בירור המקורות ללבישת השאל והרדיד, ואם זה מצד הדין או מנהג

קטע מתוך השיעור השבועי ערוך ומעובד מתוך שיעורו של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק כי תצא ה'תש"ע ב'שכ"א בבית המדרש פעולת צדיק שע"י מוסדות יד מהרי"ץ בני ברק.

אבל אנחנו צריכים לברר את הדברים על פי דעת תורה. לא סתם לפי דעות של בעלי בתים, או דעות המוניות. צריכים לברר מה ההלכה, ואח"כ נראה איך אפשר לסדר את זה במציאות.

בעצם יש פה שני נושאים. הנושא של השאל, והנושא של הרעלה. רעלה זה הכיסוי שעל הפנים. לזה בכלל לא חשבתי שיגיעו, אבל הגיעו גם למצב הזה. יש נשים היום שהולכות עם כיסוי על הפנים, כמו שבתימן ועוד מארצות המזרח זה היה מקובל, לא בכפרים אלא בערים, איפה שיש ריבוי עם. כאן אנחנו מדברים על ירושלם, בני ברק, היכן שיש ריבוי עם, והן הולכות עם כיסוי על הפנים. זה הרדיד. רדיד בלשון יחיד, ורדידים בלשון רבים. כמו שכתוב אצל רבקה אמנו ותקח הצעיף ותתכס, או אצל תמר כי כסתה פניה, חז"ל אומרים כסתה פניה בבית חמיה, שאפילו כשהיתה בבית חמיה כסתה את הפנים, לכן יהודה לא הכירה. וכמו שכתוב בספרים גם רחל אמנו היתה מכוסה. הענין של כיסוי הפנים היה מקובל מדורי דורות בארצות המזרח.

יש שאינם יודעים, אבל ישנם הרבה מקורות לעניין כיסוי הפנים, למרות שהדבר לא חובה, ולא הלכה. אין חובה בחז"ל לכסות את הפנים, בכל אופן זה היה מצוי. יש מדרש מפורש שאומר כך [מדרש חופת אליהו רבה פ"ד סי' מ"א], ארבעה דברים אמר אדריינוס לבני פלטין שלו, מה שישראל עושין, לנו נאה לעשות. כמה אנו גרועים מהם וכו', נשיהן של ישראל יוצאות ופניהן מכוסות. רואים שהיה מנהג אצל נשות ישראל לצאת בפנים מכוסות.

יש ספר מחברת הערוך שחיבר ר' שלמה פרחון דף נ"ז, הבאתי את הדברים בשו"ת עולת יצחק חלק שני סימן רל"ד, הוא כותב על הפסוק בישעיה מ"ז ב' גלי צמתך, ובשיר השירים ד', מבעד לצמתך, אנחנו מפרשים צמתך, צמה שבשיער. אבל רבינו סעדיה גאון בתפסיר מסביר שהכוונה לצעיף שמכסים בו את הפנים. לפי פירוש רס"ג, בזמן ישעיה הנביא ושלמה המלך, היה מקובל לכסות את הפנים, וזה פירוש הפסוקים. כותב הר"ש פרחון, מנהג ארץ ישראל ובבל ואספמיא, דהיינו ספרד, כל הנשים מכסין פניהן בסדין, וכשכורכין אותו על פניהן, מניחין דרך שפת הסדין חור אחד כנגד עין אחת להסתכל בו, עשו חור, כי אסור להסתכל בנשים וכו'. ובארץ אדום בלבד, דהיינו באירופה נשים מגולות פניהם.

יש איגרת של חכם אשכנזי, שמו הר"ר ישראל, שהיה גר באיטליה ועלה לא"י, ופה היו ספרדים, והוא כותב ומספר על המלבושים שבא"י, הם כמו המלבושים שהיו לובשים התוגרמים שהיו באיטליה וכו', הנשים הולכות בצניעות גדולה, כל המלבושים עד צווארן ואינן מגלין אפילו אצבע מבשר, וכשיוצאות לחוץ הן מעוטפות כולן בסדין לבן ובגד שחור על פניה, והוא דק של משי ורואה ואינה נראית. א"כ יש שתי אפשרויות של כיסוי הפנים, או שעושים חור כנגד העינים, או שעושים את הכיסוי שקוף, וכך לא רואים אותה אבל היא יכולה לראות. בתימן גם השתמשו בזה, קראו לזה מגמוק, פירושו רעלה. ואפילו הבעל אינו מכיר בבחוץ את אשתו, ומכסות כל גופן. אפילו אם היתה נראית אצבע קטנה, היה גנאי גדול להם. ומלעיגים על מלבושי הנשים שלנו, היו צוחקים על האשכנזיות, אומרים שזה פריצות. והוא אומר, והדין עמהם. ומוסיף, ומיד כשבאתי הנה, כל מלבושי בתי הגדולה תיקנתי כמנהג המדינה. הוא היה בשנת הר"פ. למעשה יש לזה עוד הרבה מקורות.

הרדיד, הוא הכיסוי שעל הראש שמכסה על הכתפיים, או כמו שכתוב ברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג ופרק כ"ד, שמכסה את הגוף. האם זה על חצי גוף או שלושת רבעי גוף, לכאורה משמע שזה היה על רוב הגוף. ענין הרדיד בודאי שהוא יותר מפורש. נושא הרעלה וכיסוי פנים הוא פחות ברור, אבל למעשה זו משנה מפורשת במסכת שבת דף ס"ה ע"א, ערביות יוצאות רעולות, מפרש רש"י נשים ישראליות שבערב, יוצאות מעוטפות ראשן ופניהן חוץ מן העינים. א"כ אלו שקוראים להן ברחוב ערביות צודקים, כמו במשנה, הכוונה כמו שאומרים מדיות, כי המשנה לא באה להגיד הלכות לערביות, זה כמו שתגיד תימניות. דרך אגב הרבה מאלה שפועלות בנושא הזה הן תימניות. חלקן לא כולן. יש גם אשכנזיות מהירושלמים הותיקים, והרבה תימניות ויש ספרדיות. זה גם מראה משהו בשרשים, ב"ה. לא צריכים להתרגש שקוראים להן ערביות, גם המשנה קראה להן ערביות. אבל הם גם קוראים להן טאליבניות, הסברנו מה זה טאליבניות, מטליב זה מבקש, הן מבקשות רצון ה'. והיה כל מבקש ה'. כמו מראות הצובאות. נשים שהתחילו להיות פרושות וצדיקות לעשות את רצון ה', נשים שכיסו את עצמן והחליטו ללכת בצניעות. רעלה, רע לה, אבל זה לא רק רע לה, זה גם רע ליצר הרע. בשביל זה קמו להילחם נגדם בכל הכח, אבל לא צריכים להתרגש. א"כ לפי רש"י פירוש רעלות, כיסוי הפנים.

דרך אגב, אינני יודע מה הזכות של הערביות, שעניין כיסוי הפנים מתייחס דוקא אליהן. אבל צריכים לדעת, שיש הבדל גדול בין היהודים לערבים בזה. הערביות גם אם הם צנועות, הדבר הוא רק חיצוני, לא פנימי. אצלם הכל פריצות, שטופים בזימה, כל הצניעות היא רק כסות עינים. אבל אצל בנות ישראל היתה צניעות, וצניעות אמיתית. שלא תחשבו ח"ו שאנחנו משוים אותם לערביות, אלא שבצורה החיצונית בארצות המזרח כך היה, והיהודים שגרו בארצות אלו נהגו באותו מנהג.

גם הרמב"ם בהלכות אישות מזכיר את הענין הזה. יש שטעו בהבנת דברי הרמב"ם ולכן כדאי לדעת את זה. הרמב"ם דן אם אדם התחתן, ואחרי חתונה רואה שיש לאשתו מומים. יש מומים שבגלוי, בפנים או בחלקים הגלויים שבגוף, ויש מומים שבסתר. הרמב"ם מביא את ההלכה שכתוב במשנה ובגמ' במסכת כתובות, שעל מומים שבגלוי הוא לא יכול לטעון, מאחר וראו אותה, והקרובות של החתן יכלו לראות, כי הרי בעבר הם עצמם לא היו נפגשים לפני החתונה, אבל קרובות משפחתו ראו אותה, וממילא היה יכול לדעת מראש שיש לה מום גלוי. אבל מום שבסתר, מאחר וזה לא נראה הם לא יכלו לדעת, ולכן הוא יכול לטעון. בא הרמב"ם ואומר חידוש מעצמו, הוא כותב זאת כדבר פשוט, דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות, והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני, כמו ערי אדום בזמן הזה. באירופה זה כך. אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל, ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה, ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה, הרי זה טוען אף במומין שבגלוי. קשה פה להיכנס כעת לשקלא וטריא, אבל אומר לכם את המסקנא. יש הבדל בין ערי אדום לבין ארצות המזרח. בערי אדום הנשים יצאו גלויות וזה ידוע, אבל בארצות המזרח הנשים הנשואות יצאו עם כיסוי. זה מה שהרמב"ם רוצה להגיד, שבארצות המזרח הנשים הנשואות, הרי אי אפשר לשים אותה בבית הסוהר, הרמב"ם בעצמו כותב בפרק י"ג שהולכת לבית אביה, צריכה ללכת לבית המשתה, יש לה שמחות, צריכה לגמול חסד אז היא יוצאת לפעמים מתי שצריך, והיתה יוצאת מכוסה. הבנות הרווקות בכלל לא יצאו, כך היה מקובל בארצות המזרח, שהרווקות היו בבית ולא יצאו בכלל.

הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש אחרת מרש"י, ערביות יוצאות רעולות, רעולות הכוונה עם פעמונים. הוא כותב בערבית מגרצאת, מפועמות. רעולות כמו פעמונים או זגין, כי הנשים הערביות היו יוצאין בזגין כמו שמנהגן לצאת תמיד. והוא מין ממני החלי הנטיפות והשרות והרעלות. וכמו והברושים הרעלו [נחום ב'] כלומר הונדו והונעו כדי שיפול פריין. המלה רעלה לפי הרמב"ם הכוונה לפעמונים. ממילא אלה שחולקים ומתנגדים לרעלה, באו וטענו שלפי הרמב"ם אין מקור למה שרש"י אומר, כי למה הרמב"ם לא מפרש כמו רש"י, משמע שלדעת הרמב"ם אין דבר כזה לצאת עם כיסוי פנים. כך טענתם. 

ראשית, צריך לדעת שדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ה הל' ב', סותרים אותם. כי הם רצו להגיד שיש מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י, שלפי רש"י יוצאות עם כיסוי אבל להרמב"ם שלא מפרש כך אלא מפרש שהכוונה לפעמונים, משמע שהוא חולק. דרך אגב, את זה אומרים דוקא אנשים שבעבר עסקו וחיזקו את ענין הצניעות, אבל אני חושב שבעניין הזה יצה"ר טיפס עליהם. כנראה בעבר היה להם זכות, אבל עכשיו הם כבר תוהים על הראשונות, ודוקא הם אלו שנלחמים נגד הנושא הזה. לכן ברצוני להסביר שאין דבר כזה, יש כאן רק מחלוקת איך לפרש רעולות, לפי רש"י זה מכוסות בפנים ולפי הרמב"ם זה פעמונים, אבל לא שהרמב"ם חולק על רש"י שאין מושג כזה לכסות את הפנים. יש כאן בסך הכל מחלוקת בין רמב"ם לרש"י איך לפרש את המשנה, אבל לא מחלוקת על עצם כיסוי הפנים, כי יש רמב"ם מפורש שכך זה בארצות המזרח כפי שהבאנו. נכון שלפי הרמב"ם בזמן המשנה לא כיסו את הפנים, אבל הגאונים כותבים מפורש והרד"ק מביא אותם, הרעלות פירשו הגאונים שהיו מכסות את הפנים חוץ מהעינים. א"כ המחלוקת אינה לדינא, אלא מחלוקת מה עדיף לפרש. לרמב"ם לא נוח פירושו של רש"י שאומר ערביות יוצאות רעולות הכוונה לכיסוי שעל הפנים, כי זה פשיטא, מה החידוש שזה דרך מלבוש? ברור שזה כך. וחוץ מזה, אם אתה אומר שרעולות פירושו עם פנים מכוסות, הרי הנביא ישעיה (ג', טז. יח. יט.) צועק, יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו', ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים וגו' הנטפות והשירות והרעלות, דהיינו שגם הרעלות לא יהיו לעתיד לבוא, לכאורה אם הרעלות הם צניעות גדולה איך הנביא ישעיה מוכיח את בנות ישראל על פריצות, הרי דוקא זה צנוע יותר. לכן לרמב"ם לא מסתדר לפרש את מה שכתוב במשנה רעולות שזה כיסוי הפנים. מצד שני, רש"י לא מסכים לפרש כהרמב"ם שרעולות זה עם פעמונים, כי א"כ לכאורה איך זה מותר בשבת? מה עם השמעת קול? רש"י סובר שזה אסור. לכן הוא פירש את המשנה אחרת, אבל אין ויכוח בעיקר וביסוד אם זה צנוע, ברור שזה הכי צנוע. [ומה שהנביא הוכיח את בנות ישראל על כך, הוא מפני שהשתמשו ברעלות מפוארות. והמלה "תפארת" שבתחילה, חוזרת על כל התכשיטים דלקמן]. והראיה, שרבינו סעדיה גאון מפרש כמו הרמב"ם, כי בערבית הוא מפרש רעלות היינו גלאגיל, שפירושו פעמונים, ומאידך רס"ג בעצמו מפרש מבעד לצמתך היינו כיסוי לכסות את הפנים. א"כ אין שום קשר בין הדברים ואין האחד נוגע לשני. [בתשובה כת"י הארכתי בס"ד בכל האמור, וכאן נתבארו ראשי פרקים.]

ברצוני להביא מה שכותב סבא קדישא מהרש"א אלפנדרי בחלק או"ח סימן א', חם לבי בקרבי, מה אענה ומה אומר שאותות הזמן שהגיע לידינו כזאת, האנשים שהם צריכים לסייע על דבר כבוד יתברך שמו כשלו ונפלו ואין איש שם על לב. דוקא האנשים שהיו צריכים לחזק את הצניעות, דוקא הם מקלקלים את הצניעות, ואפילו מי שתופס ספר יתלה עצמו באיזה סברא דחויה מהפוסקים להורות היתר לעצמו ולאחרים ומקלו יגיד לו. גם בוש לא יבושו, אפילו דבר שהוא פשט איסורו בכל ישראל וכו'. אבל, הוא אומר, כבוד אלד'ים הסתר דבר, מסיבות אחרות שמתי לפי מחסום ואני את נפשי הצלתי. הוא מדבר על עניין הפאה נוכרית, מחפשים להם איזה שלטי גבורים, מישהו שמתיר אפילו שזה דחוק ואף אחד לא מקבל את זה. הוא ממש רותח על זה. איך דוקא אתם שצריכים להנהיג את הקדושה והצניעות, דוקא אתם מתנגדים. זה חמור מאד.