סימן קס"ב - הִלְכּוֹת כיבוד אב ואם

[א] צריך האדם ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. שהשוה אותם הכתוב לכבודו ולמוראו יתברך, שנאמר{א} כבד את אביך ואת אמך, ונאמר{ב} כבד את י"י מהונֶך. באביו ובאמו נאמר{ג} איש אמו ואביו תיראו, ונאמר{ד} את י"י אלהיך תירא. כדרך שציווה על כבוד שמו הגדול ומוראו, כך ציווה על כבודם ומוראם. ושלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא, ואביו ואמו{ה}. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכִבדוני{ו}. ועניין המורא היינו שיתנהג עמהם כמו עם מי שהוא ירא ומפחד ממנו שיענישהו, כגון מן המלך{ז}: 

[ב] איזהו מורא. לא ישב ואף לא יעמוד במקום המיוחד לאביו להתפלל{ח}, או במקומו המיוחד לו כשהוא באסיפת התייעצות עם חביריו, ולא ישב במקום המיוחד לאביו לשבת כשהוא בביתו או בחנותו וכיו"ב, וכל זה אפילו שלא בפניו{ט}. ולא יסתור את דבריו או יחלוק עליהם, ולא יכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראים דברי אבא, כי בזה נראה שהכרעתו חשובה יותר מאשר אביו. אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים על אביו, ישיב{י}. וכך הדין באם, שאם יש לה מקום קבוע בבית, אין לשבת שם, וכן לא תשב הבת במקום הקבוע לאִמָּהּ בַּעֲזֶרֶת־הנשים{יא}: 

[ג] ודוקא לשבת על מקום אביו ממש, הוא שאסור. אבל לשבת לצידו, אפילו בלא אמצעי ביניהם דהיינו סמוך לו, נראה שאין קפידא, כגון בבית־הכנסת, או בבית בשעת סעודה (הן כשאוכל עם בני ביתו, והן כשיש עוד אורחים, ואף כשהולכים להתארח אצל אחרים){יב}, וכן נוהגים{יג}: 

[ד] עוד בכלל דיני מורא האב, שלא יקראנו בשמו הפרטי, הן בפניו הן שלא בפניו, הן בחייו הן במותו. אלא יאמר "אַבָּא מָרִי"{יד} שפירושו אדונִי בלשון ארמי{טו}. ודוקא בפה. אבל בכתיבה, אינו צריך להקדים זאת, כגון כשהוא חותם בשמו ושם אביו. וכן המנהג{טז}. ואם יש צורך להזכיר את שמו של־אביו בפירוש, כגון בשביל קריאתו לעלות לספר תורה (עיין לעיל בהלכות קריאת ס"ת סימן כ"ב סעיף י"ג) או מי שאינו מכירו השואלו בן מי אתה, יש אומרים שיקדים לומר אבא מרי פלוני{יז}. ויש אומרים שאינו צריך, כי כיון שאומר "בן פלוני אני" הרי זה כאומר "אבי פלוני"{יח}. וכן הוא מנהגינו להקל{יט}: 

[ה] ולאדם אחר ששמו כשם אביו, לא יקרא בשמו בפני אביו, שֶׁמֶּא יסבור אביו שהוא קורא לו, או הנמצאים שם יסברו כן, ויש בזה זלזול לכבודו. ואם היה לאביו שֵׁם פֶּלִאי{כ}, דהיינו שם בלתי מצוי, לא יקרא לאחר ששמו כשם אביו בשם הזה, אפילו שלא בפניו (אך לאחר מותו, מותר) אלא ישַׁנה אותו{כא}. כגון שמצינו בחכמי התלמוד, שאַבַּיֵי נקרא נַחְמָנִי, אך כיון שהיה יתום וגדל ולמד תורה אצל רַבָּה בר נַחְמָנִי, לא היה קורא לו נחמני כשם אביו אלא אַבַּיֵי בלשון ארמי, כאדם שקורא אָבִי{כב}: 

[ו] עד היכן מוראם. היה הבן לָבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אמו וקרעו את בגדיו והכוהו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים ברוך הוא שציווהו בכך. אבל רשאי הוא לתבוע אותם לדין על ההפסד{כג}: 

[ז] איזהו כבוד. מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא{כג*} (ועיין לקמן בהלכות צדקה סימן קס"ט סעיף י"ט). ויתננו להם בִּסְבַר פנים יפות. שאפילו מאכילם בכל יום פַּטּוּמוֹת, אך מראה להם פנים זועפות, נענש עליהם{כד}. ומשרת אותם גם בשאר דברים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ משרת בהם את רִבּוֹ{כה}. ומדבר אליהם בנחת, בלשון רכה ובכבוד{כו} בצניעות ובבושת פנים{כז}: 

[ח] עד היכן כבודם. אפילו נטלו כסף וזהב שלו והשליכום לים בפניו, לא יכלימם ולא יַראה צער בפניהם ולא יכעוס עליהם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק{כח}: 

[ט] היו אביו או אמו ישנים ומפתח חָנוּתו שֶׁלַּ־בֵּן תחת ראשיהם, אסור להקיצם משנתם אף על פי שהוא יפסיד ריוח הרבה{כט}. אבל אם הם ירויחו, ואם לא יקיצם יצטערו על מניעת הריוח, מצוה להקיצם כיון שישמחו בזה. וכן מצוה להקיצם לצורך דבר מצוה כגון ללכת לבית־הכנסת, מפני שכולם חייבים בכבוד המקום ברוך הוא{ל}: 

[י] אמרה לו אמו לעשות איזה דבר וְעָשָׂה, ואחר־כך בא אביו ושאל אותו, מי אמר לך לעשות זאת, והוא מרגיש שאם יאמר שאמו אמרה לו יכעוס אביו עליה, אל יאמר לו שאמו אמרה לו לעשות הדבר, אף על פי שעל ידי כך יכעוס האב עליו. שאם לא כן, נחשב כאילו הבן ציער אותה בכעס הזה{לא}: 

[יא] חייב לעמוד מלוא קומתו מפני אביו, כדרך שהוא עומד מפני רִבּוֹ המובהק (כדלקמן סימן קס"ג סעיף ה'){לב}. וכן מנהגינו כשהאב נכנס לבית־הכנסת, עומדים בניו לכבודו עד שיֵּשב במקומו, וכן כשנכנס למסיבה וכיו"ב{לג}. ואף בעת קריאתו בספר תורה נוהגים לעמוד{לד}. והוא הדין שצריך לעמוד כשנכנס לביתו בשובו מבית־המדרש או מעסקיו בחוץ, וכדומה{לה}: 

[יב] חייב לכבד את אביו אפילו אחר מותו. כיצד. היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר כך אמר אבא. אלא יאמר, כך אמר אבא מָרִי הריני כַּפָּרַת משכבו. במה דברים אמורים. בתוך שנים עשר חודש שלאחר מיתתו. אבל אחרי י"ב חודש, לא יאמר כך. אלא יאמר זכרונו לחיי העולם הבא{לו}. ודוקא דבר שמועה, דהיינו הלכה ששמע ממנו, או שאר דברי תורה. אבל כשאומר בשמו מילי דעלמא, אינו חייב לכבדו בדברים אלו{לז}, אלא בסגנון אחר כרצונו. ורגילים לומר אז, אני עֲפַר משכבו, או זִכְרוֹ לִתְחָיָה, או עליו השלום (או מנוחתו בגן עדן, או מנוחתו כבוד, או זכרונו לברכה) וכיו"ב. וכל אלו הן בתוך  

י"ב חודש, הן אפילו אחרי שנים רבות{לח}. ויש מחמירים בזה אפילו בכתיבה, אעפ"י שהיא מתקיימת יותר מי"ב חודש, דהיינו שיוסיף לכתוב כשמזכיר בשמו דבר שמועה, הריני כפרת משכבו אם הוא בתוך י"ב חודש, ומשם ואילך יכתוב זכרונו לחיי העולם הבא{טל}. ודי לכתוב כך בראשי תיבות, דהיינו כגון הכ"מ, זלה"ה, ע"ה{מ}: 

[יג] ראה הבן את אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו, אבא, עברת על דברי תורה. אלא יאמר לו, אבא, כתוב בתורה כך וכך, כְּאִלּוּ הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והאב יבין מעצמו ולא יתבייש{מא}: 

[יד] אמרו לו אביו או אמו לעבור על דברי תורה, בין על מצות עשה בין על מצות לא תעשה, ואפילו על מצוה שאינה אלא מדרבנן, לא ישמע להם{מב}. שנאמר{מג} איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני י"י אלהיכם. סָמַך שבת למורא אב ואם, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם אמרו לך חַלֵּל את השבת, אל תשמע להם. וכן בשאר כל המצוות. אני י"י אלהיכם, אתה ואביך ואמך, חייבים בכבודי, לפי־כך לא תשמע להם לבטל את דברי. וגם מצוות דְּרַבָּנַן, מצוות השם יתברך הן, שציוונו לשמוע בקולם של־חכמינו ז"ל, שנאמר{מד} לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל{מה}. ויש אומרים שאפילו לעבור על מנהג, לא ישמע להם, כי מנהגי ישראל תורה הם{מו}: 

[טו] מן המבואר בסעיף הקודם, יש ללמוד שאם אמרו לו אביו או אמו שלא ידבר עם פלוני, ושלא ימחול לו, והבן רוצה להתפייס אתו, אין לו לחוש לפקודתם. כי אסור לשנוא שום יהודי (אלא אם כן ראהו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר בו, וגם לא חזר בתשובה), ונמצא שציוו אותו לעבור על דברי תורה{מז}: 

[טז] אם הבן רוצה ללכת לאיזה מקום ללמוד תורה, מפני ששם תהיה לו תועלת יותר מאשר כאן, והאב או האם מוחים בידו מאיזה טעם, אינו צריך לשמוע להם, כי תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם. כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום, שכשהלך מיצחק, נטמן בבית־המדרש של־עבר ארבע עשרה שנה ועסק בתורה, ואחר כך הלך לבית לבן ונשתהה שם ובדרך עשרים ושתים שנה. ונענש על אלו כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב ואם, ונעלם ממנו יוסף כ"ב שנה, ועל אלו י"ד שנה שעסק בתורה לא נענש{מח}: 

[יז] וכן אם הבן רוצה לישא אשה שהוא חפץ, והיא הגונה וראויה, והאם או האב מוחים, אין הבן צריך לשמוע להם{מט}. והוא הדין לבת{נ}. וכן אם מתה האם, נוהגים שאומר קדיש עליה כל י"א חודש, אפילו בפני האב{נא}, ואין בידו למנוע. וכל שכן להיפך, שאומר קדיש על אביו שמת, ואין אמו יכולה למנעו{נב}. גם בעניין נוֹסח התפילות, כשהבן רוצה לשנות (באופן שהדבר מותר, דהיינו שאין בזה משום אל תיטוש תורת אמך) אינו חייב לשמוע בקול אביו המוחה כנגדו{נג}: 

[יח] גם הבת חייבת בכל ענייני כיבוד אביה ואמה ומוראם המבוארים בסימן זה, וכן אשה גרושה או אלמנה. אבל נשואה, פטורה מלכבדם (אבל חייבת במוראם), כיון שהיא משועבדת לבעלה לעסוק במלאכות הבית וכדומה. אך אם בעלה אינו מקפיד עליה, חייבת בכל דבר שאפשר לה{נד}: 

[יט] מי שנטרפה דעת אביו או אמו, ישתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירחם ה' עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתַּטּוּ ביותר, יניחם וילך לו, ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי להם{נה}. כי הם יכולים לגעור בהם או להכותם ויחזרו משטותם{נו}: 

[כ] אף על פי שנצטווינו על כיבוד אב ואם, אסור לאדם להכביד עֻלּוֹ על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחול ויעלים עיניו מהם. שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול{נז}. והוא הדין על מוראו, כגון לשבת במקום המיוחד לו. אבל לא על בזיונו. ולכן אסור לקרוא לאביו בשמו גם אם הרשהו, והוא הדין לאמו{נח}: 

[כא] אסור להכות את בנו הגדול. וּבֵיאֲרוּ כמה פוסקים שאין גדלות זו תלויה בַּשָּׁנִים, אלא הכל לפי טבעו שֶׁלַּ־בֵּן, כל שיש לחוש שיתְּריס כנגדו בדיבור או במעשה (וזה יתכן לפעמים אפילו כשעדיין אינו בר־מצוה{נט}), אסור להכותו, אלא יוכיחו בדברים. וכל המכה את בנו הגדול, מנדים אותו{ס}, שהרי הוא עובר על {סא}ולפני עור לא תתן מכשול{סב}. והוא הדין בתו הגדולה{סג}. אבל כשהם קטנים, מותר וצריך להכותם לפי צורך החינוך לתורה ומצוות (כדלעיל בחלק אורח־חיים הלכות חינוך הקטנים סימן ע"ד סעיף א', ולקמן בהלכות נדרים ושְׁבועות סימן קס"ח סעיף י"ד) וכן אפילו כדי להדריכם בדרך ארץ, וכדי שישמעו בקולו כמצֻווה עליהם{סד}. וכך אמר שלמה בחכמתו, יַסֵּר בנך וִינִיחֶךָ, ויתן מעדנים לנפשֶׁך{סה}. ואמר עוד, חושׂך שבטו שונא בנו, ואוהבו שִׁחרו מוסר{סו}. דהיינו שהנמנע מלהכות את בנו, סוף שיראהו יוצא לתרבות־רעה רח"ל, והאוהבו מייסרו בשחרית ימיו דהיינו בילדותו{סז}: 

[כב] חייב אדם לכבד את אשת אביו אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וכן חייב לכבד את בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. ודבר הגון הוא לכבדם גם אחרי מות אביו ואמו{סח}. וכן חייב בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מן האב בין מן האם{סט}. ולאו דוקא אחיו הגדול ממש, אלא גם שאר האחים הגדולים ממנו. וכן אחותו הגדולה ושאר אחיותיו הגדולות ממנו{ע}. וחייב גם בכבוד חמיו וחמותו, כמו שמצינו בדוד המלך עליו השלום שחלק כבוד לשאול המלך שהיה חמיו וּקְרָאוֹ אבי, כמו שנאמר{עא} וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה. וכן חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו. אלא שכבוד אביו, גדול מכבוד כל הקרובים שהזכרנו, כגון שאינו חייב לעמוד מפניהם מלוא קומתו, רק לעשות להם הידור (דהיינו לקום קצת, כדלקמן הלכות כבוד תלמיד־חכם סימן קס"ג סעיף ג') כשעוברים לפניו, ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות, וכיוצא באלו{עב}. אך המנהג לעמוד גם בפניהם כמו לאב{עג}, ובפרט בעת שהם קוראים בספר תורה, עיין לעיל סעיף י"א. חוץ מחמיו שיש מקומות שאין נוהגים לעמוד{עד}: 

 [כג] קרובים אלו שאמרנו שחייב לכבדם, זה אפילו אם הם עמי־ארצות. אך אם הם רשעים ובעלי עבירות, לא יכבדם{עה}. אבל את אביו, אפילו אם הוא רשע ובעל עבירות, חייב לכבדו ולהתיירא ממנו. ואפילו ממזר, שֶׁלִּידָתו עצמה היתה בעבירה חמורה, חייב בכבוד אביו ומוראו{עו}. והוא הדין לאמו{עז}. ורשע שאמרנו, היינו דוקא כשעושה מפני תאוותו ולהנאתו. אבל אם עושה להכעיס, או שאינו מאמין בדברי חכמינו ז"ל, וכל שכן אם נשתמד, לא יכבדנו ולא יתיירא ממנו{עח}: 

[כד] כל המבזה את אביו או את אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה (וי"א דהוא הדין אם מבזה אותם בליבו{עט}), הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר{פ} ארור מַקְלֶה אביו ואמו. ויש לבית־דין להכות על־זה מכת מרדות ולהעניש כפי מה שראוי{פא}: 

[כה] היה קוץ{פב} תחוב לאביו או לאמו, לא יוציאנו, שמא יעשה בהם חַבּוּרָה, שהיא באיסור חיוב חָנֵק, שנאמר{פג} ומכֵּה אביו ואמו, מות יומת. וכן אם הבן הוא רופא, לא יקיז להם דם ולא יחתוך להם אֵבֶר, ולא יעשה להם ניתוח וכיו"ב, אף על פי שהמטרה לשם רפואה. ויש אומרים שזה דוקא כשיש שָׁם רופא אַחֵר. אבל אם אין שָׁם רופא אַחֵר, והם מצטערים, יקיז ויחתוך וינתח כפי צורך הרפואה{פד}. ו"זריקות" מותר גם כשיש שם אחר, אם טורח עליו ללכת לרופא בכל יום לצורך זה, ובנו הוא מומחה ורגיל בדבר, לפי שאין מצוי לצאת דם על ידן הואיל והן נעשות בתוך הבשר. אבל זריקות הנעשות בתוך הורידים, דינן כהקזת דם דלעיל{פה}: 

[כו] גר אסור לקלל אביו הגוי או אמו הגויה ולא יבזה אותם, שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה (דהיינו לפי חוקיהם{פו}) לקדושה קלה. אלא נוהג בהם מקצת כבוד, דהיינו באופן שלא ייראה כפוי טובה בעיני הבריות{פז}: 

[כז] הרוצה לכבד את אביו ואת אמו לפי האמת, יעסוק בתורה ובמעשים טובים. שזהו הכבוד הגדול לָאבות, שאומרים הבריות, אשרי לאב ואם שגִּדְּלו בן כזה. אבל אם אין הבן הולך בדרך הישר, הרי אבותיו ישאו חרפה עליו, והוא מבייש אותם בבושה שאין גדולה הימנה. וכן האב שרוצה לרחם על בניו באמת, יעסוק בתורה ובמעשים טובים, ויהא נוח לשמים ונוח לבריות ויתכבדו בניו בו. אבל מי שאינו הולך בדרך הישר, גם זרעו מגונה אחריו. וכן בעוון אבות בניו מתים, כמו שנאמר{פח} פוקד עון אבות על בנים. ואין אכזריות גדולה מזאת, שהוא גורם בחטאיו שימותו בניו. ואין לך מרחם על בניו יותר מן הצדיק, כי זכותו עומדת לאלף דור{פט}: