סימן קע"ה - הִלְכּוֹת ביקור חולים

[א] מצוה על כל אדם לבקר את החולה, שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שמבקר חולים, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק וירא אליו י"י באלוני ממרא{א}, מלמד שבא לבקר את החולה. הקרובים והחברים שרגילים ליכנס לביתו תמיד, המה הולכים לבקרו מיד כששמעו שהוא חולה. אבל הרחוקים שאינם רגילים בביתו, לא יכנסו מיד, כדי שלא יורע מזלו להטיל עליו שֵם חולה, ואינם נכנסים עד לאחר שלושה ימים. ואם קפץ עליו החולי, גם הרחוקים נכנסים מיד. אפילו הגדול ילך לבקר את הקטן ואפילו כמה פעמים ביום{ב}. וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יהיה לטורח על החולה. השונא לא יבקר את שונאו החולה ולא ינחמנו כשהוא אבל, שלא יחשוב ששמח לאידו. אבל מותר ללַוותו לקבורה, ואין לחוש שיאמרו כי הוא שמח לאידו, באשר הוא סוף כל האדם{ג}. (ועיין לקמן סימן קפ"ז סעיף ד' שהחולה אינו חייב לעמוד לכבוד תלמיד חכם וכיו"ב, ואם רוצה לעמוד אין אומרים לו שב): 

[ב] אם החולה שוכב על הארץ, לא ישב המבקר על גבי כסא שגבוה ממנו, לפי שהשכינה למעלה מראשותיו של־חולה, שנאמר{ד} י"י יסעדנו על ערש דְּוָי. אבל כשהחולה שוכב במטה, מותר למבקר לישב על כסא וספסל{ה}: 

[ג] עיקר מצות ביקור חולים הוא, לעיין בצרכי החולה מה צריך לעשות לו, ושימצא נחת רוח עם חביריו, וגם שיתן דעתו עליו ויבקש רחמים עליו. ואם ביקר ולא ביקש, לא קיים את המצוה. ולכן אמרו רז"ל שאין לבקר בשלוש שעות הראשונות של־יום, מפני שאז כל חולה מיקל עליו חליו, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלוש שעות האחרונות של־יום, שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש עליו רחמים{ו}. אבל לא נהגו לדקדק בזה ולהימנע מלבקר באותן שעות{ז}. ומי שאינו יכול לילך בעצמו לבקר, לכל הפחות ידבר עמו בטלפון, או ישלח לו מכתב{ח}: 

[ד] כשמבקש עליו רחמים, אם מבקש בפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה, שהרי מבקש לפני השכינה שהיא אצל החולה. אבל כשמבקש שלא בפניו, שאז צריך שמלאכי השרת יעלו את תפילתו והם אינם נזקקין לכל הלשונות, על כן יבקש בלשון הקודש. ויכלול אותו בתוך כל חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם האחרים תפילתו נשמעת יותר בזכותן של־רבים, ויאמר, המקום ירחם עליך בתוך כל חולי ישראל. ובשבת יאמר, שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא{ט}. ויש מוסיפים ורחמיו מרובים, וְשִׁבְתוּ בְשלום{ט*}. וכשמבקש עליו רחמים שלא בפניו, צריך להזכיר שמו ושם אביו{י}: 

[ה] המבקרים ידברו אתו בהשכל ודעת, ויאמרו לו, לא דברים מְחַיִּים ולא דברים ממיתים, ויאמרו לו שיתן דעתו על עניניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות{יא}: 

[ו] חולה שמת לו מת, אין מודיעין לו, שמא תטרף דעתו עליו. ואפילו נודע לו, אין אומרים לו לקרוע שמא תגדל דאגתו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, בין על מתו בין על מת אחר אף על פי שאינו קרובו, פן יפחד שגם הוא ימות, ומשתיקין את המנחמין בפניו{יב}: 

[ז] אין מבקרים חולי מעיים, מפני שלפעמים צריכים לנקביהם והם מתביישים. וכן חולי העין וחולי הראש, וכל חולה דִּתְקִיף ליה עלמא{יב*}, וקשה לו הדיבור, אין באים אצלו, אלא נכנסים לחדר הסמוך ושואלים ודורשים בו, אם צריך לאיזה דבר, ושומעים צערו ומבקשים עליו רחמים{יג}: 

[ח] מי שיש לו שתי מצוות, ביקור חולים וניחום אבלים, אם אפשר לו לקיים שניהם, ביקור חולים קודם, כדי לבקש רחמים עליו. ואם אֵי אִפשר לו לקיים שניהם, ניחום אבלים קודם, שהוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים{יד}. ומבקרים גויים חולים מפני דרכי שלום{טו}: 

[ט] כל המתודה, יש לו חלק לעולם הבא{טז}, שכן מצינו בעכן{יז} שאמר לו יהושע, בני, שים נא כבוד לי"י אלהי ישראל, ותֶן־לו תודה, והגֶד־נא לי מה עשית, אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר, אָמְנה אנכי חטאתי, וכזאת וכזאת עשיתי. ומנין שכיפר לו וידויו, שנאמר ויאמר יהושע מֶה עכרתנו, יַעְכָּרְךָ{יח} י"י ביום הזה. ביום הזה אתה עכור, וְאֵי אתה עכור לעולם הבא. לכן חולה שרואין בו שהוא נוטה למות, מסבבים עמו בדברים ואומרים לו התודה, ואל תדאג מזה, הרבה התודו ועמדו מחליים והמה בחיים, והרבה שלא התודו ומתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו. ואם יכול לדבר אך מעט, אומרים לו, אֱמוֹר, תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. וגם יאמרו לו שיבקש מחילה מכל אדם שחטא כנגדו בין בממון בין בדברים. וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני עמי הארץ, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו לבו{יט}. ומותר לו להתוודות אפילו בשבת ויום טוב{כ}: 

[י] וזהו סדר הוידוי בקצרה. מודה אני לפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים. ואם רוצה להאריך כמו וידוי יום הכפורים, הרשות בידו{כא}: