סימן קע"ח - הִלְכּוֹת אוֹנֵן בחול ובשבת וביום טוב

[א] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו (כמו שיתבאר להלן בתחילת סימן קפ"ד), הרי זה אונן עד לאחר הקבורה, שלא ינהג קלות ראש, כדי שלא יאמרו על המת שהיה אדם קל, ולכן אינו טרוד בקבורתו ובאבלו ואינו חושש במיתתו, וזה גנאי גדול למת, והוא בכלַל לועג לרש, אלא יתראה לכל שהוא טרוד ונבהל על מיתתו וקבורתו. לא יאכל בחדר שהמת בו אלא בחדר אחר, ואם אין לו חדר אחר יאכל בבית חבירו. ואם אין לו אפשרות לאכול בבית חבירו, יעשה בפני המת מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ולא יהא פתוח תחתיה שלושה טפחים, ותהא ראויה לעמוד בפני הרוח. ואם אין לו דבר לעשות בו מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. בין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת, אינו מיסב ואוכל דרך קביעות, אלא דרך עֲרַאי, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין{א}: 

[ב] אונן פטור מכל מצוות־עשה שבתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי, מפני כבוד המת. ואינו מברך שום ברכה, גם לא המוציא ולא ברכת המזון. ואפילו אם אחרים אוכלין ומברכין, אינו עונה אמן. ואינו מצטרף לא לזימון ולא לעשרה. אבל דברים שהם מצוות לא תעשה, אפילו איסורם מדרבנן, אסור גם לו. ולכן אם בא לאכול פת, צריך ליטול ידיו, ולא יברך על נטילת־ידים כמו שאינו מברך המוציא. וכן בנטילת־ידים שחרית נוטל ידיו שלוש פעמים כדרכו ואינו מברך{ב}: 

[ג] יש אומרים שאם אכל קודם שנקבר המת, ולאחר שנקבר עדיין לא נתעכל המזון, יברך ברכת המזון. וכן אם עשה צרכיו קודם הקבורה, יברך אחר כך ברכת אשר יצר, ויש חולקים, וספק ברכות להקל{ג}: 

[ד] אפילו אם האונן הוא בעיר אחרת, ובמקום המת יש גם כן קרובים שחייבים להתאבל שיתעסקו עמו, יש עליו דין אונן{ד}: 

[ה] במקומות שיש חברה־קדישא, ולאחר שהקרובים נתעסקו בצרכי הקבורה, וסידרו כל ענייני המת עם אנשי החברה־קדישא, אין עליהם שום דבר לעשות, כי אנשי החברה־קדישא מיטפלים בטהרה ובקבורה, אזי מן הדין אין עוד על הקרובים דין אונן ומותרים בבשר וביין, וכל שכן שמותרים וחייבים בְּקִרְיַת שמע ובתפילה ובכל המצוות. ומכל מקום מפני שגם הם הולכים ומלווים את המת עד בית הקברות, אינם מתפללים וכו' עד אחר הקבורה. אך הרוצה להחמיר ולהתפלל תכף לאחר שמסר את המת לאנשי החברה־קדישא, יכול להחמיר על עצמו. וכן אם רואים שאם ימתינו עד לאחר הקבורה יעבור זמן ק"ש ותפילה, צריכים לקרות ק"ש ולהתפלל, כיון שמצד ההלכה אפשר להפסיק האֲנִינוּת כבר{ה}: 

[ו] דעת רבינו הרמב"ם{ו} שאין האדם מתחייב באבילות אלא מסתימת הגּוֹלָל (עיין לקמן סימן קפ"ד סעיף ה'), אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בשום דבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ואפילו בתַספורת ורחיצה ותשמיש־המטה ותלמוד־ תורה מותר. והכי נְקֵיטִינן{ז}: 

[ז] מי שהוא אונן בשעת קרית־שמע ותפילה, ולאחר שנקבר המת עבר רביעית היום שהוא זמן קרית־שמע, מכל מקום אומר גם קרית־שמע וברכותיה בלא תפילין, עד שליש היום. אבל אם עבר גם שליש היום, אומר קרית־שמע בלא הברכות. ותפילת שמונה עשרה מותר להתפלל עד חצות היום. ומוסף דראש חודש וחול־המועד, יכול להתפלל גם אחר כך, שזמנו כל היום. ומברכות השחר לא יאמר כי אם שלוש ברכות שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, וברכות התורה, שאלו זמנם כל היום, ושאר הברכות לא יאמר אחר שעבר זמנם, כיון שבשעת חובתם דהיינו בבוקר היה פטור. ויש אומרים שזמן ברכות השחר כל היום. וכן לדעת הרמב"ם יכול לומר ק"ש עם ברכותיה כל היום (כדלעיל בחלק אורח־חיים סימן ט"ו סוף סעיף א'). ואם נקבר המת קודם שליש היום, וביתו רחוק מבית הקברות שבעוד שיגיע לביתו יעבור שליש היום, טוב יותר שיכנס לאיזה בית סמוך לבית הקברות, לקרוא קרית־שמע ולהתפלל בזמן הראוי או אפילו בחוץ במקום נקי. ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת, יכול לקרות קרית־שמע ולהתפלל, אף על פי שהאבילות עדיין אינה חלה{ח}: 

[ח] מי שמת לו מת, ונעשה אונן לאחר שכבר הגיע זמן תפילת שחרית, או מנחה או ערבית, והוא לא התפלל מקודם שנעשה אונן, ונמשך האֲנִינוּת עד לאחר זמן תפילה, אף על פי כן אינו צריך תשלומין להתפלל בתפילה שלאחריה שתים{ט}: 

[ט דיני הנחת תפילין ביום ראשון לאבילות, עיין לקמן סימן ק"צ סעיף ב': 

[י] מי שמת לו מת בשבת, כיון שאסור לקברו באותו היום, לא חלה עליו אֲנִינוּת, ומותר בבשר ויין, וחייב בכל המצוות{י}. ואם המת הוא אביו או אמו, יכול לומר קדיש במקום שאין שאר אבלים, אבל במקום שאר אבלים (שיפסידו הקדיש בגללו) לא יאמר קדיש קודם הקבורה. ואם האונן הוא אבל מכבר על אביו או על אמו, או שיש לו יארצייט, יאמר קדיש כמו שאר אבל או יארצייט{יא}. וסמוך לערב, קורא קרית־שמע בלא ברכותיה, ואינו מתפלל ערבית ואינו מבדיל במוצאי שבת, ומותר לו לאכול בלא הבדלה. ולאחר שיקבר המת, יבדיל על הכוס (ואם רוצה לקרות ק"ש עם ברכותיה ולהתפלל מבעוד יום, מפלג־המנחה ואילך, יש לו על מה שיסמוך. וכן יכול להבדיל אז על הכוס, אבל בלא נר, ואסור לעשות מלאכה עד צאת השבת). ואפילו לא נקבר עד למחר, יכול להבדיל על הכוס ולא על הנר והבשמים, שזמן ההבדלה הוא עד יום (שלישי או) רביעי בשבת (כדלעיל בחלק אורח־חיים הלכות שבת סימן ס"א סעיף י"ט). ובתפילת שחרית שהוא מתפלל כשלא עבר זמנה, אינו אומר הבדלה בחונן הדעת{יב}: 

[יא מת בערב־שבת לעת מנחה, באופן שאי־אפשר לקברו קודם שבת, מתפלל גם מנחה בערב־שבת{יג}: 

[יב] מת ביום ראשון של־יום־טוב, אם רוצה לקברו היום על ידי גויים, חלה עליו מיד אֲנִינוּת. וכל שכן ביום טוב שני שֶׁלַּ־גָּלִיּוֹת שיכול לקברו גם בעצמו, שחלה עליו מיד אֲנִינוּת, ואפילו הוא אינו רוצה לקברו היום{יד}: 

[יג] מי שמתו מוטל לפניו בליל יום טוב שני של־גליות, מקום שנהגו לקברו על־ידי ישראל, נוהג דין אֲנִינוּת אפילו בלילה, ואינו מקדש ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. אבל בליל יום טוב ראשון, או אפילו בליל יום טוב שני במקום שנהגו להתעסק גם ביום טוב שני דוקא על ידי גויים, אין לנהוג דין אֲנִינוּת בלילה{טו}: 

[יד] מי שהיה אונן במוצאי יום טוב, יבדיל ביום שלאחריו אבל לא אחר כך, כי הבדלה של־יום־טוב אין זמנה אלא עד סוף היום שלאחריה{טז}. ויש אומרים שכל שעבר הלילה של־מוצאי יו"ט בלא הבדלה, אין לה תשלומין{יז}: 

[טו אונן באור לארבעה עשר בניסן, יעשה שליח לבדוק את החמץ, ונוסח כל חמירא וכו' יאמר בעצמו{יח}: 

[טז] אונן בליל ספירת העומר, לא יספור בלילה, אלא ביום לאחר הקבורה יספור בלא ברכה, ובשאר הלילות אחר כך יספור בברכה. ואם רואה ביום כי האֲנִינוּת תמשך עד הלילה, יספור אפילו באֲנִינוּתוֹ בלא ברכה, כדי שיספור שאר הלילות בברכה{יט}. (אונן בחנוכה, עיין לעיל בחלק אורח־חיים סימן ק"כ סעיף י"ג. ובפורים, עיין לעיל שם סימן קכ"ב סעיף כ"ט): 

[יז] מי שמת לו מת והוא אינו יודע, אם אין מי שיתעסק בו, צריכין להגיד לו. אבל אם יש מתעסקים אחרים, אין להגיד לו עד לאחר שיתפלל{כ}: