סימן קע"ג - הִלְכּוֹת שילוח הַקֵּן

[א] כתוב{א} כי יִקָּרֵא קַן־צפור{ב} לפניך וגו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וגו'. דהיינו שאם עבר ולקחה, חייב לשלחה, ונפטר בזה מן האיסור שעשה, שזוהי מצות לא תעשֶׂה שניתקה לַעֲשֵׂה. לפי־כך אם מתה קודם ששילחה, וכן אם שחט אותה או ברחה שלא מדעתו וכדומה קודם ששילחה, אין כבר בידו האפשרות לתקן את האיסור שעשה. ואפילו לקחת את האם ולשלח את הבנים, אסור, אלא חייב לשלח את האם{ג}: 

[ב] דעת כמה פוסקים{ד} שמצוה לשלח את האם אפילו שאינו רוצה לקחת את הבנים, ואינו רשאי לילך לדרכו בלא לשלחה. אבל רבים סוברים{ה} שאין מצות שילוח הקן אלא אם־כן רצונו לקחת את הבנים, וכן הוא מנהג העולם{ו}. ומכל מקום הואיל ומבואר בזוה"ק{ז} שעל־ידי מצוה זו מתעוררים רחמי הקב"ה על השכינה וישראל להחזירם לקיניהם, ראוי להשתדל לקיים מצוה זו לשלחה, וגם לקחת את הבנים (ולא להחזירם לקן){ח}. דהיינו האפרוחים לשחטם ולאכלם. והביצים לבישול או לטיגון{ט}, ולכל־הפחות להניחם לנוי וקישוט וכדומה{י}: 

[ג] מצות שילוח הקן נוהגת בעופות טהורים בלבד, לכל מיניהם. אבל אם העוף טמא אעפ"י שהביצים של־עוף טהור, פטור מלשלח. והוא הדין אם העוף טהור אלא שהביצים של־עוף טמא. ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, חייב. ואין המצוה אלא כשהאם רובצת, אבל אם האב רובץ עליהם, פטור{יא}. וצריך לשים לב לזה, כי לפעמים רובצת הנקיבה עליהם ולפעמים הזכר. אמנם בצפור דרור, לעולם הנקיבה היא הרובצת{יב}: 

[ד] מה שכתוב בתורה{יג} כי "יִקָּרֵא" קן צפור לפניך, פירושו כאשר יֵאָרַע, מלשון מקרה{יד}. לפי־כך קן המזומן אצלו כגון יונים בַּיְתִּיּוֹת (דהיינו הגדֵלות עם בני אדם בבתים) ואווזים ותורנגולים המקננים בבית, וכן שאר עופות שיש להם בעלים וגדלים עמהם בבתיהם או בחצרותיהם ושדותיהם ופרדסיהם וכדומה, פטור מלשלח. ודוקא קן שאינו מזומן אצלו, דהיינו שאין לו בעלים וְגָדֵל בהפקר, חייב לשלח, כגון יונים מדבריות שקיננו בשׁוֹבַכִּים ובעליות־הבתים, וציפרים שקיננו בחורֵי־ הבתים, ובַרבּוּרים שקיננו באגמי־המים, או אפילו אווזים ותורנגולים שהיו שלו מתחילה אלא שמרדו וברחו וקיננו בשדה או בפרדס שאינם משתמרים שם והתייאש מהם. וחיוב זה אינו אלא כשלא הוגבהה האם כלל מעל הביצים משהטילתם. ולכן אף שהמקום הזה שלו, עדיין לא זכה בהם. שכיון שאסור לו לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, גם מקומו אינו זוכה בהם מִדִּין חצירו של־אדם קונה לו שלא מדעתו. אך אם הוגבהה האם מעליהם מעצמה, זכתה לו חצירו, וממילא קן זה נחשב מזומן ופטור מלשלח{טו}: 

[ה] קן המזומן אצלו, לא מועיל אם יפקיר אחר־כך את הבית או הקן, כיון שנפטר כבר מן המצוה{טז}. ומזומן לאדם אחד, פוטר את כל אדם מלשלח{יז}: 

[ו] שילחה כדין וחזרה על הבנים, ושילחה שוב וחזרה עליהם, חייב לחזור ולשלחה, ואפילו פעמים רבות. אבל אם נטל הבנים אחרי ששילחה ואחר־כך החזירם לקן וחזרה האם עליהם, פטור מלשלחה. כי מאחר שזכה בהם כבר, נחשב קן זה מזומן{יח}: 

[ז] בכל מקום שמצא את הקן, חייב לשלח, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין על־גבי אילן, בין על הארץ, בין בבורות ומערות וכדומה. ואפילו מְצָאוֹ בים, כגון ששָטַף הים ולקח קן מן היבשה{יט}: 

[ח] אינו צריך לשלחה עד למרחוק, אלא מספיק שתצא מתחת ידו{כ}, ואח"כ יקח את הבנים. ולאחר שיצאה מידו, מותר  

לו לצוד אותה {כא}. כי לא אסרה תורה אלא לצוד אותה כשהיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהם כדי שלא ילָקחו{כב}. אבל אינו רשאי לקצוץ את כנפיה קודם שישלחנה (או לעשות איזו פעולה אחרת{כג}) כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה{כד}: 

[ט] אופן השילוח לכתחילה, הוא על ידי שיאחז בכנפיה ויפריחנה. אך גם באופנים אחרים שמגרש אותה כגון שמקיש על הקן, ואפילו אם ברחה מחמת שפחדה ממנו כשהתקרב אליה, גם כן קיים המצוה{כה}. וכך הוא המנהג, שאוחזים אותה בכנפיה אם אפשר, ואם לאו מגרשים אותה{כו}. ויש קצת שנהגו לברך "אשר קידשנו במצותיו וציוונו על שילוח הקן" בשעת האחיזה, ואחר־כך משלחים אותה. ובמקום שאין מנהג ידוע, אין לברך{כז}. ובשום מקום אין לברך שהחיינו, אפילו כשמקיים המצוה בפעם הראשונה{כח}. וכשהוא לוקחה, יתכוין שלא לזכות בה, אלא שלוקחה כדי לקיים מצות שילוח, ואז לא יעבור על איסור "לא תקח האם על הבנים"{כט}: 

[י] אם היו הביצים מוּזָרוֹת (דהיינו רקובות ונפסדות שאינן ראויות להוציא אפרוח{כט*}) או נוצר בהן אפרוח (או שבורות{ל}), פטור מלשלח. וכן אם גדלו האפרוחים עד כדי שהם מְפָרְחִים{לא}, שאינם צריכים לאִמם שתאכילם, או אם היו טריפה, פטור{לב}. אבל אם נמצא בהם דם, קיים המצוה. ולכן גם כשהם בני יומיים שרגיל מאז להימצא בהם טיפת־דם, חייב לשלח{לג}: