|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
האם ת"ח רשאי או צריך להתענות תעניות שובבי"ם |
||||||||
מספר צפיות: 12767 | ||||||||
קטע מתוך השיעור השבועי ערוך ומעובד מתוך שיעורו של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק פרשת בא ה'תש"ע ב'שכ"א בבית המדרש פעולת צדיק שע"י מוסדות יד מהרי"ץ ב"ב לכן, למסקנא ננסה למצוא לעצמנו תיקונים קלים, שאפשר לעמוד בהם. ראשית, יש כאלו האומרים, שכל זה מדובר לדורות ראשונים שהיו חזקים בגופם. גם הארחות צדיקים כותב כך בהתחלה, והרי הוא לא מהאחרונים. אנחנו לא יודעים בדיוק מי הוא המחבר, אבל הוא לפחות לפני 700 שנה. הוא מביא מתוספות ומהרמב"ם. בכל אופן הוא אומר שבדורות אלו אנשים חלשים, אם הוא בעל תורה יש להקל עליו, אבל יעסוק בתורה עסק גדול. וזה הדבר שמקובל בד"כ בציבור של בני תורה. גם על פי מה שכותב הרבה פעמים הסטייפלר בקריינא דאיגרתא, שהתיקון הכי חשוב על עוונות מצויים הוא לעסוק בתורה ביגיעה ועמל. ומביא הארחות צדיקים מה שחז"ל אומרים, אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה. אם היה למוד לקרות דף אחד, יקרא שתי דפים. לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים, אלמא יש כפרה ברוב לימוד. אבל בעיקר מדגישים את עניין הלימוד בעמל ויגיעה. ואפילו מי שיכול שיחדש חידושי תורה וזה מכפר. דבר שני, יש כאלה האומרים, וכך כותב שו"ת זרע אמת, שעל ת"ח לא נאמרו בכלל העניינים של התעניות. דהיינו, אם ח"ו עבר וכעת יושב ועוסק בתורה, הרי אם יתענה הוא יפסיד את הלימוד ויתמעט לימוד התורה. כיון שע"י התעניות יהיה ביטול תורה, עדיף שילמד ולא יתענה. זו שיטת שו"ת זרע אמת, הוא דוחה את כל הדעות האחרות, הוא מביא את כל הגמרות והספרים ראשונים ואחרונים, ודוחה את כולם. הדבר שמפליא, שהחיד"א התייחס אליו ולא דחה אותו, על אף שהחיד"א היה גברא רבא בנגלה ובנסתר. זרע אמת הוא אחד מגדולי הספרדים, רבי ישמעאל הכהן שהיה באיטליה, ויש לו תשובה ארוכה לברר את הנושא הזה, ומביא מה שכתוב כל היושב בתענית נקרא חוטא ומבטל מלאכת שמים, ולכן הוא מברר על פי ההלכה, שת"ח הלומד תורה, לא יעשה את התעניות האלה. בסופו של דבר הגענו למחלוקת, ודעת המקובלים והאר"י בראשם, שגם ת"ח חייב לתקן, אפילו שיתמעט לימודו. והראיה, שהאר"י אמר למהרח"ו, שגם הוא חייב לעשות את התיקונים. אנחנו לא מגיעים לקרסולי רגליו של מהרח"ו, בפשט אני מדבר כ"ש בקבלה. עד כדי כך, שכשהאר"י בא לצפת, מהרח"ו לא חשב שיש לו מה ללמוד מהאר"י. הוא היה גברא רבא. דברי זרע אמת מובאים גם בכף החיים, ח"ז הלכות תענית סי' תקע"א. מרן אומר, תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים. מביא הכה"ח, וכ"כ הברכ"י, דמדברי האר"י ז"ל מוכח בהדיא, שאף שממעט הלימוד, יתענה לתקן הפגם. מצד שני הוא מביא, תשובת זרע אמת השיג על של"ה, ואסר לת"ח להרבות בתעניות וסיגופים, היכא דלא מצי לצעורי נפשיה. אם הוא בריא ולא יזיק לו, וגם הוא יוכל ללמוד, אז אדרבה. אבל אם ע"י התענית הוא לא ילמד, שלא. בא המחזיק ברכה ואומר כך, גם אם נקבל את השיטה של זרע אמת שלא יתענה, אבל תלוי על איזה ת"ח מדברים. האף אמנם דנימא דלא יתענה הת"ח, מ"מ אין ספק דחיובא רמיא, דהת"ח יתעורר ויפרוש מעבירות קלות וחמורות, שנראות בזמן הזה קלות. כגון, שיזהר מאד בתפילה ובברכות... לצערנו, אני רואה תלמידי חכמים, שמעיינים בספרים בזמן התפילה, לא יודע מה קרה לדור הזה. לומדים תוך כדי התפילה. פותחים ספרים, וחלקים גדולים של התפילה מדלגים ככה, ובפרהסיא. או שאפילו התפילה שלהם בעמידה מרושלת, ה' ירחם. ממש זלזול בתפילה. בכל אופן, גם אם מדברים על ת"ח, צריך שהת"ח יהיה באמת בעל יראת שמים. וממשיך וכותב, לא ידבר בביהכ"נ, ושלא לדבר בשבת דיבור של חול, ומהסתכלות בדבר שאינו שלו, וממושב לצים, ומסרך גזל, ומסרך חילול ה', ומלשון הרע וכו', ויתרחק מהם בתכלית. ומסרך גאוה, וכעס. ויתחרט ויבכה על מה שעבר ולא יוסיף עוד לחטוא, וילמוד לשמה בתכלית כוונת לשמה, ושב ורפא לו. מה הפירוש סרך גאוה, ראיתי שכותב הגר"ח פלאגי בספר מי החסד דבר מעניין. זה כמו שמצינו אצל משה רבינו שאמר 'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו', ומשה רבינו נתבע על זה שבסוף בא משפטם של בנות צלפחד לפניו, והוא לא ידע לענות. גם שמואל הנביא כששאול שאלו, מי הרואה? אמר, אנכי הרואה. וגם הוא נענש, שלא ידע ולא הבחין. אומר ספר מי החסד, שראש ישיבה לא יאמר תלמידי אמר כך וכך, כי בזה הוא מתגאה שהאומר הוא תלמידו, אלא יאמר אחד מתלמידי הישיבה אמר כך. משמע לפי זה, שאפילו רב שכותב מכתב לתלמידו, לא יכתוב לכבוד תלמידי. מצד שני אנו רואים שהרבה גדולים, כמו החתם סופר באגרות, בעל נודע ביהודה, שכותבים תמיד לכבוד אהובי תלמידי. ראיתי סיפור על החת"ס, היה לו תלמיד מובהק ששמו ר' מאיר אש, מחבר ספר שו"ת אמרי אש, והוא התמנה להיות רב. פעם החת"ס שלח לו מכתב, וכשקיבלו הסתכל וראה שהחת"ס לא כתב לו לכבוד תלמידי. אמר לעצמו, רח"ל, אולי הרב כבר לא מחשיב אותי כתלמידו. מיד הלך ושאל את החת"ס, מה יום מימים? למה הרב לא כתב תלמידי? זקן ששכח תלמידו? אמר לו החת"ס, לא ח"ו מפני שאתה כבר לא תלמידי, אלא שלא רציתי להתכבד בכבודך. אם אני אכתוב שאתה תלמידי, זה יהיה בושה וחרפה בשבילך. תראו מי היה החת"ס, לא החשיב את עצמו לגדול בכלל. ראיתי מספרים, שמישהוא קרא לו איזה מכתב ששלחו אליו, וכתבו עליו תארים מאור הגולה וכו' וכו'. התחיל החת"ס לבכות. אמר, מה? אני מאור הגולה? רח"ל. אם אני מאור הגולה, אז מה המצב של הדור... עד כדי כך. ממש ישב כמה דקות בצער בגלל זה. ואם החת"ס שהיה לפני 250 שנה כך, מה נגיד היום?! ואכן יש פה שאלה, האם ראוי לרב לכתוב לכבוד תלמידי. לפי הגר"ח פלאגי זו גאוה, ואילו כאן בסיפור על המהר"מ אש רואים הפוך. אלא כנראה שהדבר תלוי לפי העניין. לפעמים, זה כבוד לתלמיד שהרב כותב לו תלמידי. יש תלמידים שמתכבדים בזה שהם נחשבים כתלמידים של הרב, הם רוצים שהרב יכתוב להם שהם תלמידים שלו. אבל לפעמים, הרב עצמו משתבח בתלמיד, בזה שהוא כותב לו תלמידי הוא מראה שהוא תלמידו כדי להוריד את הדרגא שלו, כדי להתפאר שהוא הצליח להעמיד תלמיד חשוב כזה. לכן נראה, שהכל לפי העניין. נחזור לעניינינו, א"כ יש כאן שתי שיטות. יש אומרים שבזמן הזה אין תעניות וסיגופים, כי אנחנו חלשים. כך כותב גם הגר"ז באגרת התשובה. בזמננו בדורותינו אסור להרבות בתעניות, אפילו על כרתות ומיתות בית דין, רחמנא לצלן. ק"ו על מצות עשה ולא תעשה. אלא אם יכול יתענה קצת אבל שלא יזיק לו. וכן יתן צדקה כמה שיכול, וחטאך בצדקה פרוק. ממילא או שיתענה, אבל לא כמספר התעניות שכתוב, אלא רק בדרך שיודע שלא יזיק לו. או שת"ח בכלל פטור. אבל בכל זאת הוא מציע פה הצעה. דהיינו, נכון שהדור חלש, וגם לומדים תורה, אבל בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. רצוי שיעשה את התיקון לפחות פעם אחת. פ"ד תעניות כמו שצריך. אפילו לפי השיטה המקילה של הבא"ח שמספיק תיקון אחד, העיקר שיתענה. אולם, ממש כמו שצריך פ"ד תעניות הרי אי אפשר. לא שייך להתענות שמונים וארבע יום רצופים. יש אפשרות להתענות 84 פעמים בהפרש של כמה שנים. אפשר לקחת, בפרט בימות החורף הקצרים, לצום יום אחד. נגיד שבשנה אחת יתענה חמשה ימים, וכך בשנה הבאה עוד חמש ימים, עד שבסה"כ יצטרפו לו 84 ימים של תענית ממש, כדי שלכל הפחות יהיה לו תיקון אחד בימי חייו. אבל כל זה רק למי שסובר שמספיק לעשות את התיקון פעם אחת בחייו בלבד, אבל הרי יש אומרים שצריך 3 פעמים. לכן יש כמה עצות. כתוב בירושלמי שאם אדם מתענה חצי יום, הדבר נחשב כתענית. א"כ אפשר לחלק, חצי יום ועוד חצי יום נחשב כיום שלם, וכך לעשות צירוף של כמה חצאי ימים. בזמננו, בישיבות ובמקומות שעושים את התיקונים האלו, אומרים תפילות של הרש"ש וכו' שכמובן זה לא מעכב, אבל הם צמים יום אחד, בד"כ קובעים שני או חמישי, ועושים פדיון לתעניות. דהיינו, יום אחד בתענית ממש מבוקר עד ערב, ישנם שמחמירים לילה ויום אבל לפחות מבוקר עד ערב, וגם עושים פדיון, דהיינו נותנים כמה שעולה סעודות של 84 יום. יוצא שיש לו גם צום וגם פדיון של 84 יום. אבל כמובן שכל זה בלית ברירה. כמובן שיותר טוב אם היו צמים בפועל 84 יום, אפי' אם לא יהיו רצופים. יש עוד עצה שמובאת בספר חמדת ימים. מי שיקרא בספר הזה, יסתמרו שערות ראשו. הוא מדבר על ימי השובבי"ם, ומה גורמים העוונות. עוון פגם הברית, גורם לאריכות הגלות... רח"ל. דברים איומים ונוראים. אבל צריך להיזהר. יש אנשים שח"ו נכנסו למשברים, וליאוש. זו גם עצת יצר הרע. צריך לדעת, בדיוק הפוך, צריך תמיד להיות בשמחה ולא להיכנס לעצבות. אני מביא את ספר חמדת ימים, למרות שאתם יודעים שיצאו על הספר הזה פקפוקים. מהרי"ץ מביא אותו פעמים רבות, והרבה גדולים מביאים אותו. לא רק תימנים, אלא גם אשכנזים וספרדים. עיקר ההתנגדות אליו היתה אצל החסידים, הם טוענים שמחבר הספר שייך לכת שבתי צבי. הדבר מובא בספר שבחי הבעש"ט. אבל האמת, שהרבה גדולי חסידות השתמשו בספר הזה. יש כאלה שהזכירוהו במפורש, וישנם שלא. החיד"א השתמש בספר הזה, גם בן איש חי, כל הגדולים השתמשו, אבל בחששות. כי לא היה ברור מי מחבר הספר הזה. אבל משמים זכינו, ומישהוא בירר את הנושא הזה, וחיבר ספר בשם אוצר חמדת ימים. הוא בירר על הספר וגילה דבר ממש מפליא. התברר שהספר הזה כשר למהדרין! הוא כלל לא שייך לכת שבתי צבי, והוא בכלל נולד 90 שנה לפני שבתי צבי. מחבר הספר הוא רבי בנימין הלוי, אחד מגדולי המקובלים שהיה בארץ ישראל. הוא היה עניו גדול, ומרוב ענוותנותו הסתיר את שמו. הוא נתן להרבה גדולים להעתיק מהספרים שלו. בקיצור הספר כשר, ואין איתו שום בעיה. אחת הראיות לכשרותו, שהרש"ש שלא סמך על דברי חמדת ימים, לא אמר שח"ו הוא אדם פסול, אלא הוא רק אמר, אנחנו לומדים את התורה של האר"י ממה שכתב מהרח"ו, ובעל חמדת ימים נקרא אצלו שאר ספרי המקובלים, שכתבו יתר התלמידים שהם לא כ"כ מוסמכים כמו מהרח"ו. אבל לא שח"ו יש פקפוק במחבר עצמו. יוצא שצדקו מה שהחשיבו אצלנו את הספר הזה. ותדעו לכם, הספר הזה מאד מעורר. כמו שבכל ספרי חז"ל הספר שהכי מלהיב ומעורר, זה ספר הזוהר הקדוש, כך בספרי המוסר האחרונים, אין ספר שמלהיב ומעורר כמו חמדת ימים. ודווקא ספר זה נפגע, וגם זה עצת היצר, ח"ו להחליש את השפעת הספר כדי שלא יתעוררו. אבל הספר כשר למהדרין ללא פקפוקים. בכל אופן, הוא מביא כמה תיקונים, נגיד אולי דבר אחד, שנמצא בהישג יד ואפשר לעשות אותו. יש מצבים שאדם צם כמה ימים. דרך אגב מישהוא עשה זאת בזמננו, צם יומיים ולא הזיק לו. בדורות שעברו היו כאלה שעשו צום אפילו שבוע שלם, אבל בדורנו אינני יודע אם זה מציאותי. אבל שלשה ימים זה מציאותי, אני מכיר אדם בתימן שצם שלושה ימים, בסוף הוא נהיה רזה כ"כ וביום השלישי היו צריכים לפתוח את פיו בכח. שלשה ימים, כמעט התייבש. אבל אינני מדבר על זה. אני מכיר מישהוא, אולי גם אתם מכירים אותו, שהוא צם יומיים ואמר שאדרבה יותר קל ביום השני מהיום הראשון. הגוף כבר התרגל. המעלה של תענית יומיים רצופים, שהם נחשבים כ- 27 תעניות. כדאי לדעת את זה למרות שהדבר אינו מציאותי כ"כ. תענית של שני ימים עולה לכ"ז תעניות. ארבעה ימים, עולה 1080 תעניות וכו'. ששה ימים, עולה 65600 תעניות. ממילא אם פושע כ"כ גדול שיעשה את זה וכך הוא יוכל להסתדר. בדורות הקודמים עשו את זה. אשתו הצדקת של הגר"א, כמעט ועשתה את זה. היא רצתה לעשות הפסקה משבת לשבת. בספרים מספרים על אשתו של הגר"א, שהתחילה לצום במוצ"ש כי רצתה לעשות הפסקה של ששה ימים, אמר לה הגר"א, כבר התחלת את העבירה הראשונה, כי במוצאי שבת יש מצות סעודה רביעית ולא אכלת סעודה רביעית. הוא לא הסכים לזה. בכל אופן, אין מקור מפורש לכל העניין הזה, אבל החמדת ימים אומר בלשון קיבלנו. זו קבלה. הכי הרבה הדבר שנוי במחלוקת. עוד נתבאר בחמדת ימים, מי שיקום באשמורת הבוקר, שעה אחת קודם היום, ויעסוק בתורה כל היום ההוא וכל הלילה הבא אחריו, עד אחר תפילת השחר של היום השני, ולא יפסיק מהגות בתורה רק לעת מצוא ולהתפלל ולאכול סעודתו לשובע נפשו ולא מותרות, הרי זה נחשב לתשושי כח, ועולה לו ל-13 תעניות. דהיינו, יש אפשרות לעשות 13 תעניות כמעט ביום אחד. הוא לא מתענה אלא אוכל רק לשובע נפשו ולא מותרות. כמו שמסופר על הגר"א בזמנו, שהיה איזה דיבוק שניכנס במישהוא, ורצו להביא אותו לגר"א כדי שיוציא לו את הדיבוק, אבל כששמע שרוצים לקחת אותו לגר"א התחיל להשתולל מאד ולא רצה ללכת, מנסה למנוע בכל כחו. אמרו לו, למה אתה מפחד, הרי הלכנו אצל הרבה צדיקים שעושים הרבה תעניות ולא פחדת, רק מהגר"א אתה מפחד? למה מכל הסגפנים והצדיקים והאדמורי"ם לא פחדת. אמר להם, אני אגיד לכם את האמת. אני מפחד מהאוכל של הגר"א, יותר מהתעניות של אחרים. צדיק אוכל לשובע נפשו, והאוכל והאכילה שלו הם מעלה יותר גדולה כי הוא יודע איך לאכול. כמובן שהוא ידע בדיוק מה הכוונות באכילה. בכל אופן לעניינינו, אם יעשה כך הרי שנחשב לתשושי כח ועולה לו ל-13 תעניות. והחשבון הוא כך, יש פה בעצם 26 שעות, היום הוא 12 שעות, הלילה גם 12 שעות, שעה לפני עלות השחר ושעה אחרי, ביחד יוצא 26 שעות. כל שעתיים נחשבים ליום תענית, ממילא יוצא לו 13 תעניות. רק צדיק כזה שלא מפסיק לעסוק בתורה, הדבר יועיל לו. אבל משמע שדוקא בצורה הזאת, שיהיה יום ולהוסיף שעה לפני ושעה אחרי. ומה שהוא אומר, לא יפסיק לעסוק בתורה רק לעת מצוא, יש גמרא במסכת ברכות דף ח' ע"א, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, מביאה הגמרא 5 פירושים. יש פירוש שזה אשה, יש שזה מיתה, יש שזה קבורה וכו'. הפירוש האחרון, לעת מצוא זה בית הכסא. דהיינו שאדם יתפלל שיהיה מצוי לו בית הכסא. אמר מר זוטרא, ההיא עדיפא מכלהו. למה עדיפא מכלהו, אומר מהרש"א כי יש הוכחה מהמשך הפסוק רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. דהיינו, אדם שמצוי לו בית הכסא ואינו צריך לחפש מקום, כי הרי בזמנם בבל היתה ארץ מצולה ואי אפשר היה לעשות חפירות כיון שיש מים, לכן היו צריכים להתרחק עד שמוצאים מקומות שאפשר לחפור וממילא אדם היה צריך להתאפק, ולפעמים הוא לא מחזיק מעמד ונרטב. לכן מפרש מהרש"א, שזה מתאים עם ההמשך של הפסוק, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. על השטפונות. יש עוד אפשרות שכתובה בספרים, מי שמשתתף בסעודת פדיון הבן, נחשב לו כתענית של פ"ד יום. כי נאמר, ויקח משה את כסף הפדיום, למה לא כתוב פדיון אלא פדיום, רמוז פה פ"ד יום. בעל שדי חמד אומר שאין לזה מקור, אבל הדבר מובא בכמה ספרים. ממילא מי שמשתתף בסעודת פדיון הבן, גם יכול להועיל לו. בכל אופן, כל אלו הם רק דברים שאפשר לצרף לתיקון העיקרי, אבל התיקון העיקרי הוא, לפחות פעם אחת בחיים תענית של פ"ד יום ממש. דברים אחרים אפשר לצרף, על אף שאינם כ"כ חלקים, אבל סוף סוף הדברים כתוב בספרים, והם שלוחי דרחמנא. אם ת"ח כתבו את הדברים, הרי שהם בשם הקב"ה, ואי אפשר להגיד שהדברים לא נכונים. רק שצריך לתפוס את העיקר, דהיינו שהתיקון העיקרי יהיה תענית, והדברים האחרים אפשר שיהיו כצירופים. כ"ש בעניין של לימוד התורה ביגיעה, שבכל מקרה זה חשוב. או לסמוך על הדעות שאנחנו חלשים, ואז להתענות כמה שיכולים. או לפדות את התעניות. או שיתן צדקה בשווי של סעודה אחת, ומי שעשיר יתן בשווי של כל סעודות היום. או 26 שעות כמו שאמרנו. או אפשרות של פדיון הבן. יש גם את תענית הראב"ד שיכולה להיות כתוספת, דהיינו שיכין לעצמו מאכל שהוא מאוד אוהב, יתחיל לאכול ויפסיק באמצע, זה גם יועיל כצירוף לתעניות, בתורת תוספת לעיקר. ויהי רצון שנזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו. |
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|