איך יצאו בזמן החשמונאים ידי חובה בשמן של נס?

מחסי בה', י"ח כסלו ה'תשמ"ח 

לכב' מעכ"ת ידידי חביבי כרע כאח לי, צורבא מרבנן ודרופתקא דאורייתא כש"ת הרב איתמר מחפוד שליט"א: 

א) שפעת שלומים יאתיו ממרומים. מאשר יקרת בעיני נכבדת, נפניתי להשיב לכת"ר על מכתבו היקר, אף כי אינו נוגע להלכה אלא בעקיפין, ולא נצרכה אלא לפלפולא. על מה שכתבתי בספר שמן למאור דף ק"ג בשם הגר"ח מבריסק איך יצאו החשמונאים ידי חובת הדלקה במנורת בית המקדש, בשמן של נס, והרי כתב הרד"ק במלכים ב' סימן ד' גבי נס השמן דאלישע שהיה פטור מן המעשר, הרי דאין על זה חלות דיני התורה. ותירץ דהנס אצל החשמונאים לא היה בכמות השמן כמו גבי אלישע אלא באיכותו, שבכל לילה דלקה שמינית ע"כ. ואתה רצית להביא ראייה לזה מהא דתענית כה: בעובדא דר' חנינא בן דוסא, מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. ואיך יצא בזה יד"ח הדלקת נר שבת. אלא שמע מינה כיון שלא היה אלא באיכות שפיר דמי עכת"ד. והיא ראייה נפלאה מאד, ראויין הדברים למי שאמרם: 

ואולם לענ"ד הקצרה יש מקום לדחות, דשאני גבי נר שבת דלא מצינו שנאמרה הלכה דדווקא שמן וכל שכן שלאו דווקא שמן זית, דקיימא לן דאפילו שמן אגוזים וצנונות וכיו"ב כשר ואפילו חלב שהתיכו וקרבי דגים שנימוחו וכו' אלא שחז"ל גזרו באיזה עניינים מהם דלא ליתו לאדלוקי בעינייהו, וכמבואר בגמ' ובמפרשים פ' במה מדליקין. והעיקר שיהיה משמנים ופתילות שהאור נמשך ודולק יפה, כדי שיתקיים התכלית שהוא משום שלום בית. ולו היה מציאות להדליק בחומץ ושאר משקין היו נמי כשרים, אלא שלא דיברו אלא בהווה. ונמצא שבחומץ הדולק דרך נס לא גזרו. משא"כ בשמן דמנורה דקרא כתיב שמן זית, והוא הדין למנחות (עי' מנחות דף פו: ובהקדמת הרמב"ם למס' מנחות, וביאור הגר"י פרלא על ספר המצוות לרס"ג חלק ג' דף ר"כ) ושפיר הקשה הגר"ח, וכן הקשה בשו"ת דברי טעם סימן נ"א דף נ"א ע"א ותירץ באופן אחר, וכן בספר כלי חמדה פרשת ויקהל, עי' ספר מעשר כספים דף י"ב. ושם בספר כלי חמדה עמד ג"כ ע"ד התרגום המיוחס ליב"ע שם דהעננים הביאו את הבושם ואת השמן זית למשכן מגן עדן וכו' ודבר זה יש ללמוד גם מהא דאיתא ביומא דף עה. על פסוק והנשיאים הביאו את אבני השהם, תנא נשיאים ממש, וכ"ה אומר נשיאים ורוח וגשם אין ע"ש, דממילא מסתבר שזה נמשך גם לפסוק שאחריו ואת הבושם ואת השמן וגו' וכדמתרגם יונתן. ובעיקר העניין ע"ע שם במדרש הגדול ובלקח טוב וברבינו בחיי]: 

ב) עוד יש לומר דהתם בעובדא דר' חנינא בן דוסא נזכר שהיה בי שמשי, ולפי דעת מהרש"א בחידושי אגדות שם הכוונה כאן לזמן תוספת מחול על הקודש ע"ש. נמצא שאין בידם מה לעשות מצד החיוב, כי אנוסים הם. והנה בלא"ה לפי דברי הגרי"ח בספר בן יהוידע במס' תענית שם, יצאו ידי חובה בהדלקת אשתו של ר' חנינא בן דוסא דזה רק הדליקה הבת ולא היו צריכים לאותו הנר בשביל לאכול בליל שבת, ומתרץ בזה איך אמר לה מאי איכפת ליך וכו' הלא אין נהנין ממעשה נסים ע"ש, וממילא יש ללמוד לנ"ד. ולכאורה אין שום הכרח לדבריו, דיש לומר שאשתו לא היתה באותו ערב שבת מאיזה סיבה שנזדמנה, אי נמי שכבר מתה והבת עומדת במקומה. אבל לא מצינו שהבת שאינה נשואה תדליק באותו בית שאמה מדלקת והיא סמוכה על שולחנה (עיין להגרע"י שליט"א בשו"ת יחווה דעת ח"ב סימן ל"ב). והמנהג שהזכיר ערוך השולחן סי' רס"ג סעיף ז' שהבנות מדליקות אף כשעודן אצל אמן, אינו אלא בארצו, ולא נשמע ולא נראה בשאר רוב תפוצות ישראל. ולפי מה שכתבנו שהאם נעדרה, יש ללמוד דמה שכתבו הפוסקים דאשה היולדת ידליק בעלה במקומה כמ"ש בכף החיים סי' רס"ג ס"ק כ"ג, היינו שאין לו בת גדולה היכולה להתעסק בהדלקה. אבל כשיש, הבת קודמת (אם היא גדולה דהיינו י"ב שנים ויום אחד) וכדקא חזינן דר' חנינא בן דוסא הניח לבתו שתדליק. וכן מסתבר הן לפי טעם המדרש שכיבתה נרו של עולם, הן לפי טעם הפשט שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, דלא שנא נשואה לא שנא פנויה. דמצד בעלות על הבית, אין לאשת בעל הבית זכות יותר מאשר בתה, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואפ"ה היא קודמת. ודוחק לומר דכל זה אינו אלא משום דאשתו כגופו. וכן נראה סתמיות לשון הרמב"ם והש"ע סימן רס"ג סעיף ד' הנשים מוזהרות בו יותר וכו'. וגם לפי טעם הזוהר פר' בראשית דף מ"ח ע"ב אתתא בעיא בחדוא וכו' לאדלקא בוצינא דשבת וכו' למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באורייתא ובדחלתא וכו' ע"ש, שגם פנויה אף שאינה בת בנים עדיין, מ"מ שפיר דמי על שם העתיד. שהרי לא מצינו שעקרה ואילונית וזקינה אינן קודמות לבעליהן. ולפ"ז ה"ה כשלא תהיה אשתו בביתו ותבוא אמו וכיוצא, דכולהו, טעמי איתינהו בה. אמנם מפשטות הפוסקים כשדנו לגבי יולדת אם ידליק הבעל כדלעיל, ולא הזכירו כלל חידוש בזה, משמע דבת מאן דכר שמה, ודוחק לומר שדיברו במי שאין לו עדיין בת גדולה. ומצד הראייה מעובדא דברתיה דר' חנינא, שמא היתה נשואה והדליקה בחדר שלה אף שדרה באותו הבית כמבואר בפוסקים, אי נמי כמו ששמעתי מידידי הרא"ח כהן נר"ו שר' חנינא בא לביתה באותו שבת, אלא שהגמ' קיצרה במה שאינו העיקר. וצ"ע לדינא: 

ג) ולעצם תירוצו של הגר"ח שהשמן היה באיכות, כתבת שהוא חידוש גדול ודבר זר וכו' ע"כ, לא ידעתי מה הזרות. וגוף הדבר שהניחו שמינית בנר בלילה הראשון, מבואר כבר בב"י ריש הל' חנוכה בתירוצו הראשון. אלא שלא מבואר אם נתרבה השמן בפועל או בכח איכות דליקתו, ומסתברא כהצד הראשון, משום שכן הוא גם לתירוץ השני והשלישי שנתמלא הכד מיד אחר ששפכו ממנו, או שבבקר נמצא הנר מלא כבתחילה. ואולי כן הוא גם לדברי ספר צרור החיים שהבאתי שם בשמן למאור אחר דברי הגר"ח, ששמו בלילה ראשונה רק שמינית וכו' וכעת אין הספר מצוי אצלי. מ"מ עצם תירוץ הגר"ח הוא דבר נאה ומתקבל. ודכוותה גבי משה רבינו, והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. וכן אצל אליהו, וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. ובמחזור ויטרי דף קמ"ג איתא, מצאתי בבראשית רבה ויברך אלד'ים את יום השביעי, במה בירכו, שאין נר של שבת כבה מהרה כשם שכבה בחול וכו'. ויקדש אותו, ר' אלעזר בנו של ר' יוסף אומר קידשו בנר, ובי היה מעשה, פעם אחת הדלקתי נר לשבת והיה דולק והולך עד מוצ"ש, ולמוצ"ש מצאתי אותו מלא שמן ולא חסר כלום ע"כ. וע"ש בנוסח שלפנינו במדרש הנז' פרשה י"א אות ב', ובבן איש חי שנה ב' תחילת פרשת נח ד"ה גם, ובלשון מדרש שהובא בתו"ש בראשית ב' אות ל"ח. ומהרש"ל בהקדמתו לבבא קמא ולחולין כתב, פעם אחת בא לידי ע"י נר מצוה ותורה אור כאילו הראוני מן השמים וכו'. והחיד"א בשם גדולים גלה סודו שנס נעשה לו בלילה א' שלא היה לו להדליק כי אם נר קטן לשיעור שעה, ומהרש"ל היה לומד ומשכתיה שמעתא כמה שעות, ונרו האיר עידן ועידנין ע"ש: 

ברם חזי הוית להחיד"א בדברים אחדים שלהי דרוש ל"ב שהביא משם ה' ברכת שמואל שאותו שמן שיצק יעקב על האבן אשר שם מראשותיו, נמשחו בו כלי המקדש ומשכן וזה היה כד השמן של אליהו ועובדיה, וגם נתגלה לבני חשמונאי. והתפלא ע"ז החיד"א איך אפשר דשמן המשחה דכתיב ביה ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, יאכלוהו אליהו ז"ל והצרפית, ואלישע יברך לאשת עובדיה בשמן הזה למכרו וכו'. ותירץ דאולי לא נהנו מגוף השמן אפי' כל שהוא, אלא ששרתה בו ברכה ויצא ממנו שפע שמן פשוט. וכיו"ב בפך דחשמונאים הושפע שמן זית פשוט הכשר למנורה ובזה הדליקו ע"כ. ולפי זה הכרח לומר שהשמן נתרבה בכמות, אבל באיכות אי אפשר משום שהוא שמן המשחה עצמו: 

ד) ועובדא דתרי אטמאתא (פי' יריכות) דנחתי מן שמיא, והורו בבי מדרשא דאין דבר טמא יורד מן השמים, וכדאיתא בסנהדרין דף נט: שכתבת עפ"ז לפרש כוונת התוספתא לתרגום שהביאה הרד"ק דהשמן היה פטור מפני שכבר עישרוהו מן השמים, שאין יורד דבר שאינו מושלם, ולעולם שפיר יש חלות דיני התורה על מעשה נסים ושפיר יצאו ידי הדלקת נר חנוכה עכ"ד. יש לחלק בין בשר שאי אפשר לו להתקן ע"י אדם אם הוא טמא, דממילא מוכרח דשרי באכילה. לבין מעשר שאדם יכול להוציא. וסימניך שאדם נולד בלתי מהול וצריך להיתקן ע"י אדם, וכעובדא דר' הושעיה שהשיב לפילסוף בבראשית רבה פרשה י"א. אף כי אין הנושאים דומים, דשאני מילה שנצטוינו עליה מפורש מפי הקב"ה: 

ומה שכתבת לסייע דבריך מהא דמנחות דף סט: חיטין שירדו בעבים מהו, אי למנחות אמאי לא, הרי מפורש שיש חלות דיני התורה על מעשה נסים דלא כהגר"ח עכ"ד. הראייה רק לפי שיטת התוספות שם. אבל לרש"י שם הם חיטים שגדלו בקרקע אלא שהעבים שאבו אותם מספינה, הגם שדבריו צריכין עיון לפי שיטת הסוגיא וכמו שהקשו עליו התוס', וגם כפי הטבע נראה דבר רחוק, אמנם שערי תירוצים לא ננעלו. ועי' להרמ"א בתורת העולה ביאור פלוגתא בתענית דף ט: ר' אליעזר אומר כל העולם ממימי אוקינוס הוא שותה, ור' יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה, והובא בחידושי גאונים בגליון עין יעקב עמ"ס תענית שם. ושו"ר בספר התלמוד ומד' התבל שהביא עדויות שאירעו מעשים כאלו בדורות האחרונים. וע"ע בביאור עניין זה בפירוש ספר יצירה להר"י ברצלוני. וגם בעניין תרי אטמאתי דלעיל, ובתשובות ר' יהושע הנגיד הנדפס מקרוב סימן ס': 

וכל נדונינו הוא לעניין אם שייך לקיים מצוה בדבר הנוצר מנס, כגון הא דבעינן שמן זית והאיי לאו שמן זית הוא רק צורתו שווה, או אם חלים עליו חיובים כגון מעשר. אך לא לעניין איסור. ולכן אין להקשות מהא דעגלא תלתא שנברא ע"י ספר יצירה כדאי' בסנהדרין דף סג: הכי נאמר דאינו חייב שחיטה ואין נוהג בו איסור גיד וכיוצא. דמילתא דאיסורא שאני, שהוא דבר הנאסר מצד עצמותו. וע"ע שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ב' אות ג'. [ ובכללות נושא זה של חלות דיני התורה על מעשה נסים, ע"ע אור שמח על הרמב"ם פ"ב ממעילה הל"א, עין הרועים במילואים ע' מעשה נסים, סוף שו"ת גבעת הלבונה שאלה איך אכלו רשב"י ובנו מהחרובין שבמערה והלא חייב בערלה ומש"כ על זה בס' משא בני קהת על 

הרמב"ם הלכות מעשר שני]: 

ה) ואעיקרא בשורש הדברים בתוספתא שבתרגום לפטור מעשה נסים ממעשר, יש שביארו באופן אחר, היעב"ץ (בהגהותיו כת"י לתשובותיו שאילת יעב"ץ) הבין שהמדובר על מעשר כספים והנדון מצד שאינו ריוח טבעי, ופשיט לה אלישע דמעשה נס כזה פטור. ובשו"ת דברי טעם ובספר כלי חמדה ביארו דהפטור מצד שמעט השמן שבידה היה מעושר ותוספת השמן דמן ניסא הוי כמו השמן העיקרי. ובספר בית פינחס ביאר משום דבמעשר כתיב היוצא השדה, והנוטע בבית פסק הרמב"ם דפטור מלעשר, א"כ כל שכן בנתרבה ע"י ברכה. ומהר"י שור ביאר משום דאין נהנין ממעשה נסים וגוף הממון הקדש שמים, והיא אין לה בזה אלא כאחד מעניי ישראל להכרח פרנסה. והובאו דבריהם באריכות בספר מעשר כספים להרא"מ אלברט שליט"א דף י"ב וי"ג, ומשם תדרשנו: 

מיהו צ"ע בלשון התרגום דפתח בטעם אחד וסיים בטעם אחר, דהכי איתא התם. ואגב, נוסח תרגום זה שגור בפינו בהפטרת וירא, אמרה ליה, אית עלי עישור מהאיי משחא או לאו. אמר לה, בעליך זן ית נבייא דה' במילתא דליכא עלה עישורא. ואף את לית על משחיך עישור דמן ניסא הוא ע"כ. משמע דהשיב מתחילה דמאחר דבעלה זן בדבר הפטור ממעשר, ג"כ בנס שנעשה לה בזכות זה היא פטורה, ושוב סיים דמן ניסא הוא שנראה טעם אחר. ובפירוש טעם זה האחרון יש חמישה אופנים כנז' לעיל. והטעם הראשון אינו מבואר מה שייך זה לזה. ובמדרש ואשה אחת. נדפס באוצר מדרשים דף קמ"ה, שיש בו מעניינים שבתוספתות בתרגום אותו העניין, הובא הדבר בזה"ל, אמרה לו שמא צריך תרומה ומעשר. לתרום מהשמן]. אמר לה, בעלך לא כלכל אלא בלחם ומים. זה א"צ תרומה ומעשר ע"כ. ור"ל שהלחם כבר נפטר ממעשר שנתנו בהיותו תבואה. וכיו"ב נמצא שם לעיל מינה, שאמרה לו שיעשה הנס בפרהסיא, ואמר לה שבעלך לא כלכל אלא בצנעא ע"ש. וצ"ע. והטעם השני שבתרגום דמן ניסא הוא, לא נזכר שם במדרש כלל, והאמת שגם לשון התרגום מוכח דהוא טעם אחד, ואין זה מובן. והיעב"ץ בהגהותיו שם הבין בפשיטות מהתרגום שהן שני טעמים. ובפירוש ההפטרה של הר"ז הרופא הביא דברי המדרש הנזכרים, ולעניין המעשר לא הובא שם טעם רק שאמר לה אלישע פטור. והדברים סתומים וחתומים: 

ונלע"ד ביאור חדש בזה על פי מה שהאיר ה' את עיניי לראות שיש שייכות וקישור לעניינינו, עם המבואר בתוספתא שבתרגום שם לפסוק הראשון בתחילת העניין. והובא ג"כ ברד"ק שם, אמנם במדרש הנז' ליתא אלא אפס קצהו ובשינוי,וזה לשונו של התרגום מועתק ללשה"ק, הלכה לבית הקברות וצווחה וכו' השיב עובדיה ואמר לה, לכי אצל אלישע במעט שמן שנשאר אצלך שיברכך בו. שאני כאשר החבאתי למאה הנביאים וזנתי אותם במערה בלחם ובמים, לא כבו נרות השמן מהם לא ביום ולא בלילה. יזכור (או יזכיר) לי הנביא הדברים שלי להקב"ה, וישלם לכם מה שהלויתיו, שכן אמר הכתוב כל המרחם על עניים ועל אביונים כאילו מלוה להקב"ה. הכוונה לפסוק במשלי, מלוה ה' חונן דל]. ובכן הלכה והודיעה 

לאלישע כל זאת ע"כ. ומשמע דמה שלא כבו הנרות במערה, לא מפני שהשתדל הוא בזה שיהיה בהם שמן תמיד, אלא שהיה דרך נס. ולפיכך גילה לה שאפשר להיעשות נס ג"כ עתה, בזכות מה שטרח להאכילם ולהשקותם. ולפ"ז אפשר מה שאמר לה אלישע שפטור מן המעשר לפי שהוא מן הנס, ר"ל שכל עצמו מעיקרא לא היה שמן טבעי, רק במערה נברא לצרכם, ומה שנשאר לבסוף הוליכו עובדיה לביתו. מיהו לשון התרגום שפתח בטעם אחר שעובדיה זן אותם בדבר הפטור ממעשר, עדיין צריך ביאור: 

ומה שהוספת לפלפל בחכמה בעניין האיסור ליהנות ממעשה נסים, והבאת דברי המצפה איתן במנחות סט: שזה רק ממדת חסידות וכו' עי' אריכות בשדי חמד מערכת אל"ף אות ש"פ ובפאת השדה שם אות פ"ז, ובספר בן יהוידע להגרי"ח בתענית שם ושאר דוכתי, ובספר מעשר 

כספים הנזכר. וע"ע בנחל שורק להחיד"א הפטרת וירא: 

ואחתום בברכה מעומקא דליבא, והלכה כבית הלל נר חנוכה מוסיף והולך למעלה למעלה בתורה ויראת ה' טהורה, כעתירת המוקירו כרו"ע, הצ' יצחק רצאבי ס"ט