לקט דינים והלכות למעשה לדידן - תענית עשירי בטבת

קטע מתוך השיעור השבועי ערוך ומעובד מתוך שיעורו של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק פרשת ויגש ה'תש"ע ב'שכ"א בבית המדרש פעולת צדיק שע"י מוסדות יד מהרי"ץ ב"ב.

ענין עשירי בטבת, הוא תחילת העניינים של חרבן ביהמ"ק. נבוכדנצאר מלך בבל סמך ידו על ירושלם ביום עשירי בטבת, כמו שכתוב בנביא. יש הרבה דינים שקשורים ליום הזה, כמו ביתר התעניות, ארבעת הצומות. אולי כדאי שנזכיר כמה פרטים, שבד"כ מעשיים.

נתחיל לפי הסדר, מה שנוגע היום לברכת הלבנה. האם אפשר לברך ברכת הלבנה במוצ"ש הזה, שהוא אור לג' בטבת, או עדיף לחכות עד מוצ"ש, או עד מוצאי עשירי בטבת דהיינו יום א'.

אכן מוזכר בספרים שיש מנהג כזה, לברך במוצאי עשירי בטבת. כך מהריק"ש כותב. הוא היה תלמיד של הרדב"ז במצרים. גם אצלנו שמעתי שיש כאלו שכך נוהגים. הבאתי זאת בשע"ה הלכות ברכת הלבנה. אבל בדרך כלל לא נהגו אצלנו כך. אני חושב שפה בארץ ישראל עדיף לא לנהוג כך, כיון שאצלנו אלו ימות גשמים. יש ארצות שעכשיו זה לא זמן של גשם, למשל בתימן עכשיו קיץ. כנראה אם היו כאלה שנהגו כך, משום שלא חששו שיהיה מעונן, לכן אחרו את ענין ברכת הלבנה לאחר עשירי בטבת. דהיינו, החידוש הוא שאפשר אחרי צום לברך על הלבנה, משום שבדרך כלל ברכת הלבנה צריכה להיות מתוך שמחה, כמקביל פני שכינה בבגדים נאים, ופה החידוש שאם לא בירך לפני כן אפשר גם במוצאי הצומות, גם במוצאי עשירי בטבת. אבל לכתחילה, לעכב את ברכת הלבנה עד לאחר עשירי בטבת, לא נראה לי. מאחר והמציאות אצלנו שבד"כ עלול להיות מעונן. לכן, מי שלא בירך במוצאי שבת, ודאי שיברך עכשיו, אבל רצוי שיהיה ברב עם. עדיף לברך היום מאשר לדחות למחר. אבל אם דחו דחו.

לגבי חתן וכלה בשבעת ימי המשתה, הלכה ברורה היא שהם חייבים לצום. אמנם לא לפי כל הדעות, אבל כך אנחנו פוסקים. כיון דהוי שמחה של יחיד נגד אבלות של רבים, אבלות דרבים דוחה שמחה של יחיד. ובפרט שהחתן אומר, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. לכן גם החתן וגם הכלה חייבים לצום.

לגבי עננו, כידוע נוהגים לומר עננו גם בלילות התענית. מצד שני במוצאי הצום, לא אומרים. כיון שהלילה הוא ליל תענית, כשאומרים בערבית עננו הדבר אינו מראה שכבר התחיל התענית. הנה, הרי אמרנו עננו וכעת אני שותה, וגם לא אומרים סמוך לשינה אלא בתפילת ערבית. אלא הענין הוא, שהיום הזה הוא יום תענית, ואנחנו מבקשים עננו כבר מעכשיו.

כמובן שזה לא לפי כל הדעות. הרד"א אומר לא להגיד בליל התענית עננו. אבל מהרי"ץ כותב שמי שלא אומר עננו בלילה זה מחסרון ידיעה. כי הרמב"ם, ומרן, ובכל התכלאיל כתוב להגיד עננו.

אדם שאינו מתענה, לא יכול לומר עננו. אבל אם הוא מסופק אם יתענה עד הסוף, לא צריך לחשוש לזה שאומר עננו ביום צום התענית הזה ובסוף לא יתענה, ולכאורה בסוף זה יהיה שקר, כיון שהנוסח הוא לא ביום צום תעניתנו אלא ביום התענית. היום שקבוע ליום של תענית. לכן גם המסופק אם יתענה, יאמר עננו כל זמן שמתענה.

לגבי אכילה ושתיה בליל התענית, עד עלות השחר מותר לאכול ולשתות. מצד הדין מותר אפילו לאכול בשר ולשתות יין. כמובן שבעל נפש ראוי שיחמיר, וכן לא להתעסק בדברים של שמחה ונגינה, אבל זה לא מצד הדין. כי גם בצום עצמו מה שחז"ל אסרו הוא לא כמו יום כפורים ותשעה באב. יום כפור שהוא מהתורה, ותשעה באב שהוא מדרבנן אבל יש בו הרבה חומרות. משא"כ בארבע תעניות, מותר להתרחץ ולהסתפר ולכבס. חז"ל לא אסרו. אבל מי שיחמיר על עצמו, מה טוב ומה נעים.

מצד הדין, מעלות השחר אסור לאכול ולשתות. כידוע יש שלשה זמנים לעלות השחר, חילוקי דעות בפוסקים מהו עלות השחר, ובשעון שלנו יש הפרש די גדול בין שלשת הדעות הידועות. לכן נראה לי לקחת את הדעה האמצעית. במיוחד שישנם האומרים, כגון בספר דרך החיים, ובמשנה ברורה מביא זאת, שהאיסור לאכול לא מתחיל רק מעלות השחר אלא חצי שעה קודם עלות השחר. לא ברור אם זה הלכה למעשה גם לדידן, אבל לא מצאתי שמפורש אחרת. לכן, אם לוקחים את עלות השחר הממוצע, מרוויחים גם את הדעה הזאת, שהזמן הוא יותר מוקדם.

דהיינו, אם אדם הלך לישון וקם לפנות בוקר ורוצה לאכול, אסור, כי כשהלך לישון שינת קבע, דעתו שהוא כבר מעכשיו בתענית. אבל הוא יכול לעשות תנאי, ולא חייב תנאי בפה, אלא אפשר גם בלב. אם אפשר בפה עוד יותר טוב, שיאמר במפורש מתי שאקום אוכל, ובמקרה כזה הוא יכול לקום באחד בלילה, בשתים, עד חצי שעה לפני עלות השחר, אם ירצה לאכול מותר לו. אבל אם לא עשה תנאי, אסור. אלא אם כן, וזה דבר חידוש, אם יש אנשים שרגילים תמיד, בכל צום, לקום ולאכול לפנות בוקר, הם לא צריכים תנאי. משום שעצם זה שכך הם נוהגים תמיד, נחשב אצלם כמותנה ועומד.

על פי דעת המקובלים, אסור אפילו בכל ימות השנה, לאכול מחצות לילה ואילך. דהיינו, אדם שקם מחצות ואילך, על פי הסוד אסור לו לאכול ולשתות, ואפילו לטעום, עד שיתפלל. אלא אם כן הוא חלוש. אבל אדם בריא, טוב שיעשה את זה. המהרח"ו, ר' חיים ויטאל, כשהיה חלש כך נהג. ומדובר בכל ימות השנה. ק"ו בתענית. אבל על פי הדין, עד עלות השחר מותר לאכול אם עשה תנאי, או אם הוא רגיל לקום לאכול גם בלי שעשה תנאי.

כל זה לגבי אכילה. אבל לגבישתיה, מותר אפילו בלי תנאי. והטעם, משום שאדם רגיל תמיד לשתות כשהוא קם משינה, ממילא נחשב כאילו התנה. לכן נוהגים שאם אדם קם וראה שעדיין לא עלה השחר ורוצה לשתות, יכול לשתות אפילו שלא שם לב ולא התנה.

לגבי ציבור שמתענים, צריך שיהיו עשרה מתענים כדי לומר את ברכת עננו. היחיד אומר עננו בשומע תפילה. אם שכח, לא מעכב, הוא יכול להגיד באלד'י נצור. עד סוף התפילה הוא יכול להשלים. אם לא אמר כלל, אינו מעכב. אותו הדין גם לגבי שליח ציבור. הש"צ אומר עננו בין גואל לרפאנו, דהיינו, אחרי ברכת ראה נא בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו, לא לפני כן. אם אמר לפני כן לא יצא ידי חובה. גם אחרי רפאנו זה לא טוב. אם בטעות התחיל רפאנו, לפני שאמר שם ה' יכול לחזור אחורה ולהשלים עננו. אם שכח, ממשיך עד שמע קולנו, ואומר עננו.

מהרי"ץ פוסק, ששליח ציבור מזכיר עננו בתוך שמע קולנו, וחותם ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ושומע התפילה. יש פוסקים שסוברים, לא לסיים את הברכה עם שני הדברים ביחד, גם החתימה של תענית וגם החתימה הרגילה, אלא ברוך אתה ה' שומע תפילה. אין בזה מנהג ידוע, ולכן לכאורה צריך להיות סב"ל. כדאי לא להיכנס לזה, ולכן יחתום שומע התפילה. מי שעושה כפי הפוסקים האלה, מה טוב. אם גם בשומע תפילה הוא לא אמר, הגיעו לשים שלום ונזכרו שלא אמרו עננו, יגיע לברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום, יאמר עננו, ויחתום ברוך אתה ה' העונה בעת צרה. גם פה יש אומרים בלי חתימה, אבל מי שאומר עם חתימה זה בסדר, כי מצד הדין כך צריך להיות. אם רוצים לחשוש לדעת החולקים, כי עדיף לכאורה לצאת ידי חובת כל הדעות, לכן לא יאמר את החתימה ממש בפה אלא בהרהור.

כל זה אנחנו מדברים, אם יש ציבור שמתענה, שאז יש חיוב לומר ברכת עננו, יחיד בלי חתימה וש"צ עם חתימה. צריך שיהיו לכל הפחות ששה מתענים. אם אין ששה, אפילו שהם חולים או זקנים ותשושי כח, או רח"ל בבית חולים נאספו עשרה חולים שחייבים לאכול, יכולים לומר עננו אם הם אוכלים עד כזית. כי הדין הוא שמי שאוכל עד כזית, נחשב עדיין שהוא צם. משיעור כזית, נחשב שהוא ביטל את הצום, וחייב לעשות תענית על תעניתו. כמובן שלבריא אסור לאכול אפילו כלשהוא, שום טעימה אסור לטעום. אבל אם אכל עד כזית, אי אפשר להחשיב זאת כמי שביטל את הצום ושיצטרך תענית על תעניתו. רק אם אכל כזית, ויש אומרים ככותבת כמו ביום הכיפורים, ביטל התענית. לגבי יום הכיפורים אין ספק, זה מוכח בש"ס שהשיעור של יתובי דעתא הוא שיעור ככותבת, דהיינו שני שליש ביצה. כותבת הגסה היא תמרה גדולה, פחות מכביצה. אבל לגבי יתר הצומות, השיעור בכדי שיחשב כמי שביטל את הצום הוא כזית, סתם אכילה בכזית, לכן אכילה כזאת מחייבת אותו להתענות על תעניתו. אבל גם מי שאכל יותר מכזית, אין פירושו שמאחר וכבר אכל אינו חייב להמשיך לצום. דהיינו, אם אדם בטעות שכח שהיום צום, או אפילו שידע שהיום צום אבל לא שם לב, או ח"ו רחמנא ליצלן אכל במזיד - כמובן שאם אכל במזיד הדין יותר חמור, כשחוזר בתשובה יצטרך לצום שלשה ימים, שני חמישי ושני על מה שאכל במזיד - אבל לגבי המשך הצום, צריך להמשיך את היום בתענית. מי שאכל שום יחזור ויאכל שום? לכן הוא חייב להמשיך את התענית.

בכל אופן, לגבי התפילה בבית הכנסת, בברכת עננו, צריך שיהיו לכל הפחות ששה מתענים שלא אכלו יותר מכזית.

אותו הדין גם לגבי קריאת ויחל. הרי מוציאים ספר תורה בשחרית ומנחה וקוראים ויחל, אם אין בביכ"נ ששה שמתענים לא מוציאים ספר תורה, אלא ממשיכים את התפילה כרגיל.

למעשה זו פשרה בין הדעות, שיטה ממוצעת. יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים בנושא הזה. יש שמחמירים ואומרים, רק אם יש עשרה מתענים. לא מספיק תשעה או שמונה, רק עשרה. ויש כאלו האומרים, שבעה. ויש האומרים די בשלשה מתענים. ויש את דעת החתם סופר שאומר חידוש גדול, שאפילו אם כולם חולים, כל בית הכנסת רח"ל חולים או תשושי כח, גם הם יוציאו ס"ת ויקראו. וטעמו, כיון שחז"ל תקנו ביום הזה לקרות בספר תורה ויחל, מה שהם לא יכולים להתענות אין פירושו שהתבטלה קריאת התורה. וכי בקריאת התורה מוזכר התענית? קוראים ויחל משה, מתפללים להקב"ה, זה יום של תפילה ותחנונים, יום של רצון. לכן לדעתו, גם הם קוראים בתורה ויחל. כך דעתו אם כי הוא אומר, שלעניין הלכה למעשה, זה דבר שצריך מיתון. לא ברור אם הוא התכוון לכל הצומות או רק על עשירי בטבת. בכל אופן אנחנו לא פוסקים כך. דהיינו, הלכה למעשה, לא מספיק שלשה ולא צריך שבעה, וכ"ש שלא עשרה, אלא מספיק ששה. אם יש ששה שמתענים מוציאים ס"ת וקורין ויחל.

לסיכום, הן לגבי ברכת עננו והן לגבי קריאת ויחל, צריך שיהיו בבית הכנסת ששה שמתענים.

אם אדם בטעות לקח מאכל, דיברנו בעבר על הנושא רק נזכיר בקיצור לעצמנו. אדם שלא שם לב, ולקח משהו ובירך ברוך אתה ה' שהכל נהיה בדברו, או בורא פרי העץ, ונזכר שאסור לאכול, יש כאן שאלה גדולה. כי הרי אם הוא לא יאכל או ישתה מיד זה ח"ו ברכה לבטלה, ולפי דעת הרמב"ם והרבה גדולים מגדולי ישראל, ברכה לבטלה היא איסור דאורייתא, והצום הוא רק מדרבנן. לא נחזור על כל הנימוקים והטעמים שדיברנו בעבר, אבל הלכה למעשה, אסור לו לאכול. אפילו שבירך, אם נזכר לפני שטעם, יניח את המאכל והמשקה ולא יטעם כלל. יותר נכון ויותר מדויק, לטעום אין בעיה אבל צריך לפלוט מיד, כי הרי בצום מותר לטעום ולפלוט. למשל, הרי אסור ללעוס מסטיק בצום. כמו מה שמובא בפוסקים על קינמון. אם אדם  לועס מסטיק, יש לו הנאת גרון וזה אסור. אבל אם אפשר ללעוס משהו, אפילו שיש לו טעם טוב אבל הוא לא בולע, אין איסור. לגבי מאכל כתוב שמותר לטעום אפילו עד כביצה ומחצה. כתבתי בשע"ה סעיף ט' מותר לטעום מאכל עד כדי רביעית ובלבד שיפלוט. ביוה"כ וט' באב, אסור. לכן, אם רוצים לטעום מהמאכל אם טעמו טוב, אם המלח מספיק, מותר לטעום. אבל לבלוע אסור אפילו כלשהוא. אותו דבר לגבי מסטיק.

העצה במקרה שאדם בירך, שיאמר מיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הרי מה שאלנו, אם לא יטעם הרי תהיה ברכה לבטלה וזה דאורייתא ויותר חמור, התשובה היא שכשאתה אומר בשכמל"ו הברכה לא תהיה ברכה לבטלה. יש לנו בזה תיקון גמור. ממילא כיון מתקן, אין פה ברכה לבטלה. אולם, כדי לחשוש לדעות שסוברים שבשכמל"ו לא הוי תיקון גמור, לכן אמרנו שיטעם ויפלוט. על ידי הטעימה, יש קצת תועלת מהברכה. יטעם לפני שאומר בשכמל"ו, טעימה של רגע, תוך כדי הטעימה אומר בשכמל"ו. לכן מסטיק אסור בתענית, כיון שיש לו טעם טוב, והוא נבלע בגרון, ולבלוע אסור.

אדם שמצטער שיש לו ריח בפה ולא יכול לסבול את זה, יכול לשטוף את הפה בלי לבלוע, או לצחצח שינים. אסור לצחצח שינים בתענית אפילו כשלא נעים לו, אבל אם הוא לא יכול לסבול את זה, אדם איסטניס, או אדם שיש לו פצע או משהו שכל הזמן נודף לו ריח רע ולא נעים לו, מותר לצחצח שינים, אבל צריך לכופף את הפה כלפי מטה. או שכשהוא שוטף את פיו ומגרגר, יעשה זאת כשפניו כלפי מטה, כדי שלא יבלע בטעות. כי אסור לבלוע אפילו כלשהו. כמו שאם יורד גשם, אסור לו שיפתח פיו כדי שיטפטף לו מים על הלשון.

לגבי תפילין במנחה, כמדומני גם על זה דברנו בעבר, רק נחזור בתמצית, יש אנשים שחולצים אותם רק כשמגיעים לכימי השמים על הארץ. ויש שחולצים לפני ערבית.

צריכים להקדים, ידוע שיש ענין להתפלל מנחה עם טלית ותפילין, כדי להשלים מאה ברכות. זה הטעם שכותב בעל שתילי זיתים ועוד כמה אחרונים, שבגלל שביום הזה חסרים לנו כמה ברכות, אין ברכת המזון ועוד, ויש הלכה שאדם צריך לברך בכל יום מאה ברכות, לכן ישלים אותם ע"י הנחת טלית ותפילין במנחה. חוץ ממה שיכול להשלים ע"י דברים אחרים, כמו בשמים, או ברכות התורה שגם בזה יש צד של השלמה אם מכוין ועונה אמן. לכן על ידי הברכות של טלית ותפילין במנחה, יהיו לו עוד שתי ברכות נוספות. זה טעם אחד.

יש טעם שני, מפני שע"י שאדם מניח תפילין, הוא מוסיף יראת שמים והכנעה, וזו מטרת התענית ביום הזה.

יש עוד טעם שלישי ששמעתי. הרי למה לא מניחים תפילין כל היום? שמא יפיח בהם. בדורות הראשונים היה להם גוף נקי, היו נזהרים. בדורות האחרונים קשה להיזהר בזה, לכן מניחים תפילין רק בתפילת שחרית. אבל במנחה, כיון שאדם אכל ושתה, יש חשש שיבוא למצב שלא ישמור בכבוד על התפילין. אבל כל זה ביום רגיל, משא"כ בצומות, כיון שלא אוכלים ולא שותים אין את הטעם הזה, לכן מניחים גם במנחת תענית.

נפקא מינה למי שמניח תפילין דרבינו תם. דהיינו, אדם שאין לו תפילין של רש"י ורוצה להניח תפילין של רבינו תם, אם מהטעם שמא יפיח יש חשש, אם הטעם כדי להשלים מאה ברכות, הרי על התפילין של רבינו תם לא מברכים. אם הטעם להוסיף יראה והכנעה, איכא.

בדרך כלל נהוג, שאדם שאינו מתענה, היה אנוס או חולה ולא יכול לצום, ובא להתפלל מנחה, אפילו שהציבור מניחין תפילין, מי שלא התענה נהוג בדרך כלל שאינו מניח תפילין. והטעם, כדי שלא יעלו אותו בטעות לספר תורה, או שעלולים להחשיב אותו בחשבון של הששה מתענים כדי שיוכלו להוציא ס"ת כפי שאמרנו קודם, והוא הרי לא מתענה.

אם הוא אדם חשוב, לפעמים קורה שיש אדם חשוב שלא יכל לצום, אם יבוא לבית הכנסת ויראו שאינו מניח תפילין ירננו אחריו, עדיף שלא יבוא לבית הכנסת.

אנחנו נוהגים להוריד תפילין אחרי מנחה. כך היה המנהג גם בבית כנסת של מהרי"ץ כפי ששמעתי מהצאצאים שלו. למרות שכמדומני ברוב בתי הכנסת מורידים תפילין עד כימי השמים על הארץ שבערבית. אני חושב שכך נהגו ברוב המקומות, וכנראה שהמנהג הזה התחיל ונמשך מהדורות הראשונים. הדבר מובא בהגהות מימוניות בשם הגאונים. כי הרי בעצם מה הסיבה של הנוהגים להשאיר את התפילין עד כימי השמים על הארץ? בגלל שאומרים בק"ש וקשרתם אתם לאות על ידיכם והיו לטוטפות בין עיניכם, וכיון שכבר יש עלינו תפילין, וכתוב שאדם שאומר ולא מקיים כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, לכן משאירים אותם עד ערבית. אבל כל זה היה בדורות הראשונים, או במקומות שמתפללים ערבית מוקדם, כשבעצם היה עדיין יום, בתוך זמן הנחת תפילין. אבל היום שמתפללים מאוחר, ובלילה לא מניחים תפילין, אם כי הדין הוא שמי שכבר היו עליו תפילין מונחות מבעוד יום יכול להשאיר אותם כל זמן שלא הלך לישון, לכן הם סומכים על זה ומשאירים אותם. אבל גם זה לא כ"כ פשוט, כי עצם זה שמניח תפילין בציבור בלילה, כשחושך, הוא עושה הלכה למעשה ומראה שהלילה זמן תפילין, למרות שהשאיר אותם מבעוד יום, בפרהסיא זו בעיה. וזו כנראה הסיבה של הנוהגים להוריד אותם מיד אחרי מנחה. ובפרט שעל פי הסוד יש עניין לא להישאר עם תפילין אחרי מנחה, למרות שעל פי הדין אפשר לצדד.

למסקנא הלכה למעשה, כל אחד ינהג כפי מנהגו. אם המנהג בבית הכנסת שמשאירים אותן עד כימי השמים על הארץ, אי אפשר לשנות את המנהג בפני כולם ולעשות בפרהסיא הפוך מהמנהגם, אלא אם הוא יכול ללכת לצד לכסות את הראש עם הטלית ולחלוץ, כי מנהגינו שנשארים עם הטלית גם בערבית, ממילא באופן כזה שלא כ"כ בולט, אפשר. אבל אם הוא חולץ את התפילין לפני כולם, זה לא טוב. במקום שחלק נוהגים כך וחלק נוהגים אחרת, עדיף יותר לחלוץ אותם לפני תפילת ערבית.

אגב, גם בר"ח שחולצים את התפילין לפני מוסף, אנחנו נוהגים לחלוץ אחרי שיר של יום. המקור להורדת התפילין הוא עפ"י הזוהר הקודש. כך כותב מרן בסימן כ"ה ומביא זאת מהרי"ץ בעץ חיים, שכיון שאנו אומרים במוסף כתר יתנו לך, לא יכול להיות שנגיד כתר יתנו לך ויש כתר עלינו. אין ראוי להיות כתר תפילין עליו באותה שעה. אין לזה מקור ע"פ הפשט, אבל את ההסבר הפשטי על העניין כותב הלבוש, שכיון שר"ח במידה מסוימת הוא קצת יו"ט, הוא היה ראוי להיות יו"ט ורק בגלל חטא העגל ניתן להיות יו"ט לנשים, ממילא בזה שאנחנו לא מניחים תפילין במוסף אנו מראים שהוא קצת יו"ט. לכן דוקא לפני מוסף מורידים, כי מוסף היא המיוחדת ביום הזה. מהרי"ץ מביא עוד טעמים אחרים, יותר עמוקים.

מפה, נפקא מינה ליחיד. אדם שמתפלל ביחידות מאיזו סיבה, האם יוריד את התפילין לפני מוסף או לא? הרי כתר יתנו לך זו קדושה, ויחיד לא אומרה. אם הסיבה להורדת התפילין היא מפני שהן נקראים כתר, פארך חבוש עליך, וכשאומרים בקדושה כתר לא ראוי שיהיו שני כתרים בבת אחת, הרי היחיד לא אומר כתר. אבל לפי הטעמים אחרים, אם משום שזה קצת יו"ט, ממילא זה לא משנה כתר או לא כתר. יותר מזה, האשכנזים בנוסח אשכנז לא אומרים במוסף כתר, הם אומרים נקדש את שמך בעולם. ואכן כך הרמ"א אומר, שבעצם היה צריך להיות שדוקא היכן שנהגו לומר כתר לא יניחו במוסף, אבל מי שלא אומר כתר יוכל להניח, אבל הוא כותב שלא נהגו לחלק. והט"ז אפילו מביא שהיה מישהוא שעשה מעשה כך. אבל למסקנת הפוסקים, במקום שנוהגים לחלוץ תפילין אין לשנות ממנהג הצבור, וגם אם לא אומרים כתר יתנו לך, כמו בנוסח אשכנז, וכן לגבי אדם שמתפלל ביחידות, כיון שזהו זמן שראוי לקדושת כתר, צריך גם כן לחלוץ את התפילין, אפילו לפי הטעמים האחרים.

למסקנא, אין הבדל בין ציבור בין יחיד, בין אם אומרים כתר ובין אם לא, חולצים לפני מוסף. ולפי מנהגינו חולצים את התפילין אחרי שיר של יום ולפני המזמור של ר"ח. הרי אנחנו אומרים מזמור שירו לה' שיר חדש על חידוש ר"ח, א"כ כיון שהמזמורים האלו הם על ר"ח, לכן כבר לפניהם חולצים את התפילין, כדי להראות שזה קצת יו"ט.

השאלה, מה קורה אם אדם בטעות נשאר עם התפילין במוסף, לא שם לב. למעשה, אם היה איסור מצד הדין להישאר עם תפילין במוסף, היה צריך לחלוץ אותם. אבל זה לא חיוב מצד הדין, זה רק על פי הסוד. הפתרון הוא שיזיזם הצידה. אם יש לו את התפילין במצח, יזיז אותם לצד. או את התפילין של היד, אם יש לו את החולצה, יכול להכניס משהו מתחת לתפילין ואז תהיה חציצה, ממילא נקרא שהוא לא מניח תפילין. תפילין שלא במקומן, כמונחין בכיסן דאמי. זה מה שהוא יכול לעשות, כי לחלוץ אותם ממש באמצע עמידה אי אפשר, אסור לעשות את ההפסק הזה באמצע התפילה.