סימן ק"ע - הִלְכּוֹת הפרשת חלה

[א] עיסה העשויה מחמשת מיני דגן, שהם חטים ושעורים, כֻּסְּמִין{א}, שבולת־שועל{א*} וְשִׁיפ–וֹן, חייבת בחלה. הן מכל אחד בנפרד, הן בעירוב קמח מזה ומזה, או שנילושו תחילה מכל מין בנפרד ואחר־כך נילושו יחד. אבל עיסת אוֹרֶז{ב} או דוֹחַן ושאר מיני קָטְנָיוֹת וכדומה, פטורה{ג}. והפרשה מן הקמח, אינה נחשבת חלה, אלא דוקא מן העיסה משנתערב הקמח במים, שנאמר{ד} ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ועריסה, היינו עיסה. אבל טוב להמתין עד גמר הלישה, שתיעשה כל העיסה גוף אחד, ואז להפריש{ה}, וכן המנהג{ו}. ואם שכחו וכבר נאפה הכל, צריך להפריש מן הפת{ז}: 

[ב] וזהו סדר ההפרשה. תברך תחילה בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה, ואז תפריד בידה חתיכה מן העיסה{ח} (ושֵׁיעורה אחד ממ"ח כדלקמן סעיף ד'). ויש אומרים כי צריך גם לקרוא לה שֵׁם, דהיינו שתאמר אחר ההפרשה "הרי זוֹ חלה"{ט}. ואחר־כך תשרפנה באש (כדלקמן סעיף ה'). וראוי שתשטוף אחר־כך את יָדָהּ במים, או תקנחנה, כדי שלא יוותרו בה שאריות מן העיסה שהופרשה לחלה{י}. וכשמפרישים לאחרים (ברשותם{י*}), נוסח הברכה לפי מנהגינו הוא "על הפרשת חלה"{יא}. [ובחוצה־לארץ שמפרישים שתי חלות (כדלקמן סעיף כ"א) טוב שלא תפסיק ביניהן בדיבור, כדי שתחול הברכה "להפריש חלה" על שתיהן. אבל גם אם הפסיקה בדיבור ואף על פי שאינו מן העניין, ואפילו לא הפרישה השנייה עד אחר זמן רב, לא תברך שוב{יב}]:

[ג] אין להפריש לכתחילה אלא מן הַמֻּקָּף, דהיינו קרוב וסמוך. לפי־כך צריך שהחלה תהיה קרובה לעיסה, אבל אין צורך שתגע בה{יג}. ומותר לשבת בזמן הברכה וההפרשה{יד}. ואיש או אשה המפרישים חלה בפעם הראשונה, אף על פי כן אין לברך אז שהחיינו{טו}: 

[ד] בְּדִיעֲבַד שהפרישה חלה בשיעור מועט, אפילו רק כגרגיר שְׂעוֹרָה, די בכך. אבל לכתחילה צריך להפריש כפי ההלכה חלק אחד מארבעים ושמונה (1/48) מן העיסה{טז}. ולפי־כך מנהגינו להפריש גודל כביצה או יותר{יז}: 

 [ה] צריך לשרוף את החלה בפני עצמה, מפני שאסור לישראל ליהנות ממנה. לכן בתנורים הַמֻּסָּקִים בעצים, משליכים אותה לתוך האש קודם התחלת האפייה, עד שתִּכְלה{יח}. ובתנורי־אפייה חשמליים המצויים בזמנינו, אין לעשות כזאת, כדי שלא להבליע בהם את הטעם, שהוא אסור. ולכן יש לעטוף החלה בנייר־כסף ולשרוף אותה כך בנפרד על־גבי אש ה"גאז" וכדומה. ובשעת הדוחק שאי אפשר לשרפה, אין להשליכה דרך בזיון ח"ו, אלא יש לקברה, או לעטפה בנייר (פעמיים) ולהניחה באשפה{יט}: 

[ו] אם נאבדה החלה אחרי הפרשתה, כגון שבא עוף וַאֲכָלָהּ, אין צורך להפריש שנית{כ}. ואם נתערבה מין בשאינו מינו, בטילה בששים כשאר איסורים. דהיינו שאם יש לכל הפחות ששים כנגדה, מותר המאכל (וצריך להפריש חלה שוב), ואם לאו אסור. נתערבה מין במינו, אוסרת תַּעְרֻבְתָּהּ עד מאה, דהיינו שרק אם יש לכל הפחות מאה כנגדה, מותרת{כא}. וגם כשהיא אסורה, כגון שנתערבה באותה עיסה שהפרישוה ממנה או בעיסה אחרת, ואין מאה כנגדה, ועדיין לא נאכלה, יכולה להישאל על ההפרשה בפני תלמיד־חכם בצירוף שניים עמו, כדין התרת נדרים (וכדלעיל סימן קס"ח סעיפים י"א י"ג). דהיינו שתאמר שהיא מתחרטת על שעשתה אותה חתיכה חלה, ואילו היתה יודעת שתתחרט לא היתה מפרישה, והם מתירים לה. ואחר־כך תפריש חלה שוב, אך בלא ברכה{כב}. וכל זה בחלת ארץ ישראל. אבל חלת חוצה־לארץ אינה אוסרת תערובתה, אפילו נתערבה שווה בשווה{כג}: 

[ז] כַּמּוּת העיסה שתתחייב חלה בברכה, היא קמח הנכנס במדה המכילה נפח של־מ"ג ביצים וחומש ביצה (ורמוז בגימטריא חל"ה{כד}) שהם במשקל זמנינו לפי מנהגינו 1,666 גרם. ומ־1,200 גרם, ראוי להפריש חלה בלא ברכה (רק טוב לומר אז "הרי זו חלה"{כה}) כדי לצאת מן הספק. ופחות מזה, אין צורך להפריש כלל{כו}: 

[ח] אם הפרישה חלה מעיסה שאין בה כַּשֵּׁיעור האמור, אינה חלה. לפי־כך שתי עיסות שאין בשום אחת מהן כשיעור, והפרישה חלה מכל אחת מהן, ואחר־כך עירבה את העיסות ונעשו עיסה אחת ויש בה השיעור, חובה להפריש עתה חלה{כז} ובברכה. ואם מִתְּחילה היה בעיסה השיעור שהוא לצאת ידי ספק (דהיינו מ־1,200 גרם), יש להפריש עתה בלא ברכה{כח}. ואסור לעשות עיסה פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנה חיוב חלה. אבל אם אין לה יותר קמח, או שאין צורך בעיסה גדולה יותר, מותר{כט}: 

[ט] משקל 1,666 גרם שכתבנו, הוא מן הקמח בלבד, דהיינו בלא תוספת המים והשמרים או סוכר וביצים או מיני תְבָלִין ויתר החמרים שמוסיפים לעיסה{ל}. אבל הסֻּבִּין והמֻּרְסָן (שהם קליפות הדגן, אחד דק ואחד עבה{לא}) מצטרפים להשלים את השיעור. אלא אם כן ניפו אותם ושוב החזירום, שאז אינם מצטרפים, לפי שאין דרך עיסה להחזיר הסובין והמורסן אליה אחרי שהפרידום ממנה{לב}: 

[י] אחרי שנתחייבה העיסה בחלה מפני שהיה בה כַּשֵּׁיעוּר, אינה נפטרת מזה אפילו אם יחלקוה מיד בעודה עיסה. אלא אם־כן נעשית מתחילה על דעת לחלקה אז לשני בני־אדם (שאינם מבני הבית, והם מקפידים זה על זה{לג}) או יותר, באופן שבכל חלק אין כשיעור. אבל על דעת לחלקה רק אחרי האפייה, חייבת בחלה בברכה{לד}: 

[יא] שתי עיסות{לה} שאין בשום אחת מהן כַּשֵּׁיעוּר, אבל בשתיהן יחד יש כַּשֵּׁיעוּר, אם הדביקו אותן מעט באופן שנושכות זו מזו דהיינו כשיפרידון תתלוש אחת מֵחֲבִרְתָּהּ מעט עיסה, נצטרפו ונתחייבו בחלה בברכה. וכן מצטרפות אפילו בלא דיבוק, אם שתיהן בתוך כלי אחד (כמו שיתבאר בס"ד לקמן סעיף י"ב). וכל זה דוקא כששתיהן מין אחד, דהיינו כגון שזו וזו חטים, או זו וזו שעורים וכדומה, [או על כל פנים שתיהן מהמינים המצטרפים זה עם זה כגון חטים עם כֻּסְּמִין וכו'{לו}], ובתנאי שאין להן טעם שונה. שאם באחת יש כַּרְכּוֹם או שאר מיני תְבָלִין ובאחת אין, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, או אחת נילושה עם חָלָב (באופן המותר כדלעיל הלכות בשר בחלב סימן קל"ו סעיף כ"ב) ואחת לא, או אחת בצק שמרים ואחת בצק עלים, כל אלו וכיוצא בהן אינן מצטרפות, כיון שמקפידים שלא תתערבנה. וכן דוקא כששתיהן של־אדם אחד, אבל לא של־שני בני אדם, אלא אם כן ידוע שאינם מקפידים זה על זה{לז} ואף על פי שאין דעתם לאכול אותן יחדיו{לח}: 

[יב] גם כאשר בכל עיסה בפני עצמה לא היה כַּשֵּׁיעוּר, ואף לא נדבקו זו בזו באופן המבואר בסעיף הקודם, מכל מקום אם בתום האפייה הניח את הככרות או העוגות וכדומה, לתוך כלי אחד שיש לו דְפָנוֹת, הכלי מצרפן וחייבות בחלה בברכה. וצריך להשגיח שיהיו כולן ממש מונחות בתוך הכלי (אלא שיש אומרים כי אף על פי שמקצת של־אחת מן הככרות בתוך הכלי, ומקצתה בולט חוץ ממנו, גם כן מצטרפת). וכן אם מניח אז את הככרות על גבי מפה או סדין, ומכסה אותן גם־כן מלמעלה באותה מפה או אותו סדין, נחשב דבר זה כמו כלי ומצטרפות, אף על פי שבאמצע קצת מהן מגולות, כיון שמהצדדים הן מכוסות. וכל זה דוקא כשהן ממין אחד, ושל־אדם אחד, או שנים שאינם מקפידים, וכמו שביארנו בסעיף הקודם לגבי צירופן בעודן עיסות, כן הוא גם לאחר האפייה{טל}: 

[יג] ואם לא הניחן מיד בהוצאתן מן התנור או המחבת לתוך כלי שיש לו דפנות או על־גבי מפה באופן הנז"ל, אלא הניחן תחילה על־גבי שלחן או לוח וכדומה, אלא שאחר־כך העבירן משם לתוך כלי שיש לו דפנות, או שכיסה אותן אחר־כך במפה (ואפילו רק מלמעלה ולא מלמטה, וכן אם כפה כלי כגון תבנית־אפייה על חלקן העליון של־ככרות{מ}) אף על פי שצריך להפריש מהם חלה, מכל־מקום אין לברך עליה, כיון שיש סוברים שבאופן זה כבר נפטרו מן החלה ואינם חוזרים להתחייב{מא}: 

[יד] הִלְכָּךְ כשיש עוד ספק, מנהגינו שלא להפריש כלל. כגון שנתקבצו ככרות או עוגות מכמה משפחות, כמו שמצוי בזמני חתונה ושאר שמחות וכדומה, וחלקם הפרישו חלה בביתם מפני שהיה בעיסתם שֵׁיעור וחלקם לא הפרישו מפני שלא היה אז שיעור, אף על פי שיתכן כי עכשיו שנתקבצו כולם בתוך כלי שיש לו דפנות יש כבר שיעור{מב}. וכן יש להקל בזה כשהעבירן אחר־כך מן השלחן או הלוח, לתוך כלי המחובר לקרקע או לכוֹתל (אף על פי שיש לו דפנות) כגון ארון־קיר, או כלי כבד הקבוע במקומו כגון תנור־אפייה, מקרר או תָא־הקפאה{מג}: 

[טו] חיוב חלה אינו אלא בעיסה הראויה ליעשות ממנה לחם, שנאמר{מד} והיה באכלכם "מלחם" הארץ וגו' ראשית עריסותיכם חלה תרימו וכו'. ולאו דוקא כשברכתה המוציא לחם מן הארץ, אלא גם כל מיני מזונות שהם דברי מאפה של־עוגות ועוגיות שמעורב בהן דברי מתיקה וחֳמרים נוספים כגון עוגת שמרים, עוגת דבש, עוגת שקדים וכו', וכן בסקויטים, בוריקס, כעכים וכדומה, חובה להפריש מהן חלה בברכה. בין שנאפו בתנור, בין שנאפו על־גבי מחבת וכדומה. אבל עיסה שבלילתה רכה, וגם אחר־כך לא נאפתה אלא בישלו או טיגנו אותה בשמן (או "מרגרינה" וכדומה) או דבש, פטורה מן החלה. וכן קמח ששופכים לתוך מים רותחים הנקרא "עֲצִיט"{מה}: 

[טז] ואפילו עיסה שבלילתה עבה, מכל מקום אם בזמן הלישה דעת הבעלים לבשלה כגון מקרונים ואטריות, או לטגנה כגון סופגניות גּחְנוּן מְלַוַּח זְלַאבְּיא וכדומה, וכך אמנם עשה, פטורה מן החלה לפי דעת מָרַן השלחן ערוך{מו}. [והמחמיר יפריש בלא ברכה, ותבוא עליו ברכה{מז}]. אלא אם כן היתה דעתו לאפות קצת מן העיסה וכך אמנם עשה, שבאופן זה כל העיסה מתחייבת בחלה ומפריש בברכה, ואף על פי שאין בַּחֵלֶק הנאפה בפני עצמו שיעור המחייב בחלה כלל{מח}: 

[יז] אם בלילתה עבה והיתה דעת הבעלים בשעת הלישה לאפות את העיסה, אלא שאחר־כך שינה דעתו ורוצה לבשלה או לטגנה, חייבת בחלה בברכה, שכבר חל עליה חיוב בשעת לישה. ואף מאידך אם היתה דעתו אז לבשלה או לטגנה ואחר־כך רוצה לאפותה, חייבת גם־כן בחלה בברכה{מט}: 

[יח] כֻּבַּאנהּ, אף על פי שבלילתה עבה, צריך להפריש ממנה חלה בלא ברכה. כי כיון שהכנתה היא בכלי סגור דוקא עם ההבל שבתוכה, הדעת נוטה שאין זו אפייה אלא בישול{נ}: 

[יט] ככרות לְחוּח (העשויות נקבים נקבים בצידם העליון) אם הם עבים באמצעיתם כשמונה מילימטר או יותר, צריך להפריש מהם חלה בברכה, אם נצטרף מהם כַּשֵּׁיעוּר בתוך כלי בהוצאתם מן המחבת (וכמבואר לעיל סעיף י"ב). ודוקא אז אחר האפייה. אבל בעודה עיסה, לא, כיון שבלילתה רכה ועדיין לא נתחייבה. הלכך אפילו אם הפרישה ממנה קודם האפייה אינו כלום, וצריכה לחזור ולהפריש בברכה אחר האפייה. ואם עביין מארבעה עד שבעה מילימטר, יש להפריש בלא ברכה. וכשהעובי שניים או שלושה מילימטר, פטורים לִגְמַרֵי, דכיון שהם כל כך דקים, אינם נחשבים לחם{נא}. והוא הדין לרקיקים הנקראים בשם בְּלִינְטשֶׁס ("חביתִיוֹת") שהם פטורים מטעם זה{נב}: 

[כ] עיסה שנילושה ביין או חָלָב (באופן המותר כדלעיל הלכות בשר בחלב סימן קל"ו סעיף כ"ב) או שמן זית, ואפילו בשאר מֵי־פירות בלבד בלא שום טיפת מים, גם אותם שאינם משבעה משקין (שסימנם י"ד שח"ט ד"ם{נג}), וכגון מֵי רמונים, או במֵי־ביצים בלבד, אף על פי כן חייבת בחלה בברכה{נד}: 

[כא] עיקר חיוב החלה, הוא בארץ ישראל. אלא שגם בחוצה־לארץ חייבים להפריש, מטעם שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ובזמן שהיו נטהרים מטומאת־מת על ידי אפר פרה אדומה, היתה המצוה ליתן לכהנים לאכול חלות טהורות בטהרה{נה}. ויש בזה עוד כמה פרטים שאין כאן מקומם. ומה שנוגע לנו הלכה למעשה הוא שבזמנינו שאין לנו עיסה טהורה, צריך להפריש בארץ ישראל חלה אחת, ושיעורה חלק אחד מארבעים ושמונה (כדלעיל סעיף ד'), ואסור לכהן לאכלה וכל־שכן לישראל, אלא שורפים אותה (כדלעיל סעיף ה') מפני שהיא טמאה{נו}. וחלת חוצה־לארץ שיעורה גם־כן אחד מארבעים ושמונה, אבל נותנים אותה לכהן לאכלה אף על פי שהוא טמא־מת, ודוקא בתנאי שיטהר תחילה על ידי טבילה במקוָה כשרה, או יתנוה לכהן קטן שהוא בחזקת טהור{נז}. ואם אין שם כהן כלל, שורפים אותה. ואם יש שם כהן אלא שאינו טהור, צריכים להפריש שתי חלות, הראשונה דַי אפילו במעט כגרגיר שׂעורה והיא נשרפת, והשנייה אחד מארבעים ושמונה ונאכלת לכהן{נח} אף על פי שלא טבל{נט}. (ומברך עליה לאכול חלה, כדלקמן סעיף כ"ב). וכך היה מנהגינו{ס} בתימן{סא}: 

[כב] כשהכהן{סב} בא לאכול חלת חוצה־לארץ, מברך עליה תחילה המוציא (או בורא מיני מזונות) ואחר־כך אשר קידשנו בקדושתו של־אהרן וציוונו לאכול חלה, ואז בוצע ואוכל{סג}. וכשיש עִמו ישראלים או לויים, והוא המברך לכולם{סד}, המנהג שמברך תחילה המוציא על לחם רגיל ומחלק למסובין, ואחר־כך לוקח החלה ומברך לעצמו לאכול חלה, ואוכל{סה}: 

[כג] אסור לאכול מן הפת בלא הפרשת חלה תחילה, מפני שהיא טֶבֶל. ובחוצה־לארץ מותר להפריש אחרי האכילה{סו}, אלא שצריך להותיר מעט יותר משיעור הפרשה, כדי שבזמן ההפרשה יהיה עדיין שִׁיּוּר הַמֻּתָּר באכילה{סז}. לפי־כך אם שכחו להפריש חלה בערב שבת, בארץ ישראל אין להם תקנה, מפני שאסור להפריש בשבת לפי שנראה כמתקן. ובחוצה־לארץ, אוכלים בשבת אלא שמניחים חתִכָּה אחת ומפרישים ממנה חלה במוצאי שבת וכדלעיל{סח}: 

[כד] מצות הפרשת חלה מוטלת בין על האנשים בין על הנשים. אלא שהנשים מוזהרות עליה יותר, מפני שהן מצויות בבית, והן העוסקות במלאכות הבית ובאפייה, וכגון שנאמר{סט} לושי ועשי עוגות. ועוד כדי לתקן את חֶטאהּ, לפי שהיא איבדה את אדם הראשון שהיה חַלָּתוֹ של־עולם. כי כמו שחלה מפרישים אחר ערבוב העיסה במים, כך היה אדם הראשון, שנאמר{ע} ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וייצר י"י אלהים את האדם עפר מן האדמה{עא}. ולכן טוב שתתפלל בשעה שהמצוה בידה ומקיימת אותה כהלכתה, שיתן לה הרחמן ברוך הוא בנים צדיקים ויראי שמים ויודעי שמו יתברך{עב}: