תשובות להערות על ספר שמן למאור – ענייני חנוכה

תשובות להערות על ספר שמן למאור – ענייני חנוכה

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א ח"ב סימן קמד

מחסי בה', יום חמישי לסדר אמור ה'תשמ"ט פעיה"ק בני ברק.

שלומים אלף, לשר האלף, לקראת יקרת יקר יקרים, ומרביץ תורה לעדרים. ידידי הנעלה לשם ותהילה וקולע אל השערה הרה"ג שניאור זלמן בערנבלאט שליט"א. ראש ישיבת בניין דוד, ברוקלין:

א)       בספר שמן למאור דף ע"ז, הבאתי דברי החת"ס שנראה לו שמכבי הוא ראשי תיבות מ'תתיהו כ'הן ב'ן י'וחנן, והערתי, שאין ברור שהוא היה כהן גדול. וכתב כת"ר שאינו מובן, דסוף סוף כהן היה אף אם לא היה כהן גדול עכ"ד. יישר כוחו, והיא פליטת הקולמוס שלא מדעת, והעברתי על זה קולמוס בספר שאצלי, מתיבת אמנם עיין, עד תי' כה"ג. וכן עוד שם בדף ע"ה מתיבת והחת"ם סופר עד תיבת להלכתא. ובעזרת ה' יתוקן 'במהדורא חדשה, אם בפנים אם בהוספות שבסוף הספר:

ב)       ועל מה שהקשיתי (שם דף פ"ג) מגמ' ברכות דף י.על היפה תואר, כתב מעכ"ת לתרץ דשאני שאול שהרי הוא שאל בה' ולא ענהו גם בנביאים גם בחלומות ואף באורים ותומים, שמע מינה דכבר נגזרה גזירה ולכן לא גילו לו מן השמים כדי שלא יתפלל עוד, וכאותה שאמרו (הובא ברש"י פרשת ואתחנן) גבי משה רבינו ע"ה שלא יאמרו הרב כמה קשה, הרי דאין כבוד שמים להתפלל במה שאין להשיב, דנראה כאילו כלו רחמיו ח"ו ועושה עצמו כאכזרי. משא"כ בחזקיה אדרבה הרי השי"ת שלח אליו לבשרו במיתתו, ודן מזה חזקיה דפתח לו פתח להתפלל, שהרי לא לכל אחד מודיעין מיתתו. ולכן שפיר אמר כלה נבואתך וצא ע"כ דבריך הנעימים:

ברם לענ"ד לא ידעתי מזה הוכחה שנגזרה גזירה, דשמא אינו אלא מדרך העונש על חטאיו, ובפרט האורים ותומים על שהרג נוב עיר הכהנים, אבל לא מניעת התשובה ונעילת שערי תפילה בפניו. ושאני גבי משה שבפירוש מנעהו ה' באמרו רב לך אל תוסף וגו'. ומה שכ' עוד מעכ"ת שחזקיה דן דפתח לו השי"ת פתח להתפלל [ודמי להא דאמרו חז"ל בברכות דף לב. שאמר לו הקב"ה למשה, הדף ממני, וכו'], לכאורה זה נסתר מהיפה תואר גופיה שלמד מזה שגם כשאויבים מקיפים אסור לטרוף נפשו באפו וכו', והא שאני הכא דהקב"ה רמז לו לבקש רחמים, אבל בעלמא לא. ואם תאמר שאני הכא דכלפי הנבואה הוא, מ"מ מבית אבי אביו דוד נלמד שראה החרב שלופה וביקש רחמים, לפי פירוש הרד"ק שם שלפיכך הראהו הקב"ה דמות המלאך, כדי שיתפלל וייעתר לו במקום ההוא. ואעיקרא קשה בעיניי פירוש זה דהקב"ה פתח לו בזה הפתח, דמדקאמר חזקיה לישעיה כלה נבואתך וצא, משמע שגוער בישעיה על כך. אמנם כדברי מעכ"ת איתא בס' מעם לועז על ספר מלכים שם בדף רכ"ו סוף ד"ה ונאמר, ובדף רכ"ז ד"ה ועוד. וצ"ע. וע"ע שם בד"ה ורבינו סעדיה:

והחילוק השני שכתב מעכ"ת דשאני שאול שראה שהתחילה הנבואה להתקיים, שישראל נופלים במלחמה. וביותר לפמש"כ הרמב"ן בפרשת תרומה על פסוק אבני שוהם, לפרש הפסוק כי אחזני השבץ, שהיה כעין מזלג בעלת שיניים לעכב הבורחים ולתפסם מרחוק, א"כ הרי כבר התחיל בגופו הנבואה, והבין שלא פעל כלום בתפילתו. ושוב ראה שכעין זה הבאתי בספרי אבני חפץ (שבתוך ס' תולדות יצחק) דף ק"ח בשם מדרש חמ"י למהר"ש שבזי וכו'. לכן בחר למות מיתת עצמו. משא"כ בחזקיה דאכתי לא התחיל הקצף, שפיר יש מקום לבקשת רחמים. ותדע שהרי גם שאול לא הרג עצמו תכף ומיד כששמע הנבואה, ולמה המתין עד שהדביקוהו הפלשתים. ועל כרחין הטעם כנ"ל דמתחילה סמך עצמו על הרחמים וכמפורש בפסוקים שלא רצה לאכול וישב על הארץ וכו' עכ"ד:

וקשיא לי מבית דוד אבי אביו שראה המלאך שחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם וכו', והרי כבר מתו מישראל ע' אלף איש. ואולי יש לחלק דאדרבה אחרי שהרבה כל כך להשחית בעם, תועיל תפילתו לעצרו עכ"פ מלהשחית בירושלם, משא"כ כאן שלא התחיל עדיין כלל. אבל ממה שלא הרג את עצמו מיד, אין הוכחה, כי לא רצה להבעית את ישראל, והיתה עי"ז נפילתם ח"ו יותר ויותר. ומה שלא אכל וכו' אפשר דזה רק מלב צערו. ומש"כ צוד על פי דברי הרמב"ן ומהר"ש שבזי, ליישב דברי היפה תואר, דכבר התחילה בגופו הנבואה וכו', איני מבין, דלפי דברי מהרש"ש יצא לנו תירוץ אחר לגמרי מאשר כתב היפה תואר בביאור דברי חז"ל יכול כשאול וכו' וכמש"ש באבני חפץ, וא"כ אי אפשר לצרפם אהדדי. ושאר דברי מעכ"ת לתרץ מה שהקשיתי על דברי מהרש"ש מסידור הפסוקים, שותיה דמר לא גמירנא, ואולי קיצרת במקום שהיה ראוי לך להאריך:

ואגב בעיקר לשון רז"ל יכול כשאול, תלמוד לומר אך, מצאתי אחר זמן גירסא חדשה במדרש הגדול פר' ואתחנן דף ע"ז, יכול אפילו כשאול או כחנניה מישאל ועזריה, ת"ל רק ע"ש. וע"ע חידושי מהר"ם חלאוה בפסחים דף נב:, ובסמ"ק מצוה ג', ובשו"ת שבות יעקב: סוף חלק ב', ובטורי אבן ראש השנה דף יז:, ובביאור הרד"ל על פרקי דר"א פל"ג אות פ"ג, ובשערי ווהר על מסכת שמחות פ"ב הלכה א'. ובדעת זקנים מבעלי התוספות פרשת נח איתא דשאול שלא ברצון חכמים עשה. ובעניין צדקיהו המלך, עיין בתי מדרשות חלק א' דף ר"מ:

ג)        בשיטת הנימוקי יוסף בסנהדרין דלא חשיבא שעת שמד אלא כשהגזירה על ישראל ולא על האומות, שהקשיתי עליו שם בדף פ"ז מחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם אע"ג דהגזירה היתה גם על הגויים. תמה כב' מאד דהא התם עבודה זרה היתה ובע"ז לא בעינן שעת השמד. ואף דלרבי' תם הביאוהו התוספות בכתובות לג: לא היה ע"ז ממש ולא היו מחוייבין מן הדין למסור נפשם, מ"מ וכי גברא אגברא קא רמית, דילמא הנמוק"י לא ס"ל הכי עכ"ד. ובמחכ"ת אשתמיטתיה למר דברי הנמוק"י שם בסוף פרק בן סורר, דנקיט בפשיטות כשיטת רבי' תם דלא דלא היה ע"ז אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא:

ומה שהקשיתי עליו עוד מהא דבגזירות יוון מסרו עצמם, השיב מעכ"ת דאעפ"י שגזרו על כל האומות להתנהג בדתם מ"מ גזירות שבתא וירחא ומהולתא לא שייכה רק בישראל, וסברת הנימוק"י בכגון ערקתא דמסאנא ששייך גם בשאר האומות ולא כשהגזירה מיוחדת על ישראל דווקא עכ"ד. יפה אמרת רואה אני את דבריך:

[המשך מכתבי, לעיל סימן נ"ו, ולקמן סימן רי"ח]: