סימן קכ"ח - הִלְכּוֹת ניקור הַחֲלָבִים, גיד הנשה וחוטי הדם

[א] שלושה חֲלָבִים של־בהמה אסורים מן התורה, והאוכל כזית מהם חייב כרת{א}, שנאמר{ב} כל חֵלֶב שור וכשב ועז לא תאכלו וגו' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה. והם החלב אשר על הקרב (והוא החלב שעל הַמְּסוֹס ועל בית־הַכּוֹסוֹת), ושֶׁעַל שתי הכליות, ושעל שתי הכסלים{ג} (והוא החלב שבעיקרי היריכות מבפנים). אבל האליה (הנמצאת בכבשׂ) עצמה, מותרת{ד}, וכן חוּטֶיהָ{ה}. וגיד הנשה הן של־בהמה הן של־חיה, אסור גם כן באכילה מן התורה, שנאמר{ו} על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, הן בַּיָּרֵך הימנית הן בשמאלית{ז}. ויש בעניינים אלה עוד איסורים נוספים מדרבנן. וכיון שפרטי דינים אלו מרובים ומסועפים, צריך הַבָּא לעסוק במלאכת הניקור ללמדם היטב מתוך ספרי רִבּוֹתינו הפוסקים, ולראות הלכה למעשה אצל בקי ומומחה בטביעות־עין{ח}. וכאן לא נביא מן הדינים אלא מעט מאד ובקצרה כדי לדעת את מנהגינו בהם:

[ב] הקְּרוֹם הפרוס על הַכָּרֵס, אסור. והחלב שתחתיו, מותר לדעת רבינו יואל, ולדעת רבינו אפרים אסור הוא מן התורה, וכן פסק מרן{ט}, וכך הוא מנהגינו{י}. ויש נוהגים להקל בו{יא}. שני הקרוֹמים שעל הכליות, אסורים. אבל הלובן שבתוכָן, מותר לדעת התוספות והרא"ש, ואסור לדעת רש"י, ומנהגינו כהמתירים{יב}. חלב הקיבה שעל הקשת, אסור. ושעל הַיֶּתֶר, נחלקו בו המקומות בזמן התלמוד, בני בבל אסרוהו, ובני ארץ ישראל התירוהו, וכן פסק רבינו הרמב"ם{יג}, וכך הוא מנהגינו{יד}. חלב שעל הַדַּקִּין (דהיינו המֵעיים) אסור באורך אמה, יש אומרים שהוא בתחילתן ויש אומרים בסופן, ומנהגינו לחוש ולאסור מפני הספק את שניהן{טו}: 

[ג] צריך להתקין שלושה סכינים מיוחדים ולעשות בהם סימן שלא יתחלפו. דהיינו מלבד האחת של־שחיטה (עיין לעיל סימן קכ"ד סעיפים י' י"א), יעשה עוד סכין אחת לחיתוך הבשר, ואחת לחיתוך החלבים, כדי שלא ידבק בבשר מן החֵלב שעל הסכין. ודוקא לצורך חתיכ–ת חלב האסור מן התורה. אבל כשאינו חותך, שנמצא שאינו דוחֵק את הסכין בחלב אלא רק מגררו, וכן כשחותך חלב האסור רק מדרבנן, נוהגים להקל בשעת הצורך לנקר באותו סכין של־בשר, וצריך לקנחו כל פעם שנוגע בחלב, בבגד רך המונח על יריכיו או סמוך אליו. וסומכים גם־כן על הֲדָחת הבשר והשרייתו במים אחר־כך שנוהגים לעשות קודם המליחה (כדלקמן הלכות מליחת הבשר סימן קל"א סעיף ב'), וטוב ללמד בני־ביתו שישפשפו את הבשר היטב במים{טז}. ונוהגים שלא למכור בשוק בשר בלתי מנוקר, פן יכשלו בו הקונים{יז}: 

[ד] הרבה חוטים וקרוֹמים אסורים יש בגוף הבהמה, מקצתם משוֹם חֵלֶב (כדלעיל), ומקצתם משוֹם דם. ואותם שאיסורָם משוֹם חֵלב, צריך לנטלם (דהיינו להסירם) בין כשרוצה לבשלם בין כשרוצה לצלותם. ואותם שאיסורם משוֹם דם, כגון החוטים שביד ושבכתף ובצואר ובלב, ובָעוֹקֶץ (דהיינו הזנב או קצה השדרה{יח}) ובקרום המוח ודומיהם, צריך לנטלם קודם המליחה לצורך בישול. ואם חתכם, אינם צריכים נטילה. [וכן הוא מנהגינו שאין נוטלים אותם, לפי שחותכים את הבשר לכמה חתיכות{יט}]. וצריך לחתוך גם את העצם, כי לפעמים החוטים סמוכים ודבוקים מאד לעצם, ואם יחתוך את הבשר בלבד יתכן שהחוטים נותרו שלֵמים. וכשהוא רוצה לצלותם, אינם צריכים חתיכה, כיון שהאש שואבת את הדם גם כשהוא בחוטים. אבל אם החוטים אינם גלויים אלא מובלעים בתוך הבשר, יש לחתכם לכתחילה קודם הצלייה{כ}: 

[ה] וכן בֵּיצֵי־זכר לאחר שלושים יום משנולד, אם רואים בהם כעין חוטים אדומים, אסור לבשלם בלא לקלוף הקרוֹם שעליהם תחילה, או לחתכם ולמלחם, כדי שיצא הדם{כא}. וכך נוהגים, שחותכים כל ביצה לשתיים או יותר{כב}. ואם הביצים תלושות, אסורות משום אבר מן החי אף על פי שנותרו מונחות בכיסן. אבל גם כשלא נתלשו לגמרי, נוהגים לאסרן, מפני שזה דומה לאבר מן החי. ואם נתלשה אחת והשנייה לא נתלשה, התלושה אסורה ושאינה תלושה מותרת{כג}: 

[ו] דוקא בבהמה צריך ליטול או לחתוך את חוטי־הדם שאמרנו לעיל, לפי שהם קשים ועבים. וכן בחיה. אבל בעוף, אין צריך ליטול ממנו שום חוט, ואף לא חוטי הָאֲגַפַּיִם (דהיינו הכנפיים) והלחיים. שכיון שהם רכים ודקים, יוצא מהם הדם על־ידי המליחה. זולתי שני חוטי הצואר{כד}, שצריך לנטלם, או לחתוך את עצם הַמַּפְרֶקֶת לשניים שבזה גם הם נחתכים{כה}: