|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
סימן קס"ג - הִלְכּוֹת כבוד תלמיד־חכם וזקן, רִבּוֹ מובהק וכהן. והלכות נידוי וחרם |
|||||
מספר צפיות: 8045 | |||||
שלחן ערוך המקוצר - יורה דעה חלק ב' | |||||
[א] מצות עשה לקום מלוא־קומתו מפני תלמיד־חכם מופלג בתורה, ואפילו אם הוא צעיר בשנים ואינו רִבּוֹ. שנאמר{א} והדרת פני זקן. כי זקן הנזכר כאן, פירושו תלמיד־חכם, והוא נוטריקוּן זֶה קָנָה חכמה, וכמו שנאמר{ב} אֶספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וכן מצוה לקום מלוא־קומתו מפני שיבה, דהיינו מבן שבעים שנה ואילך, שנאמרא} מפני שיבה תקום. ואפילו אם הוא עם־הארץ, ובלבד שלא יהא רשע{ג}. וגם זקן גוי, אעפ"י שאין לקום מפניו, מכל מקום מהדרים אותו בדברים, ונותנים לו יד לסָמכו{ד}: [ב] היה תלמיד־חכם או שיבה עוברים ברחוב וכיו"ב, לא יעמוד מפניהם קודם שהגיעו לארבע אמותיו, כיון שאז אין היכר שעומד לכבודם. ומאז שהגיעו לתוך ארבע אמותיו, חייב לעמוד. וכיון שעברו מכנגד פניו, מותר לשבת מיד{ה}. ואף כשהוא נמצא בתוך בית, אינו חייב לעמוד מעת כניסתם, אלא משיגיעו לתוך ארבע אמותיו{ו}, הן בבית פרטי, הן בבית־הכנסת ובית־המדרש ואולם וכיו"ב{ז}. ואפילו בשעת קרית שמע וברכותיה או כשהוא עוסק בתורה, חייב לעמוד, וכן המנהג{ח}: [ג] תלמיד־חכם אינו צריך לעמוד מפני שיבה מלוא קומתו, גם אם הוא צעיר, רק יעשה לו הידור{ט}. דהיינו שינוע מעט כאילו הוא רוצה לעמוד מפניו{י}. וכן שני חכמים או שני זקנים, אינם צריכים לעמוד אחד מפני חבירו, רק לעשות הידור{יא}. והרב אינו צריך לעמוד מפני תלמידו אפילו אם התלמיד הוא חכם גדול, אך טוב שיעשה לו הידור קצת{יב}: [ד] מי שאינו עומד מפני תלמיד־חכם, מעמידים אותו בעל־כרחו, משום כבוד התורה{יג}. והרואה זקן מאד שעומד והעמידה קָשָׁה עליו מאד, יקום ויושיבהו במקומו{יד}. ויש אומרים שצריך לעמוד גם מפני אשתו של־תלמיד־חכם, וכן מפני זקינה בת שבעים שנה{טו}. ואין מנהגינו כן{טז}. והוא הדין לאשה חכמה{יז}: [ה דינים אלו שכתבנו, הם בתלמיד־חכם שאינו רִבּוֹ, או אפילו היה רבו אלא שאינו רבו המובהק. אבל לרבו המובהק, דהיינו שרוב חכמתו ממנו, אם מקרא או משנה או תלמוד (דהיינו גְּמַרָא) או מדרש או קבלה וכיו"ב מחכמות התורה, חייב לעמוד משיראנו מרחוק מלוא עיניו, ואינו רשאי לשבת עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו, או עד שישב הרב במקומו, או יעמוד במקומו הראוי לו. וגם אם הרב רוכב ע"ג בהמה, נחשב כמהלך{יח}, וכן אם הוא יושב בעגלה{יט} או נוסע במכונית{כ}. וגדול־הדור המפורסם בדורו ומופלג בתורה יותר משאר חכמי הדור, דינוֹ כרבו המובהק, גם למי שלא למד ממנו כלום{כא}. וחייב אדם בכבוד רבו המובהק ובמוראו, יותר מאשר באביו (עיין לעיל סימן קס"ב) כי אביו הביאו לחיי העולם־הזה, ורבו הביאו לחיי העולם הבא{כב}. הלכך לא ישב במקומו של־רבו, ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור דבריו{כג} ולא יקראנו בשמו{כד}, וכל כיוצא בזה: [ז] אם ראהו עובר על דברי תורה, יאמר לו בדרך כבוד, לימדתָּנוּ רבינו כך וכך{ל}. ובכל פעם שמזכיר שמועה (דהיינו הלכה או שאר דברי תורה) בפניו, אומר לו, כך לימדתנו רבינו{לא}. וכשמזכיר דבר שמועה בשמו בתוך שנים עשר חודש שלאחר מיתתו, טוב לומר הריני כפרת משכבו. ואחר י"ב חודש, לא יאמר כן, אלא זכרונו לחיי העולם הבא{לב}. ויש מחמירים בזה אפילו בכתיבה{לג}: [ח [תלמיד־חכם המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כְּקַל שבציבור{לד}, ואסור לכבדו כלל ועיקר{לה}: [ט] שלושה שהיו מהלכין בדרך, הרב יהא באמצע והשנים לאחוריו, וכל אחד יְצַדֵּד עצמו לצדדים, הגדול לימין והקטן לשמאל{לו}. ובזמן שהרב קורא בספר תורה, יש נוהגים שתלמידיו עומדים אז עד שהוא מסיים{לז} (מלבד בניו וקרוביו שעומדים בלאו הכי, וכדלעיל סימן קס"ב סעיף י"א וסעיף כ"ב): [י] חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר. טימא, אין חבירו רשאי לטהר. לפי־כך השואל חכם ואסר או טימא, לא ישאל חכם אחר, אלא אם כן יודיענו מה שכבר הורה החכם הראשון. ויש בזה כמה חילוקים (שאין מקומם בספר זה) מתי השני רשאי להתיר ולטהר{לח}: [יא] כהן וישראל שהם תלמידי־חכמים, ושוים זה לזה בחכמה (וכן כששניהם אינם תלמידי־חכמים), מצות עשה מן התורה לנהוג כבוד בכהן ולהקדימו, שנאמר{טל} וקדשתו, ודרשו רִבותינו ז"ל{מ} לכל דבר שבקדושה, כגון להיות ראש המדברים בכל קיבוץ־עָם לפתוח בדיבור ולדרוש תחילה, והוא הדין בַּיְּשיבה ידבר בראש. וכן בסעוֹדה, הוא קודם לברך המוציא וברכת־המזון, וליתן לו מנה יפה קודם לכל המסובין, וכיוצא באלו. (אבל כשכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל, אינו צריך ליתן לו החלק היפה, שאין זה דרך כבוד שיטול חלק היפה. שכל הנותן עיניו בחלק היפה, אינו רואה סימן ברכה לעולם). וגם כשהישראל גדול בחכמה מן הכהן, טוב שיקדימנו, אעפ"י שאינו חייב בכך. אבל אם אין הכהן ת"ח, אסור שיקדימנו דרך חק ומשפט מפני שהוא כהן, כי מעלת התורה גדולה וחשובה ממעלת הכהונה, רק יכול ליתן לו רשות{מא}. ואעפ"י שהנוהגים בזמן הזה להקל שלא להקדים הכהן בדברים אלו שהזכרנו{מב} יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום נכון להחמיר{מג}. ולוי, אין צריך להקדים כשאין כהן{מד}, וכן המנהג{מה}: [יב] אסור להשתמש בכהן{מו}, דהיינו שיעשה לו איזה שֵׁרוּת, כי זה נחשב כמועל בהקדש, שנאמרטל} וקדשתו, כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ואעפ"י שאין לנו קרבנות בזמן הזה, מכל־מקום בקדושתו הוא עומד, שלפי־כך אסור הוא להיטמא למתים{מז} ולישא גרושה{מח}. אבל יכול הכהן למחול על כבודו, וליתן רשות לישראל להשתמש בו. וכל שכן שיכול לחלוק כבוד לישראל להקדימו בדברים הנזכרים בסעיף הקודם{מט}. אך לא בקריאת ספר תורה. ואפילו כשיש שם חכם גדול שבישראל, הכהן עולה ראשון{נ}: [יג] עָוֹן גדול לבזות תלמידי־חכמים או לשׂנוא אותם. לא חרבה ירושלם עיר קדשנו ותפארתנו, עד שבִּזּו בה תלמידי־חכמים, שנאמר{נא} וַיהיו מַלְעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו, ומִתַּעְתְּעִים בנביאיו. כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה{נא*} ואם בחקותי תמאסו, הכוונה אם במלמדי חקותי תמאסו{נב}. וכל המבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והוא בִּכְלַל מי שנאמר עליו{נג} כי דבר י"י בָּזָה. ואסור להשתמש במי שהוא שונה הלכות, וכל שכן במי ששונה תַּלְמוּד (דהיינו גְּמַרָא){נד}: [יד] המבזה תלמיד־חכם, צריכים בית־דין לנדותו ברבים, אם באו עדים על כך. ואפילו לא חירפוֹ רק בדיבור, ואפילו שלא בפניו. ואינם מתירים לו, עד שיפייסנו{נה}. ומן הדין היה לקנסו גם־כן שישלם לַתַּלמיד־חכם ליטרא של־זהב{נו}, אבל אין נוהגים כן{נז}, אך יקנסוהו כראות עיניהם, לפי המבייש והמתבייש{נח}. ויש רשות לתלמיד־חכם עצמו לנדות את עם־הארץ{נט} שביזה אותו, ואינו צריך עדים ולא התראה. וכן הוא המנהג בקהילותינו{ס}. ומדת חסידות שימחול על כבודו ויסלח לו. אך אם ביזהו בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל, נענש, שזהו בזיון התורה. אלא חייב לנקום ולנטור הדבר כנחש עד שיבקש הלה מחילה{סא}. ותלמיד־חכם לעניינים אלו, נחשב מי שהוא יגע בתורה וראוי להורות, ובני אדם מכבדים אותו מחמת תורתו, מהדרים אותו ועומדים מפניו{סב}: [טו] לבד מזה, ישנם עוד דברים רבים של־עבירות שבית־דין מנדים ומחרימים עליהם. כגון המזלזל אפילו בדבר אחד מדברי סופרים, או שיש ברשותו דבר המזיק ואינו מסירו, וטבח שיצאה טריפה מתחת ידו. ועוד כמה וכמה עניינים המפורשים בִפרוּטרוֹט בגמרא ובפוסקים{סג}. וכן היה מנהגינו בתימן{סד}. אבל כעת שרבו המתפרצים והחצופים בעוה"ר, צריך לשקול בדעה צלולה אם יש תועלת בדבר, או אדרבה נזק, לפי העניין והזמן והמקום{סה}: [טז] השומע הזכרת השם לבטלה מפי אדם אחר, או שבירך ברכה שאינה צריכה (עיין לעיל חלק אורח־חיים סימן ו' סעיף ד' וסעיף ז'), חייב לנדותו, אם עשה כן במזיד. ואם לא נידהו, אזי השומע עצמו חייב נידוי. וצריך להתיר לו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים שאינם יודעים שהוא מנודה{סו}. והנידוי, היינו שיאמר לו, פלוני זה בְּשַׁמַּתָּא{סז}. וההיתר, היינו שיאמר, שרוי לך וּמחול לך{סח}: [יז] דין המנודה הוא שאין יושבים או עומדים בארבע אמותיו (כלומר ארבע אמות לכל צד, דהיינו שמונה אמות) בכל מקום שהוא נמצא{סט} ואפילו ברשות הרבים, חוץ מבבית של־אחר. ולביתו אסור להיכנס כשהוא נמצא שם, שנחשב כולו כארבע אמות{ע}. ואשתו ובניו ויתר בני־ביתו, מותרים לישב בארבע אמותיו. ואין אוכלים ושותים עמו, ואין מצרפים אותו לזימון ולכל דבר שצריך מניין עשרה אנשים. ומי שהיה יושב ובא המנודה אצלו, אינו צריך להתרחק ממנו. ואעפ"י שמותר להתפלל בעודו בבית הכנסת, מגרשים אותו משם, כדי שלא יגרום דוחק מפני הבאים שצריכים להתרחק מסביבותיו. וכן אסור לו לכבס כסותו ולהסתפר ולנעול סנדל, כמו אבל (עיין לקמן סימן קפ"ט וסימן ק"צ). ואין מרבים עמו בדברים, ואין מדברים עמו אלא כשיש צורך, כמו שמדברים עם אבל{עא}. ונוהגים גם־כן שלא לשאול בשלומו{עב}. ואם חלה, אין מברכים אותו{עב*}. ואם מת, אין קרוביו קורעים עליו ולא חולצים כתיפיהם (עיין לקמן הלכות הוצאת המת סימן ק"פ סעיף ט'), ואין להספידו{עג}. ובית־דין שולחים להניח אבן על קבורתו, להורות שכל המת בנידויו חייב סקילה{עד}: [יח [מצוה להלל תלמידי־חכמים ולספר בִּשְׁבָחָם, שנאמר{עה} הללי נפשי את י"י. אֶת, לרבות תלמידי־חכמים. וזהו כבוד התורה{עו}: |
|||||
|
|||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|