חובת השמחה בעת עשיית המצוות

מתוך השיעור השבועי מוצש"ק שמות ה'תשע"א

המפרשים מדגישים בהרבה מקומות את עניין עשיית המצוות בשמחה, דהיינו שהאדם צריך לשמוח בעשיית המצוה. זהו יסוד חשוב מאד, שהרבה אנשים לא שמים לב אליו. הרמב"ם כותב בסוף הלכות לולב [פ"ח הט"ו], מדובר שם על שמחת בית השאובה אבל הרמב"ם מסיים בנושא זה כדבר כללי על כל המצוות, השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציוה בהם, עבודה גדולה היא. וכל המונע משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלד'יך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה וכו'. רבינו בחיי כותב שהשמחה על המצוה יותר חשובה מהמצוה בעצמה. כותב הרב המגיד על הרמב"ם הזה, ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן. דהיינו זה לא הידור או מצוה מן המובחר, אלא חובה. כשאדם עושה מצוה, לעשות אותה בשמחה. ואכן אנחנו צריכים לבדוק את את עצמנו מהבוקר איך אנחנו מניחים תפילין, איך לובשים ציצית, האם אנחנו שמחים או שעושים בגלל שחייבים, כי אנחנו כבר רגילים לעשות. כשאנחנו מתפללים, אנו שמחים? כשמברכים ברכהמ"ז, שמחים? כל מצוה שאנחנו עושים, האם אנו שמחים? חושבני שצריך לעורר על הדבר ולשים לב אליו, כי זה כלל גדול. ועוד מעט נראה מה העניין של השמחה, אבל קודם נראה את המקורות, ויש הרבה מקורות. הרב המגיד כותב זאת בתורת חובה, 'חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן', ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, לפעמים יש מצוות שקשה לעשותן כי יש בהן טורח, אדם בונה סוכה למטה והוא גר בקומה חמישית, צריך לרדת למטה, זו טירחא להביא את האוכל וכו', אומר הרב המגיד, תעשה בקלות, בשמחה. יש צום, זה לא פשוט, אבל תיקח זאת בקלות ולא בכבדות. דהיינו, יש לך אדם שמקיים את כל המצוות, אבל עושה אותן בגלל שיש לו פקודה, קיבל פקודה ומוכרח לעשותה. אפילו שעושה הכל בשלמות בדקדוקיה ובפרטותיה, אבל אם הוא עושה כי מבין שהקב"ה מחייב ולכן הוא עושה, זה לא טוב. זה חסר מאד. ועוד מעט נראה שאפילו יש קצת בעיא בזה. אלא מה הוא צריך להבין, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל. ולמעשה, מי שיראה במפרשים על הפסוק שקוראים בתוכחות, תחת אשר לא עבדת את ה' אלד'יך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך אשר רדפוך, פסוקים אלו באים להגיד שמי שמקיים את המצוות, אבל לא עשה אותן בשמחה, ח"ו באה עליו פורענות. איך אפשר להבין זאת?

לכאורה יש שלשה מצבים. אדם שלא עושה בכלל מצוות, עליו אנחנו לא מדברים. מדברים על מי שמקיים, אבל עושה את זה כאנוס על פי הדבור, אבל עושה. ויש אדם שעושה בשמחה גדולה, שמח ומאושר, שמח לפניה, ושמח בעשיתה, וגם לאחריה, ב"ה שקיימתי.

מספרים על שני גדולי ישראל, הנצי"ב והבית הלוי, הנצי"ב אחרי ליל הסדר היה מאושר, אהה, ב"ה קיימנו את כל מצוות הלילה, עשינו הכל כדת וכדין כתקנו וכשורה. ואצל בעל בית הלוי, הוא היה קצת דואג, מי יודע אם קיימנו? יצאנו ידי חובה או לא יצאנו? מרוב הדקדוקים שהיה מדקדק. לא שהיה עצוב. הנצי"ב היה בטוח שקיים את כל המצוות, אבל הבית הלוי היה מסתפק אולי לא קיים? אולי לא אכל כזית כשיעור? האם קיים מצות להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כל מיני פרטים ודקדוקים. אלו שתי גישות.

אבל אני מדבר על דרגא שלישית, שאדם עושה והולך לישון, דהיינו שהוא לא עשה מתוך שהוא אנוס אלא מתוך שהוא רגיל, הוא לא חושב, לא שמח ולא עצוב. לכאורה לפי מה שאנחנו רואים, כפי שאומר הרב המגיד, אין מצב באמצע. המצב בינתיים הזה, הוא על הצד השלילי.

אותו הדבר, אפשר אולי להבין מדברי רבינו הרמב"ם בהלכות תשובה פרק תשיעי ה"א. שם הוא מסביר למה בתורה היעודים גשמיים ולא רוחניים, הרי השכר הטוב הצפון לצדיקים הוא העולם הבא, והפורענות לרשעים היא שתיכרת נפשם, האבדון. הוא לא מזכיר במפורש גיהנם, הוא מדבר על כרת, בכל אופן או גן עדן או גיהנם. אבל בתורה כתוב, אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, התורה מבטיחה ונתתי שלום בארץ, כל ההבטחות הם בעניינים גשמיים. הרמב"ם עומד על השאלה הזאת, למה התורה לא אומרת אם בחקותי תלכו, תזכו לעולם הבא. ואם לאו, ילכו ח"ו לגיהנם. למה הדברים לא כתובים כך. מסביר הרמב"ם את הכוונה, שכדי שאדם יגיע לדרגא של עולם הבא, צריך שיהיה לו עולם הזה שיוכל לחיות בו בטובה, בלי מלחמות וצרות, בלי דברים שיפריעו לו בעבודת ה'. איך אדם יכול לקנות חיי עולם הבא, ע"י שיהיה מיושב בעולם הזה, כמו שהגמרא אומרת 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', ישבו במדבר ואכלו מן, היו מיושבים מדאגות. אם לאדם יש נחת בעוה"ז, הוא מרוצה ושמח, אין לו מלחמות מאויבים, ולא הפרעות משכנים, אין לו צרות במשפחה וכך הוא יכול לעבוד את ה' ולקנות חיי העולם הבא. אבל אם אינו הולך בדרך ה', הקב"ה מביא עליו צרות, וממילא במה יהיה לו עולם הבא? דברים אלו הם התמצית של דברי הרמב"ם פה, אבל תשמעו את לשונו, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה, יש פה הדגשה חשובה מאד, זה תנאי, בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויין ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכו'. ובהמשך הוא אומר, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה, שוב פעם הוא מדגיש את השמחה, ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו, ומרחיק הקללות עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא, וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך, ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא וכו'. ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם, מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות, כדי שתאבדו מחיי העולם הבא, ונמצאם שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוה, שבהן זוכין לחיי העולם הבא. אם כן, הרמב"ם אומר שיש פה תנאי. אם מקיימים את המצוות בשמחה, מקבלים את הברכות. ואם לאו, לא מקבלים את הברכות. לכאורה, הדרך ביניים, שאדם לא עושה בשמחה אבל גם לא עושה בעל כורחו, דהיינו עושה מרצונו אבל לא שמח, משמע מדברי הרמב"ם שזה לא טוב, וח"ו גם באופן כזה יבואו על האדם ההוא הפורעניות וכל הקללות. זאת נקודה שצריכים להבין. זהו דבר עמוק שצריך בירור מדוע זה כך.  

לפי עניות דעתי, התשובה היא כזו. הטבע של האדם, הוא לשמוח. אדם מחפש תמיד במה לשמוח, מחפש תענוגות והנאות, אם הוא לא ימצא אותם בהיתר, ימצאם באיסור. הטבע של הגוף מושך אותו להיות שמח, כמו שהגוף דורש את המאכל והמשתה, הוא מחפש גם להיות שמח. התורה היא תורת חיים, תורת ישראל, והרי אינה באה להגיד לאדם שיענה וישפיל את עצמו, שילך בסיגופים, אלא המטרה לקדש את החומר. באה התורה ואומרת, אתה צריך לשמוח בעשיית המצות, יש לך שבת, תהיה שמח עם השבת ותתענג בה. יש מחלוקת אם יש מצות שמחה בשבת, אבל בימים טובים בודאי שיש מצוה לשמוח. תשמח בעשיית המצוה. אבל אם האדם לא ישמח בעשיית המצוות, למרות שיקיים אותם אבל יהיה חסר לו את החלק של השמחה, ממילא הוא יחפש איך להגיע לשמחה. בהתחלה הוא ילך בהיתר, יאכל ויזלול עם הכשר כמובן, אבל בשלב הבא, מההיתר הוא יגיע לאיסור. זה מה שאומר הרמב"ם, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה, לא שאכלו מאכלות אסורות, וזנות, ג"כ בהיתר, כמו שהרמב"ן אומר בפרשת קדושים, נבל ברשות התורה, זה יהיה השלב הראשון. אבל בסופו של דבר אי אפשר להחזיק מעמד במצב כזה, ועל ידי כך ח"ו סופו להתדרדר. לכן חייב שיהיה לאדם שמחה בקיום המצות, כשילמד תורה יהיה חייב להיות מאושר ושמח, וממילא לא יחפש לשמוח בדברים אחרים, מאחר ויש לו את הסיפוק של השמחה והאושר מקיום המצות.

מי שירצה, יראה ראיה לזה בספר החינוך, אקצר בזה כי כמדומני דיברתי בעבר על דבריו. אינני יודע במסגרת הזאת של השיעור השבועי או במסגרת השיעור ליל שישי של בחורי הישיבות, בכל אופן מי שיראה בספר החינוך במצוות מועדים ימצא ראיה למה שאנחנו אומרים. שעניין המועדים הוא לשמוח, ושהקב"ה נתן לאדם שיפיק את השמחה במועדים, כי אחרת ח"ו הוא יכשל.

אבל השאלה הגדולה היא, איך לשמוח. מה זו השמחה? במה לשמוח? יש לנו בעניין זה שלשה מקורות. לכאורה אדם שמניח תפילין, או עושה קידוש, במה בדיוק יש לו לשמוח? א"כ, אם התחלנו עם הרב המגיד, נאמר איך הוא מסביר את העניין, לפי ששמחת שאר דברים תלויים בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה, והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. דהיינו, צריך לשמוח שזה דבר נצחי. דברים אחרים שאדם שמח בהם זה שטויות, זה זמני, רגעי ובטל מהר, אבל זו שמחה אמיתית. כך האדם צריך לחשוב כשעושה את המצוה ולשמוח בזה.

בספר הכוזרי לרבינו יהודה הלוי מאמר שני אות נ', הוא מסביר את היסודות בתורה. הוא אומר שהתורה של עם ישראל לא הולכת בדרך קיצונית שאדם יענה את נפשו ויסגף את עצמו כמו שיש אצל אוה"ע, אצלם מדריכים שאדם צריך לענות את הגוף, להתרחק ולהיות פרוש לגמרי מכל תאוות העולם הזה, כך אנשים שלהם מעצמם חשבו, וכך מלמדים למי שרוצה להתקרב לקב"ה. אבל אצלינו זה לא כך. אומר ריה"ל, תדע לך, אין הבדל אם במועדים אדם אוכל שותה ושמח או אם ביום צום הוא מתענה. מבחינה קירבה להקב"ה, שני הדברים האלו הם אותו דבר, רק תלוי מה הכוונה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלד'ים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. אין הבדל. זה מקרב אותך להקב"ה בדיוק כמו התענית ביום צום. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כן השמחה במצותו צריכים מחשבה וכוונה. והוא מסביר מה השמחה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך הַמְצַוֶה בה ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא על שלחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי. פה הוא מגדיר מה המהות של השמחה, במה תשמח? אם אתה אוכל ושותה לשם שמים, תרגיש שאתה מוזמן למסיבה של הקב"ה, הקב"ה הזמין אותך לשלחן שלו, אתה באכסניה שלו, אוכל איתו, נו, איזה כבוד גדול המלך עשה לי, אני מוזמן לשולחן שלו, אני עושה את מצות המלך. אם כן עכשיו הוא מרגיש מה הקב"ה נתן לו, מצוה כזו ומה מרויח מהמצוה הזאת ואיזה חשיבות יש בזה. והוא אומר, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד, היא עבודה ודבקות בענין האלד'י. אם כל כך תהיה שמח ומזה תבוא לשיר לנגן ולרקוד, בודאי שפה השמחה כ"כ גדולה ואתה מגיע לדביקות בהקב"ה.

מעין זה כותב רבי יהונתן איבשיץ ביערות דבש, דרוש י"א חלק ראשון. ריה"ל דיבר על השמחה של המועדים, לא כללית על כל המצוות, הוא רק הסביר את התענית לעומת השמחה שצריך להרגיש שאוכל על שלחן המלך. בעל יערות דבש מדבר כללית על כל המצוות. בהתחלה הוא מדגיש את החיוב של הדבר, והנה באמת כל תוקפי קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו הוא בכלל אחד, התוקף של קיום התורה, כללי לכל המצות, שיעשה אדם המצוות בשמחה, זהו תכלית שלימות האדם, כאשר יעשה עבודת ה' שיהיה בעיניו כמשוש להון רב. שיחשוב עשיתי מצוה, הרוחתי פה מליונים, והוא המביא אדם ליראה ולאהבת את ה'. להגיע לואהבת את ה', רק זו הדרך. תשמעו מה הוא אומר, וזו ממש כלל כל תורת האדם השלם. דהיינו אי אפשר להגיע לשלמות בלי זה. כי בזה יתדבק בה', ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה כל הימים. וכן חילופו מי שאינו עושה בשמחה נענש הרבה, ונרחק למאור משלימות, כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלד'יך בשמחה ובטוב לבב. וכן כתב האר"י דצריך לעשות כל המצוות בשמחה. מביא בספר חרדים שהאר"י גילה לאיש סודו, שהוא זכה להגיע לכל ההשגות שלו בגלל שעשה את המצוות בשמחה עצומה. מזה הוא הגיע למדרגות גבוהות ועצומות. א"כ במה לשמוח? הוא אומר כך, ושמחת המצווה יהיה בהתבונן אדם בתכלית שפלותו טפה סרוחה, כלי מלא בושה, מי אתה בכלל, אפס אפסים,מאין באת, ומלך מלכי המלכים צוה לעשות דבר, ליקח ענף לולב ואתרוג ובו יעשה רצונו ויהיה לרצון לה'. איך לא ישמח. ואלו יגיע לאיש אחד מכתב מאת המלך לילך בשליחותו איזה ימים ובזו ימצא חן בעיניו, הלא ידלג שור באהבת עשות רצון מושל הארץ. ואם ילך בדרך ויצטרך לפסוע עלי קמשונים ולדלג פחתים והרים אשר במעדר יעדרון, ולא ידאוג ולא יפסק חוכא מפומא. אפי' שצריך ללכת ולעבור כל מיני מכשולים, אבל קיבל הוראה מהמלך. וכן יפה לעשות כי כולנו חייבים בכבודה של מלכות, ואיך לא נשמח בשמחה שלימה שאין בו עוצב בעשיית מצות ה' אשר לא נפלאת היא וקשה, ונח לעשותן וכו'.