א. יש שנהגו לעשות סעודה ומחולות של־שמחה בפעם הראשונה שמספרים שׂער ראשו של־קטן בהיותו כבן שנתיים או שלוש שנים, וקוראים לה סעודה של־מצוה, כיון שמצוה היא במה שאינו מניח לגלח לבנו את הפיאות, מטעם חינוך [1]. ועד התספורת הראשונה, רגילים בדרך־כלל להניח שערו לִגְדַּל, אבל מכל־מקום נראה שאין קפידא אם יקצצו מלמעלה במספריים לפי הצורך, ובפרט כדי שלא ייראה כמו בת [2]. ולעולם אינו מהלך בגילוי ראש:

ב. אין לנו ללמוד בזה מן האשכנזים שאינם נוגעים בשׂער ראשו של־תינוק עד בן שלוש שנים.

גם מה שנוהגים מקצת שאר קהילות שאדם גדול וחשוב כגון החכם או האדמו"ר, הוא המתחיל לקצוץ משערו של־קטן קודם שלוקחים אותו אצל הסַפָּר, או אביו ואמו משלימים התספורת, לא נהגו אצלינו.

______________

[1] ומנהג זה אף שהזכירוֹ מהרי"ץ בפשיטות, מ"מ לא היה נוהג בכל המקומות. וגם היכן שנהגוהו, הלך הלוך וחסור, עד שבזמן האחרון רבים לא ידעוהו. ואכן בגיל שנתיים או שלוש גילחו שׂער ראשו בתער והניחו הפיאות, אבל בלא שום סעודה ושום שמחה, אמנם יש שחילקו אז קליות וכיו"ב לקטנים, ויש שצירפו שמחת גילוח הקטנים אגב שמחת תגלחת החתן ערב יום חופתו, שהיו רגילים לעשותה בעסק גדול ושירה.

ובקובץ כת"י מה"ר דוד אלגמל זצ"ל שהיה בדור שאחרי מהרי"ץ, מצאתי בזה"ל,

חִדּוּיָה גדולה לילד שמסתפר ראשונה

אהוב יברך הילד הזה לברכה. ברוך יברך וכו'. גבור יברך וכו'. יהא כמשה שזכה, וּכְשֶׁעָלָה לַמְּלוכה. דגול יברך וכו' עד תמים יברך וכו': והללו־יה הילד הזה יברכהו אל רם וכו':

והללו־יה גִּדְרוּ פרצות, הָסירו מכשולות מישראל. והדָבקו במדת אברהם ומשה ושמואל. וסורו ממדת בלעם ולבן ובתואל. משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. והללו־יה ע"כ.

[2] כנלע"ד. לאפוקי ממה שיש נוהגים בשאר קהילות להניח שׂער ראשם של־בנים עד גיל שלוש להתארך כמו הבנות. כי האף אומנם שגם בקהילותינו המנהג היה שלא לקצוץ מאומה עד התספורת הראשונה, אבל זה מפני שהיה ראשו מכוסה בכובע גדול הנקרא "קַרְקוּשׁ" העוטף כל ראשו עד גרונו וצוארו, ולא נראה הבן כמו הבת ממש. אעפ"י שגם לבת עטפו קרקוש כזה, מכל מקום היה ביניהם שינוי קצת. ועוד שעל הרוב לא המתינו לגיל שלוש שהשיער מתגדל מאד, אלא כשנתיים. [ואם אעפ"כ הוא ארוך, קולעים אותו לצַמּוֹת. וכשמגיע הזמן, מספרים אותו כתספורת הגדולים, דהיינו גילוח כל שער הראש (כפי מנהג תימן, הגילוח הוא בסכין. ובעודו קטן, חוששים לפציעת ראשו הרך והענוג ע"י הסכין), חוץ מהפיאות שמניחים לפי גודל השיער שהיה לו מקודם, ומסלסלין אותן לנוי המצוה, ואין קוצצים אותן]. משא"כ השתא הכא שמניחים בדרך־כלל הן הבנים הן הבנות גְּלויי־ראש לגמרי, נראה שצריך לחלק ביניהם, ולהקל משׂער ראשו על־ידי קציצתו במספריים (חוץ ממקום הפיאות שלא תגע בו יד), הגם שהוא עצמו אינו מחוייב באיסור לא ילבש גבר. והא ניחא פורתא אותם ששמים לראשו של־בן כיפה קטנה.