[א] אסור לאכול מתבואה חדשה של־חמשת מיני דגן{א}, עד לאחר הקרבת העומר בבית־המקדש בששה עשר בניסן. ובזמן שאין עומר, אסור במשך כל אותו היום, עד תחילת ליל י"ז. שנאמר{א*} ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם וגו'. כְּלוֹמַר, בזמן שאין עומר, לא תאכלו עד עַצְמוֹ של־יום, וְעַד בכלל. מלמד שכל אותו היום כולו, אסור. וכשיש עומר, לא תאכלו עד הבאת הקרבן באותו יום, ומשם ואילך מותר. ובני חוצה־לארץ, כשם שהם עושים יום טוב שני מחמת ספק, כך גם כל יום י"ז אסור עד תחילת ליל י"ח{ב}:
[ב] תבואה אף על פי שעדיין לא נקצרה, רק נזרעה והשרישה קודם ט"ז בניסן, מכל־מקום העומר הזה כבר הִתִּירָהּ. אבל אם לא השרישה קודם ט"ז בניסן, אסורה עד שיבֹא העומר הבא{ג}. וְשֵׁיעוּר ההשרשה, יש אומרים שהוא שלושה ימים מן הזריעה{ד}:
[ג] איסור הֶחָדָשׁ נוהג בין בתבואת הארץ בין בתבואת חוצה־לארץ, ובין בשל־ישראל בין בשל־גוי. ולא עוד אלא שלדעת הרי"ף והרמב"ם{ה} והרא"ש ושאר רוב גדולי הפוסקים, איסור זה, גם בחוצה־לארץ הוא מן התורה. ולכן צריך להשגיח מאד בתבואה שנזרעת שם לפעמים אחר הפסח, או סמוך לפני הפסח שלא הספיקה להשריש קודם ט"ז בניסן, שהיא אסורה עד לאחר י"ז בניסן הבא. ובארץ ישראל בזמנינו, אין חדש, כי אין תבואה שנזרעת אחר הפסח ונקצרת קודם הפסח הבא. אך על מה שמובא מחוצה־לארץ, צריך לדרוש ולחקור{ו}:
[ד] לא רק התבואה החדשה עצמה אסורה, אלא אף הַשֵּׁכָר ("בירה") שנעשה ממנה וכדומה, אסור עד לאחר פסח הבא{ז}. וכן השמרים אסורים. ואם חימצו בהם עיסה אפילו מתבואה ישנה, כל העיסה אסורה מחמת השמרים{ח}:
[ה [תבואה שמסתפקים בה אם היא ישנה או חדשה, יש מתירים{ט}, ושומר נפשו ירחק מזה{י}: