סימן קע"ב - הִלְכּוֹת עָרְלָה ונֵטַע רְבָעִי [ומענייני כִּלְאַיִם]

[א] כתוב{א} וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' שלוש שנים יהיה לכם ערלים וגו'. לפי־כך כל עץ מאכל (אבל לא סְרָק{ב}) בין של־ישראל בין של־גוי, ואפילו אם הוא נטוע בספינה או בַּעֲצִיץ שאינו נקוב, פריו אסור באכילה ובהנאה (דהיינו שאסור אפילו למכרו לגוי או להחליפו עמו, או להסיק בו וכיו"ב) במשך שלוש שנים הראשונות מנטיעתו. ואפילו גרעיניו וקליפותיו וכדומה שהם טפלים לפרי, אסורים. אבל העץ עצמו והָעַלִּים וכדומה, מותרים{ג}. והלכה למשה מסיני שאף בחוצה־לארץ נוהג איסור ערלה{ד}: 

[ב] שלוש שנים הַלַּלוּ אינן נמנות תמיד מיום ליום, ולפעמים הן פחות משלוש שנים, ולפעמים יותר. כיצד. אם נטע אילן קודם ששה־עשר באב, כיון שיש לכל־הפחות ארבעה וארבעים יום עד אחד בתִשְׁרִי דהיינו ראש השנה (שהרי אב לעולם מלא, דהיינו שלושים יום. ואלול לעולם חסר, דהיינו תשעה ועשרים יום), נחשב לו שנה. מפני שארבעה־עשר יום, המה ימי השרשת אילנות בקרקע{ה}. ואחר כך שלושים יום בשנה נחשבים שנה (שכך דרשו חז"ל מן הפסוק{ו} ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחֹדש וגו', כשם שיום אחד בחודש נחשב חודש, כך חודש אחד בשנה נחשב שנה{ז}), ומונה עוד שתי שנים מליאות מִתִּשְׁרִי. ואף על פי כן כל הפירות שיחנטו (פירוש שנפל הפרח וכבר ניכר הפרי{ח}) אחר־כך עד חמישה־עשר בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עדיין הם אסורים גם־כן משוֹם ערלה. ונמצא שאם היתה הנטיעה בחמישה־עשר באב שנת ה'תש"נ (או קודם לכן, עד חמישה־ עשר בשבט שלפניו באותה שנה) הפירות אסורים עד חמישה־עשר בשבט שנת ה'תשנ"ג. אבל אם נטע מיום ששה־עשר באב וְאִילך, אין נחשבת שנה זו לכלום, ומונה מִתִּשְׁרִי שלוש שנים מליאות. דהיינו כגון מששה־עשר באב שנת ה'תש"נ, עד תשעה ועשרים באלול שנת ה'תשנ"ג. ואם נטע מתשרי עד חמישה־עשר בשבט, אזי מונה שלוש שנים מיום ליום. כגון מאחד בכסלו שנת ה'תש"נ, עד אחד בכסלו שנת ה'תשנ"ג. ובשני האופנים האחרונים, אין הפירות שיחנטו עד חמישה־עשר בשבט (בשנה הרביעית) אסורים, כי דוקא באופן שיש קֻלָּא בתחילה להחשיב ארבעה וארבעים יום לשנה, יש חומרא בסוף להמתין עד חמישה־עשר בשבט. אך לכתחילה צריך להחמיר כדעת הסוברים שלעולם חייב להמתין עד חמישה־עשר בשבט של־שנה הרביעית{ט}: 

[ג] פירות ערלה, צריך לשרפם אחרי תלישתם. ואם עשה מהם משקין, כגון יין, צריך לקברם, מפני שאי אפשר לשרוף משקין{י}. אמנם אין צורך להמתין עד שיתבשלו הפירות בעץ,

אלא רשאי לתלשם בעודם בוסר{י*}. ובחוצה־לארץ יש אומרים שאינם טעונים שריפה או קבורה, אלא זורקם לאיבוד, ואינו צריך לחשוש שימצאם ישראל אחר ויאכלם{יא}: 

[ד] אין הבדל אם נטע גרעין או יֵחוּר (דהיינו ענף), או שעקר אילן{יב} ונטעו במקום אחר, או הרכיב ענף באילן אחר, או הבריך (דהיינו שעשה גומא בארץ, והשפיל אחד מענפי האילן, והטמין אמצעיתו בארץ, וראשו יוצא מצד האחר. ודוקא אם חֲתָכוֹ מעיקר האילן, או שאינו יונק ממנו), כולם חייבים בערלה{יג}. אבל בחוצה־לארץ, אין בהרכבה ובהברכה משוֹם ערלה{יד}: 

[ה] אילן שנקצץ, אם נשאר גובה כל־שהוא מהארץ אשר בה היה נטוע, אזי מה שחזר וגדל אחר כך מן השורש, אינוּ חייב בערלה. אבל אם לא נשאר כלום, חייב, כי זה נחשב כנטיעה חדשה. ולכן מונים השנים מזמן קציצתו{טו}: 

[ו] אם נעקר אילן על־ידי אדם או רוח, או שְׁטָפוֹ נהר והוליכו למקום אחר, יחד עם העפר שסביב שָׁרָשיו, והוסיף עליו עפר שם ונשרש בארץ, או חזר ונטעו במקומו, אומדים אותו בקיאים אם היה יכול לחיות מן העפר הראשון בלבד (דהיינו שלא נפסקה חֲיוּתוֹ עד שנתאַחָה ונשרש מחדש{טז}), הרי זה כמי שלא נעקר, ופטור מן הערלה. ואם לאו, חייב{יז}. ואילן שנעקר ונשאר אחד משרשיו מחובר, אפילו רק כעובי המחט שמותחים בה הבגד לאחר אריגה, שהיא (ר"ל מחט זו) דקה ביותר, בידוע שיכול לחיות בלי תוספת עפר, ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה{יח}: 

[ז] אין לך בכל האילנות מין שזורעים את הגרעין ויעשה פרי בתוך שנתו. לפי־כך אין נוהגים איסור ערלה בכל מיני הפלפל החריף, שהם נחשבים יָרָק ולא עץ, והוא הדין לפרי הנקרא "פאפאיה", שהרי הם מגדלים פרי מגרעיניהם באותה שנה שנטעום. ועוד יש סימן לַיָּרָק, שגזעו וענפיו חלולים. ועוד יש סימן לירק, שמשנה לשנה פריו הולך ומתגרע, משא"כ האילן שהולך ומשתבח{יט}: 

[ח] סֻכַּר, הנעשה מקָנים מתוקים, אין נוהג בו ערלה, כיון שאינו פרי אלא מים היוצאים מן העץ שמבשלים אותם עד שהם נקפאים{כ}. וכן דין עַלֵּי עץ "קַאתּ" שלועסים ומוצצים אותם, שאין זו דרך אכילה, מה גם שאינו אלא אילן סרק, והתורה אמרה "עץ מאכל" (כדלעיל סעיף א'), וכן הוא מנהגינו{כא}. גם הדסים ווְרדים אין בהם משום ערלה, אף־על־פי שהם עצים, כיון שאינם למאכל אלא לריח, וכן המנהג{כב}: 

[ט] ערלה שנתערבה בפירות היתר, אם הם מין במינו, כולם אסורים באכילה ובהנאה, אלא אם כן יש בהיתר מאתים כנגד הערלה. בין שנתערב יבש ביבש, בין לח בלח כגון יין ביין ושמן בשמן. ואם התערובת מין בשאינוּ מינו, כל שיש בהיתר ששים כנגד האיסור, מותר{כג}: 

[י] בשנה הרביעית נקראים הפירות נֵטַע רְבָעִי, ועליהם נאמר בתורה{כד} ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קֹדש הלולים לי"י. ולפי־כך אסור לאכלם עד שיפדם. ודוקא הפירות עצמם, אבל הגרעינים והקליפות וכדומה, אף על פי שנוהג בהם דין ערלה (כדלעיל סעיף א') אין נוהג בהם דין נטע רבעי. ושנה רביעית, נחשבת לפי גמר שנה שלישית שלפניה. שאם נגמרה בחמישה־עשר בשבט (כמבואר לעיל סעיף ב'), אזי שנה רביעית נמשכת עד חמישה־עשר בשבט בשנה שלאחריה. ואם נגמרה בתשעה ועשרים באלול, נגמרת גם הרביעית בתשעה ועשרים באלול. ואם נגמרה באחד בכסלו, אזי גם הרביעית נגמרת באחד בכסלו{כה}. ודעת רבינו הרמב"ם{כו} שדוקא בארץ ישראל צריכים הפירות פדיון, אבל בחוצה־לארץ אין דין נטע רבעי נוהג. וכן הוא מנהגינו{כז}: 

[יא] כיצד פודה אותם. לאחר שנגמרו כל צרכם, תולשם ואוספם, ונוטל מטבע או פרי אחֵר של־היתר בשווי־ פרוטה, ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון נטע רבעי. ואומר, "הרי אלו (וְחֻמְשָׁן{כח}) פדויין בפרוטה זו", אם הוא מטבע, ומשליכו לים הגדול, או שׁוחקו ומפזרו לרוח, או שוברו ומשליכו לנהר או לבור עמוק מאד. ואם מחללם על פרי, אומר "הרי כל הפירות האלו (וחֻמשןכח}) מחוללין על חטים אלו" או "על אפרסק זה" וכדומה, ושורפם או מאבדם באופן שלא יכשלו אחרים בהם. ואחר כך רשאים לאכול את כל הפירות, ופטורים המה מתרומות ומעשרות{כט}: