סימן קע"ד - הִלְכּוֹת החולה והרופא, ובמה מתרפאים

[א] לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה. שאם חלה, אומרים לו הבא זכות והיפטר. ומי שחש בראשו, יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקֻלָּר (פי' בשלשלת). עלה למטה ונפל למשכב, יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום (דהיינו מקום שדנים דיני נפשות) לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטים גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטים של־אדם, תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות, ניצול, שנאמר{א }אם יש עליו מלאך מליץ אחד מִנִּי אָלֶף, להגיד לְאדם יָשְׁרוֹ, וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת וגו'{ב}: 

[ב] כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר{ג} חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה{ד}. וכן יש לתת צדקה לעניים בעדו, כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. גם נוהגין לומר מי שברך בבית־הכנסת לחולים, ואפילו בשבת ויום־טוב (ועיין לעיל חלק אורח־חיים בהלכות שבת סימן נ"ט סעיף כ"ד). ולפעמים משנים את שם החולה, כי גם שינוי השם קורע גזר דינו{ה}, ואין לעשות זאת אלא ע"י תלמיד־חכם צדיק{ו}: 

[ג] התורה נתנה רשות לרופא שירפא, שנאמר{ז} ורפא ירפא. ולכן אין לו לחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאהו, או לילך לבית־החולים. וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שנמנע מכך, שתי רעות הוא עושה. האחת, אסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו. ועוד, שהוא יוהרא וגאוה, שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס. ויש לבחור רופא המומחה ביותר, ובכל זאת ליבו יהא לשמים ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך, ורק בו יבטח ליבו{ח}: 

[ד] מצוה על הרופא הבקי לרפאות, ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם נמנע, הרי זה כאילו שופך דמים, ואפילו יש לחולה רופא אחר, כי לא מכל אדם זוכה להתרפאות, ואולי הוא מן השמים שיתרפא על ידו. אבל לא יתעסק ברפואות אלא אם כן הוא בקי ואין שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים{ט}: 

[ה] עושים מיני רפואות וניתוחים לחולים מסוכנים, אעפ"י שספק אם יועילו ואולי יזיקו או שמא ימות ח"ו במהרה, כיון שיש תקוה שיבריאו{י}: 

[ו] חולה שאין בו סכנה, אין מתירים לו שום דבר איסור, אם יוכל להתרפא בדבר היתר, אף על פי שצריכים להתעכב קצת עד שישיגוהו. וגם אם רפואתו דוקא בדבר אסור, אם צריך לאכלו כמו שהדרך היא לאכול דבר זה, אסור לו לאכלו אפילו הוא רק איסור דרבנן, כיון שאין בו סכנה. אבל שלא כדרך הנאתו, כגון שמערב בו דבר מר, וכן לעשות ממנו תחבושת וכדומה, מותר אפילו הוא דבר האסור בהנאה מדאורייתא, חוץ מכלאי־הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתם במקום שאין סכנה{יא}: 

[ז] חולה שיש בו סכנה מתרפא בכל האיסורים, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן בייהרג ואל יעבור ואין מתרפאין בהן{יב}: 

[ח[ מי שיש לו רפואות וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי{יג}: