סימן קס"ז - הִלְכּוֹת מזוזה, כתיבתה וקביעתה

[א] מצות עֲשֵׂה לקבוע מזוזה בכל פתח ופתח מחדרי הבית, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך{א}. ואפילו יש לו מאה חדרים, ולכל חדר יש כמה פתחים העשויים לכניסה ויציאה, כולם חייבים במזוזה, אף על פי שהוא רגיל רק באחד מהם. ואפילו אם נתמעטו המתגוררים שם, ואין צורך עתה רק לפתח אחד, מכל מקום כולם חייבים. אך אם יש איזה פתח שאינו עשוי אלא להכניס דרך שם איזה משא לפעמים, ויש שם פתח אחר לכניסה ויציאה, אזי הפתח העשוי רק להכניס משאות, פטור{ב}: 

[ב] גם שערי חצרות שנכנסים דרכם לבתים, אעפ"י שאין שם תַּקרה, וכן שערי מבואות, עיירות ומדינות{ג}, חייבים במזוזה{ד}. ואפילו בית או חצר שגם גוי דר שם, אף על פי כן חייב במזוזה{ה}: 

[ג] אף על פי שכל חדרי הבית הפנימיים חייבים במזוזה ולא רק פתח הכניסה החיצון, מכל מקום בשעת הדוחק, שאין לו אלא מזוזה אחת, עדיף שיניחנה בפתח החיצון (בתנאי שיש באותו החדר שבכניסה ארבע על ארבע אמות כדלקמן סעיף י"ד) ולא בפתח החדר שישנים בו{ו}: 

[ד] פרשיות המזוזה, שהן שמע ישראל והיה אם שמוע, צריך שיכתבן סופר מומחה וירא שמים{ז}. ונהגו לכתבן בעשרים ושתים שיטין. והתיבות שבתחילת כל שיטה ושיטה, מפורשות בספרי הפוסקים{ח}. ומסיים על הארץ בתחילת השיטה האחרונה. ומניח ריוח פרשה סתומה בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע. ודי שיהא הריוח כשיעור תשעה יודי"ן לפני והיה אם שמוע, וכך יניח גם בסוף פרשת שמע{ט}. ומלבד הע' של־שמע והד' של־אחד שכותבים רַבָּתִי, מנהגינו שגם הץ' של־על הארץ רבתי. וראוי לעקם רגל השמאלית של־חי"ת בתיבת וחרה אף{י}. ויתייג שלושה תגין על כל אותיות שַׁעַטְנֵ"ז גַּ"ץ{יא}: 

[ה] נוהגים לכתוב שדי מאחורי המזוזה, לנגד הריוח שלפני והיה אם שמוע (והוא ראשי תיבות ש'ומר ד'ירת י'שראל) ויותר טוב לכתבו לנגד תיבת וְהָיָה. ויש נוהגים לכתוב עוד שמות קדושים מאחוריה כוזו במוכסז כוזו{יא*}. וכותבים אותם בהיפך מכתיבת המזוזה, כדי שיהיו מקבילים לתיבות ידוד אלהינו ידוד שבשיטה הראשונה. הכ"ף מול היו"ד, והוא"ו מול הה"א וכו', שהם האותיות שאחריהם באִלְפָ"א בֵּיתָּ"א. אבל בפנים המזוזה, אין מוסיפים מאומה{יב}: 

[ו] צריך לקבעה בצד ימין הנכנס. ואם קבעה בשמאל, פסולה, וצריך לַהֲסִירָהּ ולקבעה בימין{יג} ולברך עליה שוב{יד}. ואין חילוק בזה בין איטר לאינו איטר{טו}: 

[ז] שני חדרים הסמוכים זה לזה, אשר לכל אחד יש פתח לרשות־הרבים או לחצר, ובקיר המפסיק ביניהם יש גם־כן פתח, ונמצא שאינו ניכר איזה צד נחשב ימין כדי לקבוע בו את המזוזה, הולכים בזה אחרי הֶכֵּר צִיר. כלומר שהחדר שנעשו שם הצירים לדלת, דהיינו שהדלת נפתחת לתוכו, הוא נחשב עיקר הבית, וקובעים את המזוזה בצד ימין שנכנסים לתוכו. ודוקא כששני החדרים הללו שווים בשימושם. אבל אם עיקר שימושו הוא באחד מהם, בזה אין הולכים אחרי היכר ציר, אלא לעולם קובעים את המזוזה בצד ימין שנכנסים לבית שעיקר שימושו שם, אף על פי שהדלת נפתחת לתוך השני{טז}: 

[ח] לכתחילה צריך לקבוע מְקומהּ בתחילת שליש העליון של־גובה הפתח. דהיינו שימדוד מלמטה למעלה שני שלישי הפתח, וכשיכנס לתחילת שליש העליון יקבענה שם. באופן שתחתית המזוזה, הוא בתחילת שליש העליון. קְבָעָהּ למעלה מזה, כשרה, ובלבד שהיא רחוקה מהמשקוף טפח. קבעה למַטה משליש העליון, פסולה, וצריך להסירה ולקבעה כראוי, אבל לא יברך. וכן אם קבעה בטפח העליון, יסירנה ויקבענה כראוי, ולא יברך. וכשהפתח גבוה מאד, יש אומרים שיניחנה כנגד הכתיפיים ולא יותר למעלה, אף על פי שעל ידי זה היא למטה משליש העליון, כדי לראותה בשעת כניסה ויציאה{יז}: 

[ט] מקום קביעתה צריך להיות בתוך חֲלַל הפתח, דהיינו תחת המשקוף. ואם עובי חלל הפתח הוא כמה טפחים, צריך לקבוע המזוזה בטפח הסמוך לחוץ. ואם שינה בזה, אינוּ מעכב. אך אם הניחה שלא בתוך החלל, דהיינו מן הצד, הן מבחוץ הן מבפנים, פסול לדעת הרבה פוסקים. ולפי־כך אין לעשות כן אלא בשעת הדוחק, כגון כשהדלת ממלאה את כל עובי מזוזת הפתח (אם אי אפשר לו לחפור בתוכה להניח המזוזה שם, וכדלקמן סעיף י') ולא יברך עליה{יח}: 

[י] כיצד קובעה. גוללה מסוף השיטה לתחילתה, דהיינו באופן שכשיפתחנה יקרא מראש השיטה לסופה{יט}. ומניחה בשפופרת שלְּ־קָנֶה או עץ או בשאר כל דבר{כ}, וקובעה במסמרים במזוזת הפתח, או חופר בה חפירה (בעומק לא יותר מטפח) וקובעה שם{כא}. ואם אי אפשר במסמרים כגון שהפתח מברזל, יכול לדבקה בדבק חזק. אבל לא ב"דבק־נייר", כיון שהוא מתייבש אחר זמן־מה והמזוזה ניתקת, ואין זו קביעות{כב}. ואם לא קְבָעָהּ אלא תְּלָאָהּ (כגון במקל או בחוט וכדומה), פסולה. ולכן צריך ליזהר לְמַסְמְרָהּ בשני מַסְמְרִים (או בשני "ברגים"), אחד למעלה ואחד למטה, שלא תהא תלויה{כג}: 

[יא] המזוזה צריכה להיות זקופה דוקא, דהיינו להעמידה ישר כשארכה לאורך מזוזת הפתח, לדעת רש"י ורבינו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך{כד} וְסִיעָתָם. וכן הוא מנהגינו. אך לדעת רבינו תם וְסִיעָתוֹ צריך להשכיבה דוקא, דהיינו שארכה יהא לרוחב מזוזת הפתח. לפי־כך נהגו האשכנזים להניחה בשיפוע ובַאֲלַכְסוּן, כדי לצאת ידי שניהם, וכתב הרמ"א{כה} שכן ראוי לנהוג. אבל מדברי מהרי"ץ וכמה פוסקים מתבאר שאדרבה באופן זה לא יצאו ידי חובה לכולי עלמא. הלכך אין לזוז ממנהגינו לקבעה זקופה ביושר{כו}. ולפי זה צריך לכוון שיהא "שמע" דהיינו סוף הגלילה, לצד חוץ הבית{כז}: 

[יב] קודם שקובעה, יניחנה על גבי מזוזת הפתח{כח}, ויברך בא"י אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לִקְבּוֹעַ מזוזה{כט}. ומנהגינו שמוסיף לברך שהחיינו{ל}. ואם קובע כמה מזוזות בפתחים, די בְּמַה שמברך תחילה על כולם, ובלבד שלא יפסיק ביניהן. והנוֹסח הוא לקבוע "מזוזה" בלשון יחיד, אף כשהן מזוזות רבות{לא}. וזה דוקא כשקובע מזוזה לביתו. אבל הקובע לבית של־אחרים, דעת הרמב"ם{לב} שצריך לברך "עַל קְבִיעַת מזוזה", וכן הוא מנהגינו{לג}, ולא יברך אז שהחיינו{לד}: 

[יג] מזוזה שנפלה מעצמה וחזר לקבעה, או אפילו אם הוא הֱסִירָהּ כדי לבדקה ומצאה כשירה (והוא הדין כשהסירה כדי לצבוע את מזוזות הפתח), צריך גם־כן לברך שוב לקבוע מזוזה (ומי שרוצה להחמיר, לא יוציא הברכה בשפתיו רק יהרהרנה בליבו). אבל שהחיינו, לא יברך, זולתי אם קובע מזוזה חדשה{לה}: 

[יד] אין חיוב מזוזה, אלא כאשר יש בחדר לכל הפחות ארבע אמות על ארבע אמות{לו}, דהיינו 192 סנטימטר אורך, על 192 סנטימטר רוחב{לז}. ואם אין בחדר ארבע אמות על ארבע אמות ממש, אבל יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שארכו יתר על רחבו (למשל, שמונה אמות אורך על שתי אמות רוחב, שנמצא שִׁטְחוֹ שש עשרה אמות, שהוא הַשֵּׁטַח של־ארבע על ארבע אמות) או שהוא עגול, יש אומרים שחייב ויש אומרים שפטור, על כן יקבע שם מזוזה בלא ברכה, כי ספק ברכות להקל{לח}. או שיקבענה לאחַר שיקבע בפתח אחֵר  

המחוייב, ויפטור גם את זאת. וכן בכל מקום שיש ספק יעשה כן{טל}: 

[טו] אין הפתח חייב במזוזה, אלא אם כן יש לו שתי מזוזות שֶׁגָּבְהָן לכל הַפָּחוּת עשרה טפחים (80 סנטימטר), ומשקוף על גביהן{מ}: 

[טז] אם קבע את המזוזה למזוזת־הפתח קודם חיבורה לבניין הפתח, פסולה, משוֹם "תעשה ולא מן העשוי"{מא} (כלומר דִּבְעֵינַן שֶׁבְּשָׁעַת העשייה תהיה כהלכה, ועיין לעיל חלק או"ח הלכות ציצית סימן ח' סעיף ז'). וצריך להסירה ולחזור ולקבעה בברכה. ואפילו אם קבע את המזוזה כְּתָקְנָהּ וסתר את הקיר והסיר את הפתח כמות שהוא עִם המזוזה הקבועה בו, וחזר לבנותם והחזיר את הפתח למקומו הראשון, גם־כן יש לחשוש דפסול משוֹם תעשה ולא מן העשוי{מב}: 

[יז] יש אומרים שאפילו כשאין דלת לפתח, חייב במזוזה. ויש אומרים שהוא פטור כשאין לו דלת. ולכן יש לתלות את הדלת מיד ולקבוע את המזוזה, כדי לצאת ידי שתי הדעות. שאם יקבע את המזוזה תחילה ואחר־כך יתלה את הדלת, יש לחשוש משום "תעשה ולא מן העשוי". ופתח שאינו תולה דלת שם, יקבע המזוזה בלא ברכה, כי ספק ברכות להקל{מג}. ואם בדעתו לתלות דלת, אלא שאי אפשר לתלותה כעת מאיזו סיבה, יקבענה בלא ברכה, ולפני שיתלה את הדלת יטול את המזוזה, ויתלה את הדלת ואחר כך יקבע שוב את המזוזה בברכה{מד}: 

[יח] בית־הֶכְסֵא ובית־הַמַּרְחֵץ, חדר־אמבטיה ובית־הטבילה, בורסקי (דהיינו מקום עיבוד עורות, ויש שם ריח רע) וחדר־אשפה וכדומה, אסור לקבוע שם מזוזה, אפילו אם יכסו אותה, מפני שאינם עשויים לדירת כבוד{מה}. אך רפת בקר, ולול שמגדלים בו עופות, ובית־התבן והעצים, ואוצרות ("מחסנים"{מו}) של־יין ותבואה או של־שאר משקין ואוכָלין (והוא הדין בגדים וכדומה{מז}) כיון שהם לצורך האדם, חייבים במזוזה לפי דעת מָרַן השלחן ערוך{מח}. אבל דעת רבינו הרמב"ם{מט} שהם פטורים, מפני שנאמר "ביתך", דהיינו דוקא בית המיוחד לאדם לדירה. וכן הוא מנהגינו{נ}. חדר־שינה, חייב{נא}. וכן חדר־אפייה ובישול ("מטבח"){נב}, וכן מַרְפֶּסֶת{נב*}:

[יט] בית־הכנסת פטור ממזוזה, מפני שהוא קודש{נג}. וכן הוא המנהג. והוא הדין לבית־המדרש. ואם אדם דר שם, כגון הַשַּׁמָּשׁ, או מלמד תינוקות, חייב. ויש אומרים שבית־המדרש חייב במזוזה, הואיל והוא דומה לדירה, מפני שיושבים ולומדים שם מן הבוקר עד הערב, ונכון לחוש לדבריהם, אך יקבענה בלא ברכה. אבל בית־הכנסת, גם אם לומדים שם כמה שעות, פטור לפי כל הדעות{נד}: 

[כ] בית שאינו עשוי לדירה בקביעות, פטור מן המזוזה. לפי־כך סוכת הֶחָג בֶּחָג, פטורה{נה}. גם החנויות שבשווקים הקבועות לסחורה פטורות מטעם זה{נו}, וכן המנהג{נז}. אמנם יש סוברים שצריך לקבוע מזוזה בחנויות. ולדעתם פטורות רק חנויות של־עֲרַאי, כגון שעושים לימי משך היריד, ואחר־כך מפרקין אותן, או שנשארות ללא שום שימוש. ומי שרוצה להחמיר כמותם, על כל פנים לא יברך עליה. והוא הדין לבתי־חרושת, "משרדים" וכדומה{נח}: 

[כא] השוכר או השואל בית בחוצה־לארץ, פטור ממזוזה במשך שלושים יום, מפני שאין זו עדיין דירת קְבָע. וכן הדר בפונדק בארץ־ישראל, כגון "בית־הבראה". אבל השוכר או השואל בית בארץ־ישראל, חייב במזוזה מיד, כמו הקונה, מפני מצות יִשוב ארץ־ישראל{נט}: 

[כב חיוב המזוזה מוטל על השוכר לשלמו ולא על המשכיר, אלא אם־כן התנו על כך בפירוש{ס}: 

[כג] שוכר היוצא מן הבית וישראל אחר יכנס לדור שם, או המוכר לו את ביתו, לא יטול את המזוזות אפילו כדי לקבעם מיד בביתו החדש, אלא ישאיר אותן במקומן, וראוי שהשני ישלם לו עבורן. ויש סכנה בדבר, כִּדְאִיתַּא בַּגְּמַרָא{סא} מעשה באחד שנטל המזוזה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו. אך אם הנכנס לדור שם הוא גוי [או אפילו ישראל החשוד שינהג בזיון במזוזה], אדרבה צריך ליטול את המזוזות עִמו. ויש אומרים שאם המזוזות של־ראשון מהודרות ויקרות, יכול להסירן ולהחליפן לפשוטות קודם יציאתו, אלא שהסרתן של־ראשונות תהא על־מנת לבדקן, ותכף ומיד יקבע הפשוטות במקומן{סב}: 

[כד] מזוזת היחיד, נבדקת שתי פעמים בשבע שנים, דהיינו אחת לשלוש שנים ומחצה. ושל־רבים (שאין להטריח עליהם) כגון שערי מדינות{סג}, נבדקת שתי פעמים ביובל, דהיינו אחת לעשרים וחמש שנה{סד}. ובדיקה זאת אינה מֵחֲסֵרוֹת ויתירות וכדומה, כי בדיקה זו נעשית כבר קודם שיקבענה. אלא שמא ניטשטש הכתב או נמחק על־ידי מים וְאַוֵּיר ולחות הכתלים וכדומה, או שמא נגנבה{סה}. ומה שאין העולם נוהגים לבדקה אפילו פעם ביובל{סו}, נתנו כמה אחרונים טעמים ליישב הדבר{סז}. ומכל מקום הנזהר בזה תבוא עליו ברכה{סח}, ולכל הפחות יבדקנה אחת לשבע שנים{סט}: 

[כה] חייב אדם להזהר במצות מזוזה, מפני שהיא חובת הכל{ע} תמיד{עא}. וכל זמן שיכנס ויצא, יפגש בְּיֵחוּד שמו של־הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו, ויתעורר משנתו ומִשְּׁגִיָּתוֹ בהבלי הזמן, וכשיתבונן בזה יֵדע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צוּר העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. וכל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים שמצילים אותו מלחטוא{עב}: 

[כו] ולפי שהמזוזה היא להזכיר לאדם יֵחוד שמו יתברך, לכן כשיוצא מפתח ביתו, וכן כשנכנס, נכון להניח ידו הימנית עליה ולנשקה{עג}, וכן רבים נוהגים{עד}. וכשיוצא מביתו ומניח ידו על המזוזה, טוב שיתפלל שישמרנו ה', כגון שיאמר, י"י שומרִי, י"י צִלִּי על יד ימיני. י"י ישמָר־צאתי ובואי מעתה ועד עולם{עה}: 

[כז] במקום נקי, טוב שתהא המזוזה נראית. אך במקום שמצויים תינוקות העלולים לטנף, או שלפעמים מתרחצים שם וכדומה, טוב לכסותה, כי ארבע אמות שעל־יד המזוזה, צריכים להיות נקיים תמיד מכל דבר טינוף ומיאוס. וכשהיא מכוסה, אפשר להוציא דרך אותו הפתח אפילו גְּרָף שֶׁלִּ־רְעִי. [ויותר טוב שיהא הכְּסוּי מִזְּכוֹכִית, שיהא השם שַׁדַּי מאיר דרכו חוּצָה. אך זכוכית מועילה רק לטינוף, ולא להתרחץ שם]. ואין סומכים על הכְּסוי, אלא דוקא לדבר המזדמן דרך עראי. אבל אין לקבוע שם שימוש בזוי, כגון להעמיד שם פח־אשפה או עֲביט של־מי רגליים, אעפ"י שהמזוזה מכוסה{עו}: 

[כח] בַּעֲוֹן ביטול מצות מזוזה, מתקצרים ימיו שלָּ־אדם, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. וכל הזהיר במזוזה, יזכה לדירה נאה, וינצל מן המזיקים ומן הגנבים. ויאריכו ימיו וימי בניו, שנאמר{עז} למען ירבו ימיכם וימי בניכם{עח}: