מכתב תשובה ממרן שליט"א לארגון כתר מלכות

מצורף מכתב תשובה של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, לשאלות שהופנו ע"י ארגון "כתר מלכות" בת ישראל, שבירושלם. הדברים יובאו בכינוס של כאלף נשים, לחיזוק הצניעות ויראת שמים, שיתקיים בע"ה בקרוב.

להלן תמצית השאלות:

א.

1.      האם טוב ללכת עם רעלה בבית?

2.      האם יש מקור בזוהר הקדוש ששרה אמנו היתה עם רעלה בביתה?

3.      האם קיים נזק לילדים ולחינוכם כשאשה הולכת עם רעלה בביתה?

ב.

1.  האם מותר לכלה להתקשט הרבה לבעלה?

2.  האם חשוב לעודד נשים להתקשט בבית?

3.  מה לענות לנשים המעדיפות לא להתקשט בביתם בגלל הקרובים הבאים לביתם?

ר. שפירא

כתר מלכות, בת ישראל

ירושלם

לק"י, יום רביעי ד' כסלו ה'תשע"ב, ב'שכ"ג.

לכבוד אגודת כתר מלכות, בת ישראל, בהנהלת מרת ר' שפירא תליט"א, בירושלם עיר קדשנו ותפארתנו.

באתי להשיב ולבאר בס"ד בקצרה, דעת תורתנו הקדושה, על פי ההלכה בש"ס ובפוסקים ראשי אלפי ישראל:

א) עיקר מטרת הרעלה הוא כשאשה יוצאת לרחוב שמצויים שם רבים, ולכן אמרו במסכת שבת (דף סה.) יוצאות רעולות, וכן בשלחן ערוך הלכות שבת (סימן ש"ג סעיף כ"א), ומקורות נוספים שהעליתי בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג'. בבית אין טעם ולא ריח לכסות את הפנים, אדרבה אשה חייבת להתייפות בפני בעלה וכו' כדלקמן אות ב', וכך הוא המנהג. אמנם כשנמצא בַּבַּיִת אדם זר, טוב הדבר וכמו שנהגו בכמה ארצות, כנזכר בחכמה ומוסר להר"א ענתיבי (דרך הצניעות דף קי"ח), מנהג נשי ישראל שנותנות מסוה על פניהן מלבד הצעיף, ואפילו בביתן לא יסירו המסוה מעל פניהן. ואחד משלוחי ארץ ישראל הגיד לי שנתאכסן בביתו של־בעל־הבית בבבל, ונתעכב בביתו יותר משנה תמימה, ולא אירע שום פעם שפגע באשתו של־בעל־הבית מבלי מסוה על פניה וכו'. וכן יש לגזור עליהן שישימו מסוה על פניהן לפחות בעת צאתן להלך ברשות הרבים יעויין שם באורך. קרובי משפחה אינם נחשבים זרים לעניין זה, אדרבה יש אומרים כי טוב שיכירו, כיעויין בתשובותי עולת יצחק (חלק ב' סימן רל"ד אות ד' ד"ה ובודאי). רק את השיער יש עניין לכסות אפילו בבית גם כשהיא לבדה, כמו שעשתה גם קמחית בהפלגה שלא ראו קורות ביתה קלעי שערה (כדאיתא ביומא דף מז. והרחבתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת נשֹׂא על פסוק ופרע את ראש האשה מד"ה ופשוט):

אמנם אולי יש מקום לכיסוי גם בפני הבעל בימי ריחוקה, אם רצונו להחמיר ולקדש עצמו במותר לו, כי מצד הדין מותר לו גם אז להסתכל בפניה אף על פי שנהנה, כמו שכתבתי בס"ד בשלחן ערוך המקוצר (חלק יורה־דעה הלכות הרחקות בימי נידותה סימן קנ"ב סעיף י"ד), ויש לשקול העניין היטב. אם הבעל אינו מסכים לכך, חלילה לקלקל שלום־הבית בעבור זאת, ואחריתה מי ישורנה. אשה כשרה עושה רצון בעלה כפשוטו:

לגבי שרה אמנו עליה השלום, לפני שנסביר את העניין צריך להקדים שאנחנו לא מגיעים לקרסולי רגלי אבותינו ואמותינו קדישי עליונין שנדמה את עצמנו אליהם. מה שטוב ומשובח להם, יכול להיות אצלינו רע ומגונה מאד, כידוע שכל אדם צריך ללכת לפי מדרגותיו. ואם עולה יותר מדאי, הוא מועד ליפול רחמנא ליצלן. (ועיין עוד מה שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שמיני על פסוק ואת בת היענה ד"ה ויקח). קל וחומר בדור ירוד ומזוהם כמו שלנו בעוונותינו הרבים, ובמציאות רבים וטובים כשלו ונפלו, כי היצר אורב ממש על כל צעד ושעל. אנשים עם זקנים ופיאות וכו' ונשים אפילו מאותן שמגלחות ראשן וכו' במצבים קשים של־שעת משבר בלבול הדעת ונסיונות מרים, לא עמדו בנסיון. הרי מימות עולם לפתח חטאת רובץ, ואם־כן מה נאמר ומה נדבר כהיום. לכן חשוב מאד שבינו לבינה יהיה קשר חזק לספק את רצון השני כל מה שהוא צריך, והיא צריכה, כמובן רק מה שמותר לפי ההלכה. לכן אנחנו רק נתבונן במעשי הצדיקים, ולא שנעשה כמותם:

אין הדבר מפורש בזוהר הקדוש ששרה אמנו כיסתה את פניה ברעלה בביתה. מוזכר שם (בפרשת לך־לך דף פ"א ע"ב) כי אברהם אבינו עליו השלום, עד אותה שעה שירדו למצרים בגלל הרעב, לא הסתכל בדיוקן שלה מרוב הצניעות שהיתה ביניהם, וכאשר התקרב למצרים התגלתה וראה אותה. הבנתי שנודע לכן כי במתוק מדבש הסביר שהתגלו אז פניה של־שרה אמנו, וכך אמנם כתוב שם, בדף רנ"ה. קדם לו מהר"ש לביא (בעל פיוט בר יוחאי) בכתם פז, וכן כתוב גם במדרש לקח טוב שבביתה היתה מכוסה בצעיף, ומאידך כתוב שם שכאשר יצאה לדרך היו פניה מגולות, והדבר תמוה היתכן להפך את המטרה. לא ארחיב כאן, כי כבר הארכתי בס"ד בנפלאות מתורתך (פרשת נח על פסוק ואבי יסכה, ובפרשת לך־לך על פסוק הנה נא ידעתי), והעולה משם לענייננו כי לדעת כמה מדרשים ומפרשים אברהם אבינו ראה את פני שרה, והמדובר הוא לגבי השוֹק, כי כשעברה שרה בנהר השוטף, היתה צריכה להגביה את המלבוש וכו'. המלה דיוקין שבזוהר הקדוש, מתפרשת לאו דוקא על הפנים, אלא גם מקומות נוספים בגוף. גם מהר"ל מפראג בגור אריה כתב בהדיא שודאי אברהם ראה את פניה לפני כן, אלא כיון שהפנים מגולים לכל, אין האדם מתפעל מהיופי הזה וכו' יעויין שם באורך. כל־שכן לפירושים נוספים שכוונת אברהם היתה שאפילו בטורח הדרך לא התכערו פניה של־שרה וכו'. יוצא שלכל היותר זה היה בנוכחות אברהם, אבל כשהיתה שרה בפני עצמה לא היתה שום סיבה שתשים רעלה וכדומה. ולפי רוב הדעות, לא כיסתה את פניה בנוכחותו, וגם מלפני כן ידע שהיא יפת־מראה:

אין ספק שכיסוי רעלה בבית מזיק לחינוך הילדים, הן הבנים והן הבנות, כי הם צריכים לחזות במאור פניה הנעימים להם, כמו ריבוי הפטפוט ודיבורה הרך שחנן אותה הבורא יתברך לצורך גידולם ושידולם, כמו שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך (פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל ד"ה בין וד"ה כן). הרי שנינו באבות פרק א' משנה ט"ו הוי מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות, אם־כן קל וחומר לילדים. ואמרו חז"ל (בכתובות דף קי"א ע"ב) גדול המלבין שיניים לחבירו (דהיינו פנים שוחקות) יותר ממשקהו חלב. אפשר אולי לומר ברמז דרך צחות לענייננו, כי פנים שוחקות של־האם לילדיה, טוב ומועיל להם יותר ממה שהניקה אותם מחלבה אחרי לידתם:

ב) משנים קדמוניות נהגו בכל תפוצות ישראל שהכלה מקושטת, כפי שעשה בורא עולם עצמו כשהביא את חוה לאדם הראשון, שקילע את שערה כעין בניין, כדאיתא בשבת (דף צ"ה ע"א). וקישט אותה בעשרים וארבעה מיני תכשיטים, כמפורש בבראשית רבה ובתנחומא ובמדרש הגדול ובאבות דרבי נתן ובאותיות דרבי עקיבא, והרחבתי בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' (בעניין כחילת עיניים ואיפור העפעפים אות א' ד"ה מאז). האם לא די לו לחתן טרדתו ודאגתו על העתיד, עוד לצער אותו כשיראה אותה בשעת הייחוד בלתי נאה מספיק, איך ישמח. ועיין מה שכתבתי בס"ד בשלחן ערוך המקוצר (הלכות נישואין סימן ר"ו סוף סעיף ל"א) לעניין ההיתר לציבור להסתכל בבגדי הכלה תכשיטיה ושערותיה כדי לשבחה ולחבבה בעיני החתן:

אשה מחוייבת לייפות את עצמה ולכחול את עיניה ולהתבשם בכל מיני בשמים בפני בעלה, כדי שתהא חביבה עליו כיום כניסתה לחופה, כך מפורש בהלכות קצובות לרב יהודאי גאון. ובמדרש אור האפילה על פסוק המעט קחתך את אישי (בראשית ל', ט"ו) ועוד שאתן לך ריח טוב שתתקשטי בו לבעלי יעויין שם. ובספר הקדוש ראשית חכמה פרק דרך ארץ מפורש שתתקשט תמיד לפני בעלה בענוה בחן ובצניעות. וכבר העליתי דבריהם וציינתי עוד מראי מקומות בס"ד בשלחן ערוך המקוצר (חלק אבן העזר הלכות כתובות סימן ר"ח סעיף י"ח, והלכות שלום בית סימן ר"ט הערה ל"א ד"ה ובהלכות):

מאז שנתקדשה לבעלה, היא קנויה לו. ומן הנישואין ואילך, היא משועבדת לו והוא משועבד לה, לכל העניינים שהתחייבו בכתובה. והלכה מפורשת ברמב"ם (פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' ובטור אבן־העזר סימן כ"ה ובהגהת הרמ"א שם סעיף ב') שאשתו של־אדם מותרת היא לו, ולפי־כך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, כגון לבוא עליה בכל עת שירצה (חוץ מבזמני ריחוקה כמובן, וכדומה) ומנשק בכל אבר שירצה (חוץ ממקום אחד שאסור אפילו להסתכל שם, לפי הנפסק בשלחן ערוך אורח־חיים סימן ר"מ סעיף ד') וכו' ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש וכו' יעויין שם. ושם בהלכה כ"ד הוסיף הרמב"ם, ומובא גם בשלחן ערוך (אבן־העזר סימן כ"ג סעיף ז'), שאחד מן החסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו וכו' יעויין שם:

יוצא כי אמנם זו קדושה עליונה למתנהגים בחסידות וצדקות מיוחדת, אבל אין זה תפקידה של־אשה לחנך את בעלה אם אינו במדרגה כזו. אדרבה אם היא תשתמט מחובתה, הוא יתבייש לבקש ממנה מה שנחוץ לו, כי עֵקב כך היא לא תכבד אותו ובעיניה הוא בזוי ובדרגא נמוכה, עלול מאד שהוא יפרוק את היצרים שלו בהסתכלות במקומות אסורים חס ושלום, יוצא שהיא גרמה לו אדרבה להיות רשע רחמנא ליצלן. והרי זה בבחינת מה שנאמר (משלי י"ד, א') חכמות נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנו. לא כל הזמנים שווים, ולא כל הגברים שווים, יש יותר חמי מזג וכו' והיא צריכה לשאוף למלא את רצונותיו הגשמיים להיות לו עזר, ומזה אולי הוא יתעלה לאט לאט. כל אדם יכול להיות לבסוף מיחידי סגולה. גם במצב הפוך שהיא צריכה אותו, הוא מחוייב להתחשב בה ולמלא את רצונה, כמו שנפסק בשלחן ערוך (אורח־חיים סימן ר"מ סעיף א') שאם היא משדלת אותו ומתקשטת לפניו כדי שיחשוב עליה, חייב לפקוד אותה אז אפילו שלא בזמן עונתה, וכל הדומה לכך. ואשתו של־אבא חלקיה, שהיה חסיד וקדוש, היתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת חלילה, כמבואר בגמרא תענית (דף כ"ג ע"ב, ועיין מה שציינתי בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות מלבושי הנשים וצניעותן סימן ר"ב אות מ"ז):

קל וחומר חתן וכלה בשנה הראשונה, שציוותה תורה נקי יהיה לביתו שנה אחת ושִׂמח את אשתו אשר לקח (דברים כ"ד, ה'), וכמבואר בשלחן ערוך המקוצר (הלכות שבעת ימי המשתה סימן ר"ז סעיף מ"א) בשם ספר החינוך וספר יראים והחזון איש, שעל־ידי זה יהא החתן רגיל עמה וידביק את רצונו אצלה, ויכָּנסו צורתה ופעולותיה בליבו, באופן שענייני נשים אחרות יהיו זרים לו, והוא יתרחק מהן ויפנה את מחשבתו רק אל אשתו הראויה לו, כי כן היא דרך הטבע לאהוב את מה שהוא רגיל בו. ויזכה בכך שיהיו ילדיהם כשרים וצדיקים:

בבבא קמא (דף פ"ב) מובא שעזרא הסופר ובית־דינו תיקנו שהרוכלים יחזרו בעיירות למכור תכשיטי נשים כדי שלא יתגנו על בעליהן. ובבבא בתרא (דף כב.) רבי יאשיה ורב עובדיה שהיו תלמידיו של־רבא, היו רוכלים ומוכרים תכשיטי נשים (ועיין עוד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' בענייני מראות הדמים אות ד' ד"ה ותירוץ):

צריך לעודד להתקשט בזמנים שאין מצוי שיכנסו הביתה גיסים ושאר אורחים, כגון בשעות מאוחרות. ואם בכל זאת באו, לא לפתוח את הדלת, או להסתיר את הפנים וכו' כגון במטפחת שמכסה את הלחיים ונקשרת מתחת הסנטר, אם זה יועיל לכך. אם הבעל מעצמו ומרצונו אומר שאין לו צורך בכך, תעשה כרצונו. וחפץ ה' בידכן יצלח, תחזקנה ידכן:

הצ' יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו