טו] מי שלא ראה את הקברים שלושים יום, צריך לברך כשבאים לבית הקברות, אשר יצר אתכם בדין וכו'{כח*}. וכשנכנסים בין הקברים, צריך ליתן לב להגביה את הציציות, כי אסור שיגררו על־גבי הקברים{כט}: 

[טז] כשמסיימים שבעת המעמדות והמושבות והם כבר סמוך לבית־הקברות, מעתה אין מגביהים את המטה אלא מחזיקים אותה בידיהם סמוך לקרקע, ומעמידים את המטה וכל הקהל מקיפים סביבותיו דרך ימין שבע הקפות, והרב אומר אז, רחם נא עליו וכו'. וזהו תיקון גדול להבריח מעליו רוחות רעות שנולדו מֵהַקֶּרִי רח"ל. (הלכך כשיש ריבוי עם, ועלול שלא יספיקו להשלים ז' הקפות בזמן אמירת נוסח זה, יש להודיעם מתחילה שיזדרזו בהקפתם{ל}. ואם לא הספיקו, יכולים לחזור שוב על כמה פיסקאות{ל*}). אח"כ אומר נוסח ההיתר, ברשות בית־דין של־מעלה וכו' ובסופו אומרים כל הקהל יחד שלוש פעמים, שרוי ומחול ומותר{ל**}. ונושאים המטה בידיהם, ואומרים מיד פסוק ולבני הפילגשים{לא} וגו' ואין מפסיקים מלאמרו, אלא חוזרים עליו פעמים רבות, עד סתימת הַגּוֹלָל{לב}. ובעת הורדתו לקבר, יש נוהגים לומר פסוק{לג }ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תיקבר בשיבה טובה{לד}. ונותנים מעט עפר בתוך התכריכין על עיניו, ואם יש לו בנים עושים זאת הם, כמו שנאמר{לה} ויוסף ישית ידו על עיניך{לו}: 

[יז] האבלים והמלווים, משתתפים בהשלכת העפר לבור{לז}. ויש מקפידים שלא ליקח המעדר מיד חברו כשקוברין את המת, אלא זה מניחו מידו וזה נוטלו{לח}. ולאחר שהניחו את המת בקבר, יש נוהגין להפך את המטה שלוש פעמים על הקרקע ולהחזירה אח"כ למקומה גם כן מהופכת. כי מטה בגימטריא דין, לרמז שיתהפך הדין לרחמים וההספד למחול, זכר לדבר{טל }הפכת מספדי למחול לי{מ}: 

[יח] אחר סתימת הַגּוֹלָל, בזמן שמשליכים העפר, אומר הרב סמוך לקבר צידוק הדין, בנוסח צור ממעונו וכו', (וחולצים האבלים מַנעליהם כדלקמן סימן קפ"ד סעיף ה'), ואח"כ ההשכבה. ומתרחקים מבית הקברות לכל הפחות ד' אמות{מא}, ואומר אלוה אתה אמרת וכו' וקדיש דעתיד עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן. תתבני קרתא ירושלם וכו'. יתכלי מננא ומנכון וכו' בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. וחוזר כן פעם ב' יתכלי, ובפעם ג' מסיים במקום בעגלא וכו' לחיים ולשלום ואמרו אמן. ורבים נוהגים בפעם שנית לסיים ברחמי שמיא ואמרו אמן (ויש שנוהגים אז לסיים, מלפני אבינו שבשמים קיים ואמרו אמן){מב}: 

[יט] כל הסדר הנזכר, ובכללו שבעת ההקפות וצידוק הדין, מנהגינו לעשות גם בימים שאין בהם נפילת־פנים ואפילו בחול־המועד. וגם כשקוברים בערב שבת וערב יו"ט אומרים הכל, וכן בלילה{מג}. זולת ההספד שאין מספידין בכל יום מהימים שאין בהם נפילת־פנים (המפורטים לעיל בחלק אורח־חיים סימן כ"א סעיף י"א) ולא רק שבמעמד ומושב, אלא גם נוסח המספדות שאומרים בשבעת ימי האבל אחרי המנחה (כדלקמן סימן קפ"ז סעיף ח'){מד}. ודוקא אמירת דברים המשברים את הלב. אבל דִּרְשָׁה בדברי־תורה וּבִשְׁבָחוֹ שֶׁלַּ־מֵּת במעמד ומושב אינה בכלל הספד, ומותר אפילו בחול המועד וביום טוב שני, וכן ביו"ט ראשון, אלא שביוט"א אין אומרים צידוק הדין{מה}. ולתלמיד־חכם בפניו (דהיינו כל זמן שלא נקבר) מספידין ממש אפילו בחול המועד{מו}: 

[כ] כבוד האשה, קבורתה. שנאמר{מז} ותמת שם מרים ותיקבר שם, סמוך למיתה קבורה. לפי־כך מנהגינו באשה שמתה, שאין עושין לה כל הסדר הנז"ל ואין מניחין מטתה ברחוב להספידה, אפילו אשת גדול־הדור{מח}, אלא מיד אחר הרחיצה והטהרה מלווין מטתה בשתיקה ובכובד־ראש (ויש מקומות שנוהגין לומר אז פסוקי אשת חיל) ואין עושין מעמד ומושב, ולא ז' הקפות, וממילא אין אומרים נוסח רחם נא וכו' (וכן לקטן פחות מבן י"ג שנה אין עושין מעמד ומושב וז' הקפות, לפי שעדיין לא ראה קרי{מט}) אבל אומר הרב את ההיתר, ופסוק ולבני הפילגשים אין אומרים, וכן אינו אומר צור ממעונו (ויש נוהגים לומר ארבעה בתים הראשונים, דהיינו עד "הן כל ראתה עינו"{נ}) והשכבה אומר בנוסח המיוחד לנשים, שהוא רחמנא די רחמנותא דיליה היא וכו'{נא}. וכן אומר אלוה אתה אמרת וכו' וקדיש דעתיד יתכלי וכו' כנז"ל: 

[כא] על תינוק (וכן תינוקת) משעברו עליו שלושים יום, אומרים צידוק הדין, אלוה אתה אמרת וכו' וקדיש דעתיד יתכלי{נב}. אך השכבה, מנהגינו שאין אומרים עליו{נב*}: 

[כב] אחרי הקדיש, עומדים (ויש נוהגים שיושבים) האבלים בשׁוּרָה בצד בית הקברות סמוך ליציאה, וכל הקהל עוברים על פניהם ומנחמים אותם בנוסח "תנוחמו מן השמים" והאבלים עונים אמן אחר כל אחד ואחד{נג}: 

[כג] רבים נוהגים כשחוזרים מבית הקברות, לתלוש ביציאתם מִשָּׁם קצת עשבים ולהשליכם אחר גום, ואין מחזירין פניהם לאחוריהם. ואומרים אז פסוק וְיציצו מֵעיר כעשב הארץ{נד}, והוא רמז לתחָיית המתים שיחיו מעפרם. וביום טוב ואפילו ביו"ט שני אסור לתלוש, ובחול המועד יש מתירים{נה}: 

[כד] נוהגים לרחוץ ידיהם פעם אחת{נו}. ואם נוטלים מתוך כלי, אין לקחת אותו מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה לוקחו. ואין מנגבים את הידים. (ויש נוהגים לומר הפסוקים{נז }ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' עד בקרב עמך ישראל{נח}). ומקפידים שלא ליכנס לבית קודם שירחץ ידיו. וכל מנהגי אבותינו, תורה הם{נט}: