הלכות חנוכה כולל הערות עיני יצחק |
|||||
מספר צפיות: 16620 | |||||
מתוך שלחן ערוך המקוצר - אורח חיים חלק ג' סימן ק"כ ההלכות כולל הערות וציונים 'עיני יצחק' | |||||
ראה גם: מפתח הלכות חנוכה המופיעים בספר שלחן ערוך המקוצר
[ג] אין מתענין ואין מספידין בימי חנוכה (וצידוק הדין, דהיינו נוֹסח צוּר ממעונו וכו', אינו הספד, ומותר. וכן הקדיש{ו}). זולתי לתלמיד־חכם בפניו, מותר להספיד, וכדלעיל בסימן ע"ח סעיף ב'. אבל ביום שלפניהם וביום שלאחריהם, מותרין בהספד ובתענית{ז}: [ד] מותר לעשות מלאכה בימי חנוכה, אך יש נשים שנוהגות לא לעשות מלאכה (ואפילו לא לבשל){ח} כל־זמן שהנרות דולקות, דהיינו כחצי שעה. ואין להקל להן{ט}. ומה שבקצת קהילות נוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה על ידי חלב שהאכילה יהודית את מלך יון{י}, לא נהגו זאת בקהילותינו{יא}, ועיין עוד להלן סעיף כ"ד: דיני הדלקת נרות חנוכה [ה] כל השמנים כשרים לנר חנוכה, ומכל־מקום מצוה מן המובחר ליקח שמן זית, בדומה לנס שבמקדש שהיה בשמן זית. ואם אינו מצוי, יברור שאר שמן שאורו זך ונקי, או נרות של שעוה שגם כן אורן זך{יב}. ולא יהיו שנים קלועים ביחד, משום דהוי כמדורה, אלא כל נר יחידי{יג}, ולא יעשה משעוה של בתי עבודה זרה, מפני שהוא מאוס לַגָּבוה{יד}. וכן כל הפתילות כשרות לנר חנוכה, ומצוה מן המובחר ליקח צמר־גפן או חוטי פשתן. ואינו צריך בכל לילה פתילות חדשות, אלא מדליק גם בראשונות עד שיכלו{טו}: [ו] אם מדליק בנר של־חרס, כיון שהדליק בו לילה אחת נעשה ישן, ואין מדליקין בו בלילה שנייה מפני שהוא מאוס. ועל כן תהיה לו מנורה נאה של מיני מתכות או זכוֹכית וכיוצא בזה. ומי שידו משגת, יקנה מנורה של כסף, להידור מצוה{טז}: [ז] מנהגינו פשוט שבעל־הבית לבדו מדליק בלילה הראשונה נר אחד, ובשנייה שתי נרות, וכן מוסיף עד שבליל שמיני מדליק שמונה. בין שהיו אנשי הבית מרובים או מועטים. ואין לשַנּות{יז}. ולא ידליק במקום שמדליקין נרות כל השנה, כדי שיהיה היכר שהם נרות חנוכה{יח}: [ח] מצות נרות חנוכה להדליקם בפתח הסמוך לרשות הרבים משום פַּרְסַוְמֵי ניסא, וכך היו עושין בזמן המשנה והתלמוד ובדורות שאחריהם. ובזמן הזה מדליקין בתוך הבית שדרים בו. ואם יש חלון לרשות הרבים, ידליקם שם. ואם לאו, ידליקם אצל הפתח מבפנים. ומצוה שיניחנה בטפח הסמוך לפתח הכניסה לבית בצד שמאל, שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות{יט}: [ט] מצוה להניחם למעלה משלשה טפחים מן הקרקע. [וכמו־כן דעת מרן השלחן־ערוך, שמצוה להניחם למטה מעשרה טפחים, ואם הניחם למעלה מעשרה יצא. אבל דעת רבינו הרמב"ם שגם לכתחילה יכול להניחם למעלה מעשרה טפחים, וכן הוא מנהגינו{כ}]. אך אם הניחם למעלה מעשרים אמה, לא יצא. מפני שלמעלה מעשרים אין העין שולטת. ומי שהוא דר בעלייה ("קומה־שנייה", והוא הדין ליתר הקומות העליונות) יכול להניחם בחלון, אף על פי שהוא גבוה למעלה מעשרה טפחים. אבל אם החלון למעלה מעשרים אמה (שהם [י] הנרות יהיו בשורה אחת בשוֹוה, לא אחד נכנס ואחד יוצא, ולא אחד גבוה ואחד נמוך. ויהיה הפסק (כשני סנטימטר) בין נר לנר, שלא יתקרב הלהב של זה לזה ויהיו כמו מדורה. ובנרות של שעוה, יהיה הפסק, שלא יתחממו זה מזה ותיטוף השעוה ויתקלקלו. מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי, כל פתילה עולה בשביל נר אחד. לא כפה עליה כלי, אפילו לנר אחד אינו עולה, לפי שהוא כמדורה{כג}: [יא] מנהגינו שזמן הדלקתן הוא סמוך מעט (כמה דקות) לפני צאת הכוכבים. ולא יקדים ולא יאחר{כד}. ולכן נהגו בכמה מקומות לצאת מבתי־כנסיות אחרי תפילת המנחה (שמתפללים סמוך לשקיעת החמה, ומסיימים לאחריה) כדי להדליק בבתיהם, ואח"כ חוזרים להתפלל ערבית. ויש מקומות שיוצאים להדליק רק אחרי שסיימו תפילת ערבית{כה}. ואסור לעשות שום דבר קודם ההדלקה אפילו ללמוד. רק אם הגיע הזמן ועדיין לא התפלל ערבית, יתפלל תחילה ואחר כך ידליק. וקודם שידליק, יקבץ כל בני ביתו לפרסם הדבר. וצריך לתת שמן שידלקו לכל הפחות חצי שעה. ובדיעבד אם לא הדליק מיד, יכול להדליק בברכה כל הלילה אם בני ביתו ניעורים. אבל לאחר שבני ביתו ישנים, שוב אין פרסומי ניסא וידליק בלא ברכה. ונכון להקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה. ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין, ובלילות האחרים ידליק כמו שאר בני־אדם. אם לא יהיה לו פנאי להדליק בלילה, יכול להקדים את עצמו ולהדליק מפֵּלֶג־המנחה ומעלה, שהוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים (והיינו בשעות זמניות לפי ערך היום{כו}, ובימי חנוכה שהימים קצרים אם אורך היום רק עשר שעות לפי השעון, אזי פלג המנחה הוי שעה אחת ושתי דקות וחצי) ובלבד שיתן שמן כדי שיהיו דולקות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ואם אינן דולקות כך, ולכל הפחות נר אחד, לא קיים המצוה{כז}: [יב] סדר ההדלקה כפי מנהגינו, בלילה הראשונה מדליק הנר שכנגד ימינו, ובלילה שניה מוסיף עליו נר כנגד שמאלו, וכן בכל לילה מוסיף כנגד שמאלו. וזה שהוא מוסיף, מדליק בראשונה ופונה והולך לימינו{כח}: [יג] בלילה הראשונה, יברך המדליק קודם ההדלקה שלש ברכות, להדליק נר שֶׁלַּחֲנוכה (כצ"ל תיבה אחת והלמ"ד בפתח{כט}), שעשה נסים, ושהחיינו. ובשאר הלילות, אינו מברך שהחיינו. לאחר שבירך הברכות, מדליק נר אחד, ובעוד שמדליק האחרות אומר הנרות הללו וכו'{ל}. ויש נוהגים להוסיף ולומר מזמור שיר חנוכת הבית וגו' ובפרט בשאמי{לא}. גֵּר, אם רצה לומר שעשה נסים לאבותינו, יאמר (עיין לעיל סימן ל"ג סעיף כ"ג). ואם רצה לשַׁנּוֹת ולומר שעשה נסים לישראל, יאמר{לב}. אוֹנֵן, אם יש אחר (כגון אשתו ובניו), ידליק האחר בברכות, והוא לא יענה אמן. ואם אין אחר, ידליק הוא משום פרסומי ניסא בלא ברכות{לג}: [יד] קַיימא לַן הדלקה עושָׂה מצוה, ולא הנחה. דהיינו שֶׁבְּשָׁעַת ההדלקה צריכין הנרות להיות במקומן הראוי ובשיעורן הראוי. לאפוקי אם הדליקן למעלה מעשרים אמה, ואחר כך כשהן דולקות הניחן במקומן, לא יצא ידי חובתו. וגם אם בשעת ההדלקה לא היה שמן כשיעור ואחר כך הוסיף, לא מהני. וכן אם העמידן במקום שהרוח שולטת ועומדין לכבות, לא קיים המצוה. וחייב להדליקן שנית, אבל לא יברך. אמנם אם העמידן כראוי ועל ידי מקרה כבו, כבר קיים המצוה, ומכל מקום ראוי לחזור ולהדליקן{לד}. (ומותר להדליק נר מנר בלא אמצעי אחר, ועיין פרטי דינים אלו בשלחן ערוך סימן תרע"ד): [טו] כל זמן מצותן דהיינו חצי שעה, אסור ליהנות מאור נרות חנוכה, הן שבבית והן שבבית־הכנסת. ולכן נוהגין להניח אצלן מרחוק קצת נר נוסף, או את השמש שהדליקן בו, כדי שאם ישתמש אצלן ישתמש לאור השמש. וצריכין להניח את השמש קצת למעלה מן הנרות, שיהא ניכר שאינו ממניין הנרות{לה}: [טז] בין מנחה לערבית, המנהג שמדליקים נרות בבית־הכנסת משום פרסומי ניסא, ומברכין עליהן (ויש נוהגים להדליקן אחרי קדיש תתקבל דערבית{לו}). ומניחין אותן בכותל דרום, ומסדרין אותן בין מזרח למערב (והמדליק עומד כשפניו לדרום ואחוריו לצפון{לז}). ואין אדם יוצא בנרות של בית־הכנסת, וצריך לחזור ולהדליק בביתו{לח}. (ומי שהוא אָבֵל תוך י"ב חודש על אביו ואמו, או תוך שלושים לשאר קרובים, יש אומרים שלא ידליק בלילה הראשונה בבית־הכנסת, משום דצריך לומר שהחיינו, ואבל אין לו לומר שהחיינו בציבור. אך בביתו לכולי עלמא יאמר שהחיינו){טל}: [יז] נרות חנוכה שמדליקין בבית־הכנסת, הם לפרסם הנס לאנשי בית־הכנסת עצמם ולא לעוברים ולשבים. לפיכך צריך להניחם במקום גבוה הנראה לכולם, ואין צריך שיֵירָאו מהחלונות חוצה{מ}. ובכמה מקהילות אשכנז וספרד נהגו להדליק בביהכ"נ גם בשחרית בלא ברכה זכר למקדש{מא}, ואין מנהגינו כן{מב}: [יח] מבואר בַּגְּמַרָא ובפוסקים{מג} שמי שיש לו שני פתחים בשתי רוחות, ידליק בשניהם מפני החשד. ונראה לי שבזמנינו אע"פ שמדליקים בחלונות הניכרים לרשות הרבים, מכל מקום בדרך־כלל חשד לא שייך, כיון שיש כהיום מנהגים שונים בזמן ההדלקה, מפני קיבוץ בני גליות שונות במקום אחד. שיש מדליקין בתחילת השקיעה (כדעת כמה ראשונים והגר"א) ויש סמוך לצאת הכוכבים{מד}, ויש כפי דעת רבינו תם ששתי שקיעות הן, וכן יש שאין מדליקין בחלון אלא סמוך לפתח, אם כן הרואה יש לו במה לתלות. הלכך ידליק במקום שיותר מתפרסם הנס לרבים, ואינו צריך יותר{מה}: [יט] נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס{מו}. ויכולה אשה להדליק עבור כל בני ביתה. וקטן שהגיע לחינוך גם כן חייב, אם יש לו בית בפני־עצמו. סוֹמֶא אם יכול להשתתף עם אחר בפרוטה, מוטב. ואם יש לו אשה, היא תדליק בשבילו. ואם אין לו אשה ויש לו דירה מיוחדת, שאין לו עם מי להשתתף, ידליק על ידי סיוע אחר{מז}: [כ] בערב שבת מדליקין תחילה נרות חנוכה, ואחר־כך נרות שבת, ובלבד שיהא לאחר פלג־המנחה{מח}. וכתבו כמה אחרונים שנכון שיתפללו תחילה מנחה, ומכל־מקום אין להתפלל ביחידות בעבור זאת. וצריך שיתן שמן כדי שיִדלְקו הנרות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ולכל הפחות אחד מהן, דאם לא כן הויא לה ברכה לבטלה{מט}. ואם הדליק אצל הפתח, צריך ליזהר להפסיק באיזה דבר בינם לבין הדלת, שלא יכנס הרוח ויכבה הנרות בפתיחת הדלת וסגירתה{נ}: [כא] במוצאי שבת, מנהגינו להדליק נרות חנוכה קודם ההבדלה, הן בבית־הכנסת והן בבית{נא}. ויש שנוהגים בבית להבדיל תחילה{נב}: [כב] דיני הדלקת נרות חנוכה לאכסנאי, מבוארים בשלחן ערוך סימן תרע"ז ובאחרונים שם, וטוב לשאול הוראת חכם כי יש בזה הרבה חילוקי־דינים. וכן בחורים הלומדים בישיבות, או הנוסעים להתארח בעיר אחרת, וכיוצא בזה. ומי שנמצא בעירו אלא שהוא בבית אחר, כשיגיע זמן ההדלקה צריך לשוב לביתו ולהדליק{נג}: [כג] השמן הצריך לשיעור הדלקה שנשאר במנורה לאחר חנוכה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, משום שהוקצה למצותו ואסור ליהנות ממנו. אבל מה שאינו צריך להדלקה, וקל וחומר מה שנשאר בבקבוק, מותר להשתמש בו לשאר דברים{נד}: [כד] ברכת ה"סופגניות" המטוגנות בשמן (שנוהגים כאן לאכול בימי חנוכה, זכר לנס שנעשה בשמן{נה}), בתחילה בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה. ואפילו אם קבע סעודתו עליהם. שאין זה דומה לעוגות ושאר מיני פת הבאה בכסנין שמברכין עליהם המוציא וברכת המזון בקביעות סעודה, כי טיגון מוציא מתורת לחם כמו בישול כמבואר לעיל סימן ל"ד סעיף י"ד{נו}: דיני התפילות בחנוכה וקריאת ס"ת [כה] כל שמונת ימי חנוכה, אומרים בתפילת שמונה־עשרה על הניסים, וכן בברכת המזון. ואם שכח ולא אמרו, אם נזכר קודם שאמר את השם בברכת הטוב שמך וכו' חוזר ומתחיל על הניסים. אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם, גומר את הברכה ואינו חוזר{נז}. ולעניין ברכת המזון, עיין לעיל סימן ל"ב סעיף י"ח. ועיין עוד שם בסעיף ט' לעניין אמירת מִגְדּוֹל בוא"ו: [כו] גומרין את ההלל בברכה לפניו ולאחריו, כל שמונת ימי חנוכה{נח}. ומנהג הבלדי לאמרו בקירוי, דהיינו שהש"צ אומר והן עונין הללו־יה וכו' כדלעיל סימן ע"ח סעיף ה'. ובשאמי אומרים אותו כל הקהל יחד{נט}: [כז] אין נופלים על פניהם, כל שמונת ימי חנוכה. ואין החזן אומר אל ארך אפים בהוצאת ס"ת, אלא יהי י"י אלהינו עמנו וגו'. ואין אומרים למנצח יענך, ולא צו"ץ במנחת שבת{ס}. ואחרי מזמור שיר ליום השבת במנחה, לפי מנהג הבלדי צריכים לומר מזמור שיר חנוכת הבית וגו'{סא}: [כח] פרק במה מדליקין, מנהגינו שאומרים אותו גם בערב־שבת דחנוכה, כדלעיל בהלכות שבת סימן נ"ח סעיף ד'. ובַתיקון בשחרית, מוסיפין פסוק מזמור שיר חנוכת וגו' לפני ארוממך{סב}: [כט] קורין בכל יום, תלתא גֻּברי, בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשוא. ביום הראשון, מתחיל הכהן מן ברכת כהנים עד לפני המשכן. והלוי קורא מויאמר י"י וגו' עד לחנוכת המזבח. והישראל קורא מן ויהי המקריב ביום הראשון וגו' עד בן עמינדב. ביום השני, קורא הכהן וביום השני עד מלאה קטורת. והלוי קורא פר אחד עד בן צוער. והישראל חוזר ושונה מן ביום השני עד סופו. וכן בכל יום{סג}. וביום השמיני, קורא הכהן ביום השמיני, והלוי ביום התשיעי, והישראל ביום העשירי עד סיום פרשת נשוא, וגם מתחיל בפרשת בהעלותך, עד כן עשה את המנורה. כן הוא המנהג{סד}. אבל יותר טוב שיקראו שלשתם בעניין היום, דהיינו שהכהן יקרא עד מלאה קטורת, והלוי עד בן פדהצור, והישראל יחזור מן ביום השמיני, וימשיך עד כן עשה את המנורה{סה}: [ל] אחרי שיר של יום, אומרים מזמור שיר חנוכת הבית. ויש מהשאמי שנהגו לדלג שיר של יום, ואומרים רק מזמור שיר חנוכת הבית{סו}: [לא] בשבת חנוכה מוציאין שני ספרי־תורה, בראשון קורין שבעה גֻּברי בפרשת השבוע, ואומר קדיש, ומוציאין ס"ת שני ומחזירין הראשון [כפי הסדר המפורט לעיל בהלכות קריאת ספר־תורה בשבת סימן ס' סעיף כ"ה], וקורא אחד בשל חנוכה יומו [ואינו אומר קדיש לפי מנהג הבלדי, כדלעיל סימן ס' סעיף ט"ז], ומפטיר בנרות דזכריה, ותחילתה רני ושמחי. ואם יש עוד שבת אחת, מפטיר בה במלכים (־א', ז') בנרות דשלמה, ותחילתה ויעש חִירוֹם{סז}: [לב] חל ראש חודש טבת בחול, מוציאין שני ספרי־תורה. בראשון קורין תלתא גֻּברי בשל ראש חודש, ומוציאין ס"ת שני ומחזירין הראשון, וקורא הרביעי בספר תורה השני בשל חנוכה יומו. משום דראש חודש תדיר טפי, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, לכן מקדימין ראש חודש. ואינו אומר קדיש אלא אחר ספר שני, מפני שאז נשלמה חובת היום ארבעה גֻּברי{סח}. ואם טעו והתחילו לקרות בשל חנוכה, ואפילו עדיין לא התחילו לקרות אלא שכבר בירך העולה, יש מחלוקת בין הפוסקים. והרב שתילי זתים{סט} פסק כדעת הט"ז וסִיעָתו, שאין צריכין להפסיק אלא העולה גומר קריאתו, ואחר כך קורין להנשארים בשל ראש חודש. ומהרי"ץ{ע} פסק כדעת האבודרהם והרמ"א וסיעתם, שצריך להפסיק ולקרות בשל ראש חודש. ולעניין הברכה עיין לעיל סימן כ"ב סעיף כ"א: [לג] אם קראו ראשונה בשל ראש חודש כראוי, אלא שטעו וקראו גם את הרביעי בשל ראש חודש, אפילו נזכרו מיד לאחר שבירך הקורא ברכה ראשונה, אם לא הוציאו עדיין ספר שני אין צריכין לקרות יותר. אבל אם הוציאו כבר ספר שני שיש כאן חשש משום פגמו של ספר תורה, שלא יאמרו פסול הוא, צריכין לקרות בו חמישי בשל חנוכה, ואחר החמישי יאמר חצי קדיש{עא}: [לד] בזמן שמוציאין בשבת ס"ת שני לקרות בשל חנוכה, ומחזירין את הספר הראשון, מנהגינו לומר מזמור שיר חנוכת הבית, וכן בראש חודש טבת{עב}: [לה] חל ראש חודש טבת בשבת, מוציאין שלשה ספרי תורה. בראשון קורין שבעה גברי בפרשת השבוע, ואומר קדיש. בשני, קורא אחד בשל ראש חודש ומתחיל וביום השבת, ואומר קדיש. ובשלישי קורא אחד בשל חנוכה יומו, ואינו אומר קדיש, ומפטיר רני ושמחי. כן הוא מנהג הבלדי, והכלל שאין אומרים קדיש אחר מפטיר לעולם. ובשאמי יש נוהגין לומר קדיש אחר כל ספר וספר, דהיינו גם אחרי הספר השלישי (עיין לעיל סימן ס' סעיף ט"ז). ואף על גב דתדיר קודם, זהו בקריאה שקורין שניהם. אבל בהפטרה שאין מפטירין אלא אחת, דוחין של ראש חודש וקורין של חנוכה משום פרסומי ניסא{עג}. בזמן הוצאת ספר שני, יש נוהגין לומר מזמור השמים מספרים, ויש נוהגין לומר מזמור שירו לי"י שיר חדש (עיין לעיל סימן ס' סעיף כ"ה). ובזמן הוצאת ספר שלישי, מזמור שיר חנוכת הבית. ואין מנהגינו להוסיף תחילה וסוף של הפטרת שבת ור"ח, דהיינו השמים כסאי. וכן כשראש חודש ביום ראשון, אין מוסיפין תחילה וסוף הפטרת מחר חודש. ויש נוהגין להוסיפם, כדלעיל סימן ס' סעיף כ"ב: [לו] יש שנהגו לקרות מגילת בני חשמונאי בשבת שלחנוכה אחרי ההפטרה או קודם המנחה, לפרסם הנס בישראל{עד}: הערות וציונים "עיני יצחק" סימן ק"כ
א. כך היא הגירסא המקובלת בידינו מימי קדם, והאל"ף אינה נרגשת במבטא, וכמו שביאר מהרי"ץ בעץ חיים דף קס"א ע"ב. ועיין מה שכתבתי בס"ד במאמר משנת מהרי"ץ פרק ז'. חזור ב. כמה מפרשים תמהו שלא מצינו בשום מקום שכהן גדול צריך לחתום את פכי השמן [ועיין מחזיק ברכה להרב חיד"א בקונטריס אחרון סימן תר"ע אות ב', ושו"ת פני אריה סימן מ']. והנה מספרי חכמי תימן נתגלה שיש מקור לזה ממדרש חז"ל שהיה בידם בזה הלשון, ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כ"ז, כ'), ויקחו אליך, שיהא חותמך עליו, או חותמו של כהן גדול. דרש זה הובא באור האפילה למה"ר נתנאל בן ישעיה, ובמדרש הביאור למה"ר סעדיה בן דוד תעיזי, ובמדרש החפץ למה"ר זכריה בן שלמה הרופא, ובילקוט מה"ר מנצור אלביחאני, ובספר מעין גנים, וכמו שציינתי בשמן למאור פסוק ס"ט, דף ק'. חזור ג. עיין רמב"ם פ"א מהלכות חנוכה הלכה א', ומגילת בני חשמונאי. חזור ד. ידוע. ועיין מה שכתבתי בס"ד בשמן למאור על מגילת בני חשמונאי פסוק ע"ב, דף ק"ה. חזור ה. סימן תר"ע סעיפים א' ב', ואחרונים. וע"ע להלן חלק יו"ד הלכות צדקה סימן קס"ט הערה ס"ה ד"ה לעניין. חזור ו. כן הוא מנהגינו ידוע, כדעת מרן ביורה דעה סימן ת"א סעיף ו'. וכ"ד שתילי זתים באו"ח סימן ת"כ סק"ב, וסימן תקמ"ז ס"ק כ"ב יעו"ש. חזור ז. שם בסימן תר"ע, ובסימן תרפ"ו סעיף א'. חזור ח. ויש אומרים שבכלל זה גם אין להן להפעיל כפתור מכונת־הכביסה, וכן שלא לשטוף כלים וכיו"ב, עיין שו"ת רבבות אפרים חלק ו' סימן ת"ט אות ב', ואכמ"ל. חזור ט. סימן תר"ע סעיף א'. והטעם שהנשים מחמירות יותר, מפני שהיתה גזירה קשה על בנות ישראל, שגזרו היוונים שכל בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה. כל־בו. ועוד מפני שהנס נעשה על ידי אשה, יהודית בת יוחנן כהן גדול, שתבע אותה המלך הצורר לדבר־עבירה, ואמרה לו שתמלא בקשתו, והאכילתו תבשילי גבינה כדי שיצמא וישתה יין וישתכר ויירדם, וכן היה, וחתכה את ראשו והביאתו לירושלם, וכראות צבאם כי אבד מלכם וינוסו. עיין הגהת רמ"א סימן תר"ע סעיף ב', וחיי אדם. בשאר היום, מנהגינו פשוט שעושים מלאכה כדרכם תמיד כפי הדין, הן אנשים והן נשים, ועיין בפוסקים. אמנם יש קצת שלא נהגו כן, שכן מצאתי בקונטריס כת"י רשימות של מנהגים לא נודע למי [ומאיזה מקום בתימן הוא. ומ"מ ברור מתוכו שאינו מצנעא] בזה"ל, יש אנשים אחדים שאינם עובדים, ויש עובדים רק חצי יום. גם הנשים אינן עובדות כל־כך כשאר הימים. מעות חנוכה [לילדים], אינו נהוג עכ"ל. חזור י. כמובא בהגהת הרמ"א שם. חזור יא. ידוע. ואעפ"י שלא השמיטוֹ השתילי זתים. ויש חושבים ש"נהגו" בחנוכה להרבות באכילת פרי ה"גזר", והמציאו טעם על שם שניצולו מ"גזירות" יוון. וזה אינו, רק משום שבתימן אז הוא תחילת עונתו של פרי זה, ולכן אף הגויים שם אוכלים אותו אז. ומנהג הלביבות המטוגנות בהרבה שמן, הנקראות סופגניות, זכר לנס המנורה שנעשה בשמן, נתפשט אצלינו רק כאן בארץ ישראל. וכן משחק הילדים ב"סביבון". חזור יב. סימן תרע"ג סעיף א'. חזור יג. סימן תרע"א סעיף ד'. חזור יד. ט"ז סימן תרע"ג סק"ט וסימן קנ"ד סעיף י"א וחיי אדם. וכדלהלן בחלק יו"ד הלכות עבודה זרה סימן קמ"ו סעיף ט'. חזור טו. סימן תרע"ג סעיפים א' ד' ואחרונים. חזור טז. שם סעיף ג' ובאר היטב. חזור יז. ואם רצון בני־הבית להדליק, יכול ליתן להם להדליק השמש. וע"ע לעיל בהלכות הדלקת נרות שבת סימן נ"ז סוף הערה מ"ה, ודוק. ועיין מה שדנו האחרונים לגבי שוחט אם רשאי לכבד אחֵר לכסות הדם, וצויינו דבריהם בכף החיים יו"ד סימן כ"ח ס"ק מ"ו, ודרכי תשובה שם ס"ק ס"א. חזור יח. סימן תרע"א סעיפים ב' ז'. ושו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן רס"ו. [וע"ע להלן חלק יו"ד הלכות גילוח הפיאות סימן קמ"ט הערה כ"ד ד"ה במחוז]. חזור יט. שם סעיפים ה' ז'. וע"ע להלן חלק יו"ד הלכות טריפות סי' קכ"ו הערה י"ד ד"ה והסברא. חזור כ. ידוע. ועיין עץ חיים מהדורא בתרא, ומה שנכתוב בס"ד בבארות יצחק הלכות חנוכה. חזור כא. שם סעיף ו' ובמג"א סק"ה וחיי אדם כלל קנ"ד סעיף ט"ז. חזור כב. כנלע"ד, והוא פשוט. שו"ר בשו"ת שבט הלוי חלק ד' סימן ס"ה שפסק כן דבחלון כי האיי גוונא נמי הוי פרסומי ניסא לדרים בבניינים השכנים, מלבד ההיכר הגמור לבני הבית בפנים. ושיעור המרחק, כל שאפשר להם לראות הנרות בראייה רגילה יעו"ש. וכן דעת עוד מגדולי זמנינו שליט"א. אמנם דעת גדול אחד שליט"א דלא הוי בכך פרסומי ניסא לרשות הרבים אלא להרבה יחידים, ולפיכך הורה כי אף כשהחלון פחות מעשרים אמה מקרקע רשות הרבים, צריך להדליק בפנים הבית. ברם לענ"ד פשוט כי מה שנקטו חז"ל והפוסקים בנדון דידן רשות הרבים הוא לאו דוקא, והרי ברור בודאי דלא בעינן שתהא ברוחב ט"ז אמה וששים רבוא בוקעים בה בכל יום כמו לגבי שבת. (וכעין זה מבואר בט"ז סימן קצ"ה סק"ב ושאר אחרונים שם לגבי הפסק לעניין צירוף לזימון, דרשות הרבים שאמרו הוא לאו דוקא יעו"ש. וע"ע חידושי רעק"א חושן משפט הלכות אבידה סימן רס"ח סעיף ב'. ובמ"ש בדרך אמונה על הרמב"ם הלכות כלאים פרק ז' אות ל"ב לגבי "דרך" הרבים). רק היינו מקום שנמצאים הרבים כל מקום לפי מה שהוא, ומה טעם לומר שדוקא בעברם בו דרך הילוך הוי פרסום, ולא בשבתם בביתם ומידי פעם מזדמן להם לראות. ואדרבה בהרבה מקומות הוי פרסום טפי לשכנים הדרים בקומות העליונות המקבילות, מאשר למקצת בני אדם העוברים באיזה שביל או סִמטא. חזור כג. שם סעיף ד' ואחרונים. ומה שכתבנו שיהיה הפסק "כשני סנטימטר" בין נר לנר, הוא על־פי מה שכתב בעל העיטור וכמה פוסקים להרחיק עד כאצבע, כמובא בטור ובאחרונים ובכף החיים ס"ק כ"ז. ואין לומר דמיירי דוקא כשהן בעיגול, כי בערוך השלחן שלהי סעיף י"ג בשם אליה רבה מתבאר בפשיטות דהוא הדין כשהן באורך לא סגי בבציר מהכי. ובתימן נהגו רבים לעשות הנרות בעיגול (בכלי ידוע הנקרא "מסרגה" פי' מנורה) באופן שאין חשש שנראית כמדורה. ונראה שעשו כן זכר למקדש כפי כמה דעות במפרשים הראשונים שכן היתה צורת המנורה בבית־המקדש, וזהו שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, והאיר אל עבר פניה, ועיין שו"ת רביד הזהב סימן ה' ובחידושים בסוף הספר שם דף קט"ו, ואכמ"ל. וע"ע להלן חלק יו"ד הלכות צורות שאסור לעשותן סימן קמ"ה הערה ל"ד. חזור כד. עיין סימן תרע"ב סעיף א', ולקמן סעיף י"ח. והוא כרביע שעה אחרי השקיעה הנראית לעינינו. ומה שכתוב בעץ חיים למהרי"ץ דף ק"ס ע"ב זמן הדלקת נר חנוכה עד סוף שקיעת החמה (שלחן ערוך) דהיינו צאת הכוכבים וכו' יעו"ש, ברור שהוא טעות הדפוס וצ"ל עם, וכ"ה בכת"י קדשו במ"ם. ובמקום אחר הארכתי בס"ד בבירור דעת הרמב"ם והש"ע ושאר רבוותא בכל האמור. חזור כה. ידוע. ועיין להלן הערה ל"ו. והיוצאים אחרי מנחה, רואים תחילה הדלקת הנר שבבית־הכנסת כדלקמן סעיף ט"ז. ויש מקומות שאין כל הקהל יוצאים אז, אלא כל אב שולח את אחד מבניו להדליק בבית, והנשארים אומרים תהלים עד שכולם חוזרים לערבית. בין כך ובין כך, הרויחו גם כן שאינם צריכים לבטל את הלימוד הקבוע אחרי ערבית או לצמצמו, כדי להזדרז להדלקה שלא יעבור הזמן שהוא חצי שעה, ועיין לעיל סימן פ"א סוף סעיף א'. חזור כו. עיין לעיל סימן נ' סעיף ב'. חזור כז. סימן תרע"ב סעיפים א' ב' ואחרונים. חזור
כח. סימן תרע"ו סעיף ה'. חזור כט. שו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן קמ"ג (ג'), ושתילי זתים סימן תרע"ו ס"ק ג'. חזור ל. סימן תרע"ו סעיפים א' ב' ד' ואחרונים. ועץ חיים דף ק"ס ע"ב וקס"א ע"א. ועיין שו"ת עולת יצחק ח"ב סימן קמ"ב. וראוי להחמיר היכא דאפשר, להתחיל אמירת הנרות הללו, רק אחרי גמר הדלקת רוב היוצא מן הפתילה של הנר הראשון. כי בספר בן איש חי שנה ב' פרשת נח סעיף י"ב כתב בטעם דין זה המובא לגבי נרות שבת בשלחן ערוך סימן רס"ד סעיף ח' וז"ל, שאם לא ידליק אלא ראש הפתילה ויסלק ידו ממנה, חשיב כאילו דלקה מאליה, ואינו מקיים מצוה בהדלקה. וכן היה בנרות של בית־המקדש. וצריך להיזהר בזה גם בנרות חנוכה ע"כ. ומאחר שעדיין לא נגמרה ההדלקה, מסתברא דהוא הדין שאין להפסיק לכתחילה באמירת הנוסח בנתיים. אמנם המנהג שאין ממתינים. והנה בגמ' שבת דף כ: ודף כח: שמשם מקור הדין להדליק רוב היוצא, לא נתבאר טעם הדבר בעליל, גם לא בירושלמי שבת פרק ב' הלכה א', וכן ברמב"ם פ"ה מהלכות שבת הל"ה, ובטור וש"ע הנז"ל. והאחרונים שם העתיקו טעם הלבוש, שזה כדי שיהא הלהב עולה יפה מיד שסילק ידו, כמו שהיה בהדלקת המנורה ע"כ. ולפי זה נראה שאינו לעיכובא, דלא כמשמעות הבא"ח שלא יצא ידי חובה. ומ"מ גם לפי טעמו של הלבוש, יש לומר דבנר חנוכה נמי שייך זה עכ"פ לכתחילה, ואדרבה חנוכה הוי טפי דומיא דמנורת המקדש. ובפירוש קדמון ממצרים על הרמב"ם שם כתוב הטעם כדי שתתחרך היטב קודם השבת [דבריו סתומים וצריכים ביאור. ואולי כוונתו כהשאלתות דלקמן. וצ"ע] ע"כ. אפשר אם כן נמי שאינו לעיכובא [והכי נמי דייק לישנא דתלמודא והפוסקים שכתבו דין זה בסגנון "צריך", שבדרך כלל משמעו רק לכתחילה כנודע בכללי הפוסקים], אך בנר חנוכה לא שייך זה. ובשאלתות דרב אחאי ריש סימן ס"ג איתא מאי טעמא דלמא לא בדרא [לכאורה הוא לשון פיזור, כמו בשבת דף כ. קנים מיבדרן יעו"ש. אך אינו מתקשר לפי העניין, ועיין מה שנפרש בס"ד להלן] נורא וכביה ולא מיתְּכִיל [לשון אכילה, כמו מִתְאֲכִיל] ליה, ר"ל שמא לא תיתפס בו האש ויכבה ולא יוכלו לאכול בלילה סעודת שבת, שאם יכבה אי אפשר להדליק שוב מאחר שבהדלקה חלה קבלת שבת וכמו שהרחיב שם הנצי"ב בהעמק שאלה בביאור העניין. ומוכח דדוקא גבי שבת, ומשום שהנר צורך האכילה כדקאמר, אי נמי שאם יכבה, לא מתקיים טעם התקנה שהיא משום שלום בית. משא"כ בחנוכה דקיימ"ל כבתה אינו זקוק לה. לפי זה שפיר לא נהגו לדקדק בנר חנוכה להדליק רוב היוצא מן הפתילה. אמנם גם בנרות שבת אין הנשים יודעות דין זה, וצריך ללמדן, כי הוא מפורש בגמ' ומוסכם מכל הפוסקים. אך צע"ג בפירוש המשנה לרמב"ם פ"ב דשבת גבי פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, שמתבאר מלשונו שדין זה מיירי בהבהוב שקודם ההדלקה עצמה (ועיין בדברינו לעיל סימן נ"ז סוף סעיף ח') וסגי במקצת הפתילה. ואין פרט זה עולה בקנה אחד עם סוגיית הגמרא שם בדף כח: שממנה מקור דבריו כמו שברור לכל מעיין, דאמר עולא "המדליק" צריך "שידליק" "ברוב" היוצא, וכן גירסת ר"ח ורי"ף שהרמב"ם הולך בעיקבותיהם, וגם הוא עצמו בחיבורו העתיק דין זה כלשון הגמרא. אף כי יתכן ששני הדינים טעמם אחד כדי שהלהב יעלה יפה, ואם כן שמא י"ל דבחד מינייהו סגי, והדלקת רוב הפתילה היא במקום ההבהוב שקודם לכן. וטעמו החדש של הבא"ח, בנוי על פי הגמ' שבת שם בדף כ. ובדף כא. שבמקדש בעינן שלהבת עולה מאליה, וכנראה מקורו הוא מפירוש הר"ש משאנץ והראב"ד על תורת כהנים אמור פרק י"ג אות ז' שקישרו שני העניינים. וע"ע אריכות בתו"ש כרך כ"ג במילואים דף קנ"ד ע"ב. ובספר מאורות יוסף, הנועד לציין מקורותיו של הבא"ח, התעלמו שחסר כאן מקור לדבריו. ושו"ר כי מקורו הוא מסֵפר חסד לאלפים בסימן רס"ד אות ג', שדרכו להביאו בהרבה מקומות. וע"ע להמאירי בשבת דף כח: ד"ה צריך, שבהשלמת הדלקת רוב היוצא, היא עיקר ההדלקה. ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת תצווה על פסוק להעלות נר תמיד, רמז מהטעמים דלעיל לעניין חינוך הילדים. [ובתכאליל כת"י שהביאו לומר הנרות הללו, וכן מהרי"ץ בעץ חיים, לא ראיתי שביארו בפירוש לאמרו אחר הדלקת הנר הראשון, ואפשר לומר שקיצרו. אך בתכלאל כת"י זקיני מהריק"א ראיתי כתוב סתם, ובעוד שמדליק אומר הנרות הללו וכו'. ובתכלאל בכת"י אחר שלו, ויתחיל להדליק ויאמר הנרות הללו וכו'. ועיין לעיל סימן נ"ז הערה כ"ג]. חזור לא. ידוע. ועיין למהרח"פ במועד לכל חי סימן כ"ז אות י"ג, וכף החיים סימן תרע"ו סק"ל. חזור לב. איגרת הרמב"ם, הובאה בכנה"ג סימן תרע"ו ועוד אחרונים, ובשתילי זתים סק"ד וכף החיים סק"ד, ומשנה ברורה סימן תרע"ה ס"ק י"ד. ותמהני על הגר"ש גאנצפריד בקיצש"ע (סימן קל"ט סעיף י"ב) שהעתיק דין זה בסגנון אחר וז"ל, גר אומר שעשה נסים לישראל. ואם אמר לאבותינו, יצא ע"כ. דמוכח רק בדיעבד, ומה ראה על ככה לשנות מסגנון כל הפוסקים דמוכח דאפילו לכתחילה שפיר דאמי. והרי קיימ"ל לגבי ברהמ"ז בשלחן ערוך סימן קצ"ט סעיף ד', שהגר יכול לזמן ולומר על שהנחלת לאבותינו, והוא עצמו העתיק כן בקיצש"ע שלו סימן מ"ה סעיף כ"ג. וע"ע כף החיים סימן קפ"ז ס"ק י"ד. חזור לג. עיין משנה ברורה סימן תר"ע ס"ק י"ב, וכף החיים שם סק"כ. חזור לד. סימן תרע"א סעיף ו', וסימן תרע"ג סעיף ב', וסימן תרע"ה סעיפים א' ב', ואחרונים. ומה שמתבאר מהקיצש"ע (סימן קל"ט סעיף י"ג) שגם אם הניחן למטה מג' טפחים לא יצא, ולכן אם אח"כ הניחן למעלה מג' טפחים הוא בכלל דין זה יעו"ש, הוא נגד הפר"ח ושאר האחרונים שכתבו בהדיא דיצא. ולפיכך השמטתיו. שו"ר במסגרת השולחן על הקיצש"ע אות ז' שהעיר בזה, ושנאם כמחלוקת וצ"ע. וע"ע קול סיני דף רי"ח הערה ע"ו. חזור לה. סימן תרע"ג סעיף א', ובלבוש. חזור לו. שתילי זתים סימן תרע"א ס"ק כ"ב. ועיין עץ חיים דף ק"ס ע"ב שכתב בזה"ל, נהגו להדליק בביהכ"נ אחר תפילת ערבית. ואם איחרו תפילת המנחה עד קרוב ללילה, ידליק קודם ערבית ע"כ. באולמות של־שמחה, וכן בכל מקום אסיפת ציבור (כגון מסיבות, בנקים, חנויות וקופת־חולים), אע"ג דשייך פרסומי ניסא, מ"מ נראה שאין להדליק שם בברכה, כיון שיש מהראשונים (כגון כל בו, וספר המנהיג) שביארו טעם ההדלקה בביהכ"נ שזה לא רק מפני הפרסום, אלא מפני שהוא מקדש מעט והויא ההדלקה שם זכר למקדש. א"כ זה שייך רק בבתי כנסיות. מה גם שיש מפקפקים בעיקר ההדלקה בביהכ"נ כדאיתא בשבלי לקט סימן קפ"ח, ובשו"ת חכם צבי סימן ח"פ, ובמקו"א הארכתי. ועיין עוד לעיל בהלכות עירובי חצרות סימן ע"ו הערה כ"א ד"ה ואפשר. עכ"פ הבו דלא לאוסופי עלה יותר ממה שנהגו. וכן הורו רוב ככל רבני זמנינו שלא להדליק באולמות וכיוצא בהם, זולת בבתי כנסיות. ועיין שו"ת שבט הלוי חלק ד' סימן ס"ה, ושו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן ס"ה אות ג', ושו"ת אז נדברו חלק ה' סימן ל"ח וחלק ו' סימן ע"ה. ומסתברא לכאורה לענ"ד שבבית־הכנסת שמתפללים בו ערבית שני מניינים או יותר בהפרשי זמן (כמו שמצוי בזמנינו), באופן שהשניים אינם רואים נרות חנוכה שהדליקו הראשונים, גם הם ידליקו שוב בברכה, כי אין זה מצד ביהכ"נ ואם כן כבר יי"ח, אלא מצד האנשים לפרסם הנס ברבים, ואצלם עדיין לא נתפרסם, וכן שאר הטעמים לזה שנתנו הראשונים, כגון כדי להוציא מי שאינו בקי ומי שאינו זריז, ואכמ"ל. חזור לז. כן הוא מנהגינו. ועיין כף החיים בסימן תרע"א ס"ק ס"ט, ומשנה ברורה ס"ק מ"ג, ובסימן תרע"ו בשער הציון אות כ"א. חזור לח. סימן תרע"א סעיף ז'. והמנהג שגם ברכת שהחיינו [בלילה הראשון, כדלעיל סעיף י"ג] חוזר ומברך בביתו, ועיין קול סיני דף מ"ב ודף רי"ג. וכשחל ליל א' בליל שבת והוא כבר הדליק בביתו ובירך שהחיינו, ובא להדליק בביהכ"נ וכל הקהל אשר שם ג"כ הדליקו כבר בביתם ובירכו שהחיינו, העלה בכף החיים סימן תרע"א ס"ק ע"ה בשם בן איש חי ש"א וישב סעיף י"א שלא יברך שוב שהחיינו ע"כ. ובבא"ח שם מתבאר דלא פשיטא ליה הכי, רק הוא מתוך הספק, וקיימא לן סב"ל יעויין שם. ובקול סיני דף רי"ב הוסיף שגם שעשה נסים לא יחזור לברך יעו"ש. אמנם העולם נוהגים שלא לחלק ומברכים שלשתם גם באופן זה כסתימת הפוסקים דלא פלוג רבנן. חזור טל. טורי זהב שם סק"ח, ונוב"י תניינא סימן קמ"א, ושער הציון סימן תקפ"א אות י"א, ועוד אחרונים כמצויין בכף החיים שם ס"ק ע"ג. וכתבתי רק בלשון יש אומרים, משום שלא נהגו אצלינו לחוש לזה, וכן שמעתי בפירוש מתלמידי חכמים שיכול לברך. גם בשו"ת עולת שמואל כתב שלא ראה נזהרים בזה כנז' בכף החיים שם, ובשו"ת רב פעלים חלק ד' סימן ל"ב איתא שאין זה רק על צד היותר טוב כיון דאפשר באחר להדליק ולברך בעד הציבור ע"ש. ובאליה רבה סימן תקפ"ב הזכיר מניעת דבר זה, יחד עם עניין אמירת ההלל, שבראש־חדש מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר ההלל, וכן במוסף לא יהא ש"צ ע"ש, ומביאו כה"ח סימן תקפ"א ס"ק ל"ג, מכלל דלדידן דנהיגינן שאומר גם הלל ומוסף, לית לן בה. וכן נראה דעת השתילי זתים שהשמיט דברי הט"ז אלו. וע"ע להלן בהל' פורים סימן קכ"ב סעיף י"ד, ובחלק יורה דעה הלכות שאלת שלום לאבל סעיף ט"ו, ובהלכות דברים האסורים לאבל משום שמחה סעיף ו'. חזור מ. כנלע"ד, והוא פשוט. וכן נוהגים. ועיין כף החיים ס"ק מ"ט. חזור מא. שו"ת בניין שלמה סימן נ"ג, שטעם המקומות שנוהגים כן, לצאת ידי דעת הרמב"ם (פ"ג מתמידין ומוספין הלכה י"ב) שבהטבת נרות דשחרית, היתה גם הדלקה אם מצא שכבו הנרות ע"ש. [וע"ע שו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן קפ"א]. ובספר המטעמים חלק א' אות י"ז כתב שטעם מנהגם משום פרסומי ניסא. וע"ע טעמי המנהגים בקונטריס אחרון סימן תתס"ב, ונהר מצרים דף נ' סוף עמוד ב'. חזור מב. ידוע. ואין למנהג זה זכר בפוסקים הראשונים, ורוב ככל האחרונים. חזור מג. סימן תרע"א סעיף ח'. חזור מד. וכן הוא מנהגינו כדלעיל סעיף י"א. חזור מה. כנלע"ד לפום רהטא. והסכים לזה הגר"ש ואזנר שליט"א בעל שו"ת שבט הלוי. ועיין בבית יוסף סוף סימן תרע"א והגהות מהרל"ח שם, ובשלחן ערוך סימן צ' סק"ח לעניין העובר חוץ לביהכ"נ שיש לה שני פתחים, ובכף החיים שם ס"ק מ"ט שכשיש מניין שמתפללים כותיקין הו"ל כשתי בתי כנסיות. וע"ע בזה לפי ביאור עניין החשד בנר חנוכה, שכתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר סימן מ"ג, ובהגהות מהר"ב פרנקיל על השלחן ערוך סוף סימן תרע"א. חזור מו. כדלעיל הערה ט'. חזור
מז. סימן תרע"ה סעיף ג' ובמג"א סק"ד. ויש אומרים שקטן שהגיע לחינוך, יכול להוציא ידי חובה אפילו את הגדולים כמ"ש מרן שם בשם יש מי שאומר (ועיין משנ"ב שם ס"ק י"ג, וכף החיים ס"ק כ"ו) ונראה שעל סמך זה נהגו אלמנות ליתן לקטנים שידליקו להן, וכן שאר נשים כשבזמן ההדלקה אין בעליהן בבית, ועיין שתילי זתים שם ס"ק ט"ו. [וכן נהגו כולם בעיר חבאן שבארץ חצרמות, שהגדולים לא היו בעיר כל ימות החנוכה. איתמר כהן]. חזור מח. סימן תרע"ט, ומג"א, ועץ חיים דף קס"א ע"א. ומבואר בהרחבה לעיל בהלכות קבלת שבת סימן נ"ז הערה ז' ח'. חזור מט. עיין שערי תשובה סימן תרע"ט וחיי אדם כלל קנ"ד סעיף ל"ה, ומשנ"ב סימן תרע"ט סק"ב, וכף החיים שם סק"ב וסק"ו. חזור נ. סימן תר"פ סעיף א'. חזור נא. עיין סימן תרפ"א סעיף ב', ובשתילי זתים שם, ועץ חיים דף קס"א ע"א. וזמן הדלקת הנרות בבית־הכנסת, אחרי קדיש תקבל, לפני אמירת למנצח על הגתית. חזור נב. ידוע. ועיין אחרונים. חזור נג. סימן תרע"ז ואחרונים. [ועיין עוד לעיל בהלכות עירובי חצרות סימן ע"ו הערה כ"א ד"ה ובלאו הכי]. חזור נד. שם סעיף ד', וביאור הלכה. ובתימן יש מקומות שנהגו לשרוף הנותר כנז' בפנים, אך יש שנהגו לקבץ הפתילות ולסחטן והשתמשו בשמנן כסגולה לרפואת מכה (או להדליק מהן נר בביהכ"נ), ועיין מגיד משנה פרק ד' מהלכות חנוכה הל"ה שכתב דלדעת הרי"ף והרמב"ם לא הוקצה למצוותו (והב"י בסימן תרע"ז לא הביא דבריו). וע"ע מעשה רוקח שם, ובשלחן ערוך סימן תרע"ד סעיפים א' ב'. מה שקוראים היום למנורת־חנוכה בשם "חנוכיה", אין לזה זכר בספרי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, והיא המצאה מכלל המלים המחודשות מקרוב בלשון העברית. ונלע"ד שראוי שלא לקרותה אלא כשמה הנהוג מקדם "מנורה" ("מסרגה" בל"ע). אי נמי אפשר לקרותה בשם "מנורת־חנוכה", וכמו שנזכרה בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ד [הובא בברכי יוסף על יו"ד הלכות ע"ז סימן קמ"א סק"ב, ובדרכי תשובה שם ס"ק כ"ו, וכן ביד אפרים הנדפס בגליון הש"ע שם דף ס"ד ע"ב], ובחיי אדם כלל קנ"ד אות י"א, ובכף החיים סימן תרע"א ס"ק כ"ב. [ואבותינו היו קוראים לה גם כן בשם "חנוכה" סתם]. וכמו שראיתי כתוב בשם החתם סופר שמפני קדושת ומעלת לשון הקודש, בחרו חז"ל בעלי המשנה והתלמוד והמדרשים להוסיף מלים משאר לשונות האומות ולא המציאו וחידשו מלים בדרך לשון הקודש, כי לא רצו להוסיף על הלשון שבו ניתנה התורה, שהלשון הזה נאמר בעמקו ובדקדוקו מן השמים ע"כ. וע"ע שו"ת חתם סופר אהע"ז חלק ב' סימן י"א ד"ה שוב. ותפארת ישראל בבועז סוף מסכת פסחים. [ומה שהשתמשתי לפעמים בספר זה בכמה מלים מחודשות, הוא על צד ההכרח, אם כאשר המכשירים עצמם ג"כ חדשים ואין להם שם קדום בלשה"ק, ואם מפני רוב פרסום השם בזמנינו שלא יובן לקורא אם אכתוב בשם אחר. כגון במקום שעון, "מורה־שעות". ואין דנים אפשר משאי אפשר]. גם כפי הדקדוק, הלא תוספת היו"ד מורה על הקטנה, כמו האמִינון, במקום אמְנון (עיין למהרי"ץ בעץ חיים דף ב' ע"א), ואין זה המכוון. ואף לשיטתם, היה להם לקרותה "מנוריה". ועיין עוד מ"ש בס"ד בספר טופס כתובות שער עיטור הכתובה אות צ"ב על המלה תאריך. חזור נה. כדלעיל הערה י"א. חזור נו. בארות יצחק הלכות ברכת המוציא ס"ק קל"ב דף ק"ח, ושו"ת עולת יצחק ח"א סימן ל"ח. חזור נז. סימן תרפ"ב סעיף א'. חזור
נח. סימן תרפ"ג. חזור נט. עיין שו"ת עולת יצחק חלק א' סימן ע"ה. חזור ס. עיין סימן תרפ"ג, ובדברינו לעיל סימן כ"א סעיף י"א וסעיף ט"ו, וסימן כ"ד סעיף א', וסימן נ"ח סעיף כ"ז. חזור סא. כמו שאומרים אותו בסדר היום שחרית בחול, וכן הוא בתכאליל כת"י, וכדלעיל בהלכות ראש חודש סימן ע"ח הערה כ"ט. חזור סב. כן המנהג, וכמובא גם בסידורים שלנו. ועיין עוד יוסף חי פרשת מקץ סעיף ט"ו, ובקול סיני דף רכ"ז סוף סעיף ל"ח. חזור סג. כדעת מרן סימן תרפ"ד סעיף א'. חזור סד. ידוע. וכ"ה בסידור היעב"ץ דף שס"ט. ובנפלאות מתורתך פרשת וילך על פסוק ויתנה אל הכהנים, נתתי טעם בס"ד למה קבעו שהשלישי יקרא פי ארבע ויותר מאשר הראשון והשני, ולא חילקו הקריאות שווה בשווה. חזור סה. עיין עץ חיים מהדורא בתרא. וכף החיים סימן תרפ"ד ס"ק י"א. חזור סו. עיין בארות יצחק הלכות סדר היום ס"ק י"ח, דף ש"ה ש"ו. ונחלת יוסף חלק ב' דף י' ע"א. חזור סז. עיין סימן תרפ"ד סעיף ב', ועץ חיים דף קס"ג ע"א. ולא העליתי מה שכתב הרמ"א שם לעניין כשחל חתונה בשבת חנוכה וכו' ע"ש, משום דאינו שייך לפי מנהגינו שלעולם אין שוש אשיש דוחה ההפטרה הקבועה, רק הוא תוספת על ההפטרה. קל וחומר להנוהגים שגם החתן אינו מוסיף שוש אשיש (עיין לעיל סימן ס' סעיף כ"ד). ולכן השמיטו גם השת"ז. חזור סח. עיין סימן תרפ"ד סעיף ג' ואחרונים, ושו"ת עולת יצחק חלק ראשון סימן פ"ו. חזור סט. שם בסימן תרפ"ד ס"ק י"ד. חזור ע. בעץ חיים דף קס"ג ע"א, ועיין ענף חיים שם אות ל"ה. חזור עא. סימן תרפ"ד סעיף ג', ואחרונים. חזור עב. ידוע. והנהיגו חכמי תימן כן, משום כבוד הציבור שלא ישהו בשתיקה, כדלעיל סימן ס' סעיף כ"ה. חזור עג. עיין סימן תרפ"ד סעיף ג' ואחרונים ושתילי זתים שם ס"ק י"ד, ועץ חיים למהרי"ץ דף קס"ב ע"ב וקס"ג ע"א. ויש מהשאמי שנוהגין כנזכר בשלחן ערוך שם, שאין קורין בראשון אלא ששה, ואומרים קדיש רק אחר ספר שני ושלישי, עיין לעיל סימן ס' סעיף ט"ז. חזור עד. מהרי"ץ בעץ חיים דף קס"ג ע"א, והקדמתינו למגילת בני חשמונאי בספר שמן למאור. וסדר קריאתה הנהוג, כל אחד אומר פסוק לפי סדר ישיבתם [בלשונה המקורי שהוא בארמית, וכן נעימתה היא כמו החלקים הארמיים של דניאל ועזרא כידוע אצלינו. ועיין בדברינו להלן חלק יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן קס"ד הערה נ"ח] והקהל אינם שונים אותו אחריו, ועיין לעיל סימן צ"ח סעיף ט"ז. ולפי מה שכתב מהרי"ץ שם שקוראים אותה אחר ההפטרה, מסתבר שאחד קראה כולה, דומיא דתיקון פורים. ואני הצעיר ערכתי בס"ד סדר לימוד לכל יום ויום, מתוך מגילת בני חשמונאי בתוספת ביאורים ומדרשי רז"ל, לקרותם בחבורת בני הבית אחרי ההדלקה, בקונטריס מיוחד הנקרא בשם מאי חנוכה. אשרי אנוש יעשה זאת, ובן־אדם יחזיק בה. חזור |
|||||
|
|||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|