לעניין שיעור כזית בכל דיני התורה, ובריה שהיא פחות מכזית לעניין ברכה אחרונה

לעניין שיעור כזית בכל דיני התורה, ובריה שהיא פחות מכזית לעניין ברכה אחרונה

מתוך שו"ת עולת יצחק חלק ד' (עודנו בכתובים)

שאלה: כתב הרב בשלחן ערוך המקוצר סימן ל"ז סעיף ג' בזה"ל, דבר שהוא כברִייתו, דהיינו אגוז אחד או שאר פרי, ואפילו קָטְנִית אחת, יש אומרים דאעפ"י שאין בו כזית, מכל־מקום כיון שהוא פרי שלם, מברכין אחריו ברכה אחרונה. ומנהג העולם כדעת רבינו הרמב"ם שאין מברכין. והמחמיר על עצמו שלא לאכול פחות מכזית תבא עליו ברכה. וכזית לעניין זה, וכן לעניין סעיף שקודם זה, הוא כחצי ביצה ולא פחות ע"כ:

וקשיא לי מדוע שונה זה ממה שכתב הרב בהלכות ליל הסדר סימן צ"א הערה מ"ג שיוצאים ידי חובת מצה בפחות משליש ביצה, שזוהי דעת הרמב"ם וזהו מנהגינו:

נריה נהרי

תשובה:

לק"י, כ"ד טבת ה'תשע"ב, ב'שכ"ג.

א) אמת ויציב דנקיטינן מעיקר הדין בכל התורה כולה הלכה למעשה, ששיעור כזית הוא קרוב לשליש או לרביע ביצה, אפילו לגבי מצוות דאורייתא כאכילת מצה, ואפילו ברכות דחמירי משום לא תשא, יען כי כן הוא מנהגינו מדורי דורות, והוא מיוסד על אדני פז. ומה שכתבתי שם בשלחן ערוך המקוצר אגב דין בריה, וכזית לעניין זה וכן לעניין סעיף שקודם זה, הוא כחצי ביצה ולא פחות ע"כ, טעיתי בסידור הדברים בשעת הכתיבה, כי משמע לפי זה דקאי על כל הפרטים שבסעיפים אלו. ולא היא, רק לעניין היש אומרים והחומרות:

שהדברים שם בנויים על מה שכתבתי בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות ברכות הפירות ס"ק רי"א ד"ה ושיטת, דף ש"ה, שם כתוב לנכון בזה"ל, ואפשר לענ"ד לומר דאף המחמיר אין לו לחוש רק בשיעור חצי ביצה שהוא כזית לשיטת התוספות בחולין, אבל לא כדעת הרמב"ם וסיעתו הסוברים שהוא כשליש ביצה או כרביע כדלקמן בביאורנו להלכות פסח [עיין מ"ש על זה בס"ד באגדתא דפסחא פרי עץ חיים מהדורא שנייה דף ר"ה אות צ"ט]. דמאחר שהתוספות בסוכה וביומא הוא דמיספקא להו בנדון דידן דלמא שיעורא בכזית דומיא דאכילה בכזית, חיישינן דוקא במה שהוא כזית לדידהו, ולא להחמיר בשיעור הפחות ממנו כדעת הרמב"ם, מאחר דלרמב"ם גופיה פשיטא ליה דהשיעור ברביעית, אע"ג דאין הסברות שבשתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו (עיין עירובין דף ז. לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי). גם מרן דחש להו הכא, לא הביא בסימן תפ"ו אלא שיטתם שהזית כחצי ביצה. ושוב ראיתי בשער הציון סימן ר"י אות כ"ז שכתב כן, מטעם דאולי לא מחמרינן כולי האיי. ויעויין שם עוד בבארות יצחק, ותרווה צמאונך:

וכבר רשום אצלי מזה כמה שנים, שצריך (במהדורא המושלמת שתצא לאור בעתיד בעזרתו יתברך) למחוק עניין זה כאן בגוף הסעיף, ולהוריד אותו להערה ג' המוסבת על סעיף ב' (לעניין משקין) אחרי תיבות הערה ס"ד, שם יבוא בזה"ל, וכזית לעניין זה שבסוף הסעיף אליבא דיש אומרים, הוא כחצי ביצה ולא פחות, כמבואר בבארות יצחק שם. אבל שבתחילת הסעיף, וכן לקמן סעיף ג' וכן בשאר כל דיני התורה, נקיטינן שאינו אלא קרוב לשליש או לרביע ביצה, כדלהלן וכו'. והרחבתי בזה באר היטב בס"ד בתחילת שיעור מוצאי שב"ק פרשת שמות בשנתנו זו שהיא ה'תשע"ב ב'שכ"ג, וגם בסוף שיעור מוצאי שב"ק פרשת וארא באותה שנה, שיודפס בס"ד בשערי יצחק:

ב) וכיון שאין בית המדרש בלא חידוש, נתעוררתי כעת בס"ד שצריך למחוק שם גם בסוף סעיף ב' והמחמיר על עצמו לצאת מהספק שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית, תבא עליו ברכה ע"כ, וכן בסעיף ג' והמחמיר על עצמו שלא לאכול פחות מכזית תבא עליו ברכה ע"כ, או לכל הפחות להוריד זאת להערות, או להקיף עליהם עיגול. כי אעפ"י שמרן חשש לדעות הללו, מכל־מקום הרי העלה גם דעת רבינו הרמב"ם, וממילא כך היא ההלכה לדידן, לפי הכלל שנתחדש לי בס"ד מתוך דברי מהרי"ץ בתשובותיו, כשהיגעתי בחלק יורה דעה להלכות תולעים סימן קל"ה הערה ט"ו, כי כאשר מרן העלה לשלחן ערוך דעת הרמב"ם, הגם שהוא לא פסק כמותו במושלם, מכל־מקום אנן מיהת פסקינן כוותיה. ושלפי־זה צריך אני לעיין מחדש בכמה עניינים שכתבתי מתחילה קודם שנודע לי הדבר יעוש"ב, והנה זה אחד מהם:

ובנדון דידן בלאו הכי מנהג העולם הוא כהרמב"ם, כידוע שאינם חוששים אלא לכזית במאכלים ולרביעית במשקים, ובכגון דא בלאו הכי נקיטינן כהרמב"ם, ר"ל אפילו אילו לא העלה אותו מרן בשלחן ערוך כלל. אך בנדון דידן לא נשענתי אז כל־כך בשלחן ערוך המקוצר על המנהג, כנראה מפני שמהרי"ץ לא הוסיף לסיים כדרכו וכן הוא מנהגינו. ועיין עוד מה שדנתי בשיטתו, בבארות יצחק שם ד"ה ושיטת. אבל עכשיו נראה לענ"ד כי בנדון דידן לא הוצרך לכתוב בהדיא שכך הוא מנהגינו, לרוב פשיטותו, על כן היה די לו להעתיק דברי הרמב"ם בשתיקה. ולא תקשי לך ממאי דלאידך גיסא משתיקת השתילי זיתים מוכח שמסכים לדעת מרן, ולא עוד אל שהוסיף לפרט בסק"ד דיני בריה, כי כן דרכו כנודע אף שהוא היפך המנהג, ואנן בדידן:

הלכך מהני תרי טעמי תריצי, א' המנהג, ב' שמרן העלה לשלחן ערוך דעת הרמב"ם, נקיטינן מצד הדין לקולא, בכזית וברביעית. וזהו לגבי ההוראה לרבים, וכפי שהוא גם־כן דין הכתיבה בספר כשלחן ערוך המקוצר המבאר הלכות למעשה. אלא שהרוצה להחמיר על עצמו, תבא עליו ברכה. ובעל־נפש יחמיר אפילו את שתי החומרות: