סימן קע"ט - הִלְכּוֹת הַטַּהְרָה והתכריכין, ואיסור הנאה במת

[א] מעצימים עיניו של־מת אחר פטירתו, ואם נפתח פיו קושרים את לחייו{א}. ובשבת, אסור לעשות כן (כדלעיל בחלק אורח־חיים הלכות מוקצה סימן ס"ז סעיף ט"ו יעויין שם). ומכסים את כל גופו{א*}: 

[ב] מנהגינו ברחיצה ובטהרה, כך הוא. מרחיצים במים פושרים כל גופו של־מת, וראשו תחילה, ואח"כ הזרוע וכו', ומנקים אותו היטב בכל גופו עם סבון, ונוטלים צפרני ידיו ורגליו, ומגלחים שערות ראשו{ב}, ומסדרים פיאותיו וזקנו. ומזלפים עליו מי־ורדים וכדומה. הכלל, שיהא מקושט כהולך לפני מלך. [ואם היה חולה־מעיים, פוקקים את נקביו]. וצריכים ליזהר שלא יהפכו את המת על פניו, שהוא דרך בזיון, אלא יטו אותו על צדו, ואחר כך על צדו השני. לאחר שניקו אותו היטב, שופכין עליו תשעה קַבִּין מים לטהרו{ב*}. ואין צריך שיהיו כולם בכלי אחד ובבת־אחת דוקא, אלא גם משני כלים, או משלושה, מצטרפין, רק שהשני יתחיל ליצוק בעוד שלא הפסיק הראשון, וכן השלישי בעוד שלא הפסיק השני. וגם אם מְעַרֶה מכלי אחד, לא יפסיק הקילוח. ומתוך ארבעה כלים, אין מצטרפין אפילו שופכין בבת־אחת{ג}: 

[ג] אחר כך נוהגים להלבישו בגדים וכובע החשובים שהיו לו בחייו, שהם בגדי שבת או יום־הכפורים, לסימן אמונת תחָיית המתים, כי אמרו חז"ל{ד} שעתידין הצדיקים לעמוד בלבושיהם. אבל לא יהיו יקרים יותר מדאי. ומניחים יד ימינו על שמאלו. וכורכים על בגדיו תכריכין מבד לבן, וטוב לעשותם מפשתן. ותופרים אותם סביב בתפירה גסה, ויש שאין תופרים אלא קושרים אותם בבד לבן ארוך וצר (כשתי אצבעות) מראשו ועד רגליו. ומכניסים בשמים בתוך התכריכין{ה}: 

[ד[ כשמלבישים את המת, טוב לכוון שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רַוְחָניים בגן־עדן{ו}:

[ה] מעת שמלבישים אותו, עד שמוציאין אותו, מצדיקים הקהל את הדין ביללה ובכיה רבה, באמירת הצור תמים פעלו וגו' אהוב הוא י"י אלהים אמת שדינו דין אמת וכו'{ז}: 

[ו] נושאים אותו בידיהם מן הבית ומניחים אותו בחוץ על המטה (עשויה מעצים או חבלים, ויש לה ארבע רגליים{ח}) ומכסים אותו בטלית גדול כשר שלו (ואם היא אשה, מכסים אותה בבד שחורח}) ובה קוברים אותו, ויש שפוסלים או קושרים את הציציות{ט}. אם היה לו טלית נאה שהתפלל בו בחייו, אין ראוי להחליפו לאחר מותו בטלית אחר שאינו נאה, כי נוח לו לאדם להקבר בטלית שהתפלל בו בחייו{י}. ומנהגינו שמגביהין המטה על כתפיהם עד בית הקברות{יא}. וראשו בתחילה, הן כשמוציאין אותו מן הבית, והן במשך כל זמן הַלַּוָּיָה{יב}: 

[ז] לא ינשק אדם אחד מילדיו שמת, כי הוא סכנה גדולה, שלא ישאר לו אפילו אחד. וכל שכן שלא יאחז בידו של־מת ויאמר שיוליכהו עמו. וכשמוציאים את המת מן הבית, יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון. אך המתעסקים שצריכים לילך בראשונה מן הבית כדי לנשאו, אין קפידא{יג}: 

[ח] מי שנפל מאליו ומת מיד (וכן מי שנדרס על־ידי מכונית וכיו"ב), אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם, יש לחוש שמא נבלע דם־הנפש בבגדיו ובמנעליו. לכן אין מטהרין אותו, אלא קוברין אותו בבגדיו ובמנעליו, בלא תכריכין, וחופרים בקרקע שנפל שם אם יש שם דם וכן בקרוב לו, וקוברין עמו את כל העפר שיש בו דם. ודוקא בגדיו שהיה לבוש בהם קוברין עמו, אבל אם ניתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלובש בהם, וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדיין הדם יוצא, אינן צריכין קבורה, אלא יכבסום היטב עד שלא ישאר בהם רושם דם, והמים ישפכו לתוך קברו. אם לא יצא ממנו דם, פושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים. וכן מי שנטבע במים, פושטין בגדיו ודינו כשאר מתים{יד}: 

[ט] גם אם יצא ממנו דם אלא שכבר פסק, ופשטו את בגדיו וחי כמה ימים, ואחר כך מת, מטהרין אותו ועושין לו תכריכין. ואף על פי שהוא מלוכלך מדם שיצא ממנו, אפילו הכי מטהרין אותו, כי אין לחוש לדם שיצא ממנו בחייו, אלא לדם שיצא ממנו בשעת מיתה, חיישינן שמא הוא דם־הנפש, או שמא נתערב בו דם־הנפש{טו}: 

[י] הנהרג על־ידי גוי אפילו לא יצא ממנו דם כלל, כגון שנחנק, קוברין אותו כמו שנמצא, כדי להעלות חימה ולנקום נקם{טז}:

[יא] מת, ותכריכיו, בין גוי בין ישראל, אסורין בהנאה. (ואפילו נפל, אעפ"י שאינו בן ט' חדשים{יז}). וכן נוֹיֵי־המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית כשהיא קשורה או קלועה בתוך שערותיו, אסורין בהנאה. וכן אם היה לו שן תותבת, יקבר עמה. אבל נוי שאינו מחובר לגופו, מותר. וכן נוי שאינו כעין גופו, כגון התכשיטים והבגדים, מותרים בכל עניין{יח}, ואפילו אותן שהיו עליו בשעת מיתה, ובכלל זה מַנעליו{יט}. ואסור לנתח מתים גם לצורך לימוד רפואה{כ}: