בירור הלכתי לגבי הסופגניות אם יש בהן דין בישולי גויים, ולימוד זכות על המיקלים

קטע מתוך השיעור השבועי ערוך ומעובד מתוך שיעורו של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק פרשת מקץ, מוצאי חנוכה  ה'תש"ע  ב'שכ"א בבית המדרש פעולת צדיק שע"י מוסדות יד מהרי"ץ ב"ב.

נדבר בנושא בישולי גויים, האם יש בסופגניות איסור בישולי גויים. כידוע, יש דין פת של גויים ויש דין בישולי גויים. חז"ל גזרו על פיתם ובישולם משום חתנות. פתם משום בתם. חז"ל חששו שיבואו לקרבה עם הגויים ולחתנות, ואחריתם מי ישורנו.  

דרך אגב, על אף שהאשכנזים מקילים קצת בענייני בישולי גויים, יש מקומות בחוץ לארץ שיש שם בעיות של התבוללות, ויש מגדולי הדור שהורו להחמיר בחו"ל, בפרט באמריקה ששם יש בעיה גדולה של התבוללות, ופסקו שינהגו לחומרא כדעת מרן, כדי שיהיה יותר ריחוק מהגויים. אולי יש תקווה.  

כשמדברים על פת של גויים או בישול גויים, לא מדובר מצד בעיות כשרות. אבותינו בתימן, למשל, הקילו בפת של גויים. לא כולם, אבל המון העם, רוב הציבור. בתימן היה קשה להחמיר בזה, כי רבים היו הולכים לעבוד אצל גויים, ולפעמים היו נשארים שם כמה ימים לא היה שייך להביא פת ולהשאירה ימים הרבה, לכן היו מקילים בזה. כמובן שהיום הכל השתנה, כי כשמדברים בזמנינו על פת גויים ובישול גויים זה לא על גזירת חז"ל אלא יש גם עניין חמור של תערובת איסור, משא"כ בתימן לא היו חששות מצד תערובת איסור כלל. כף החיים כותב כבר בזמנו, שיש לחשוש גם לתערובת איסור. ביארתי בשלחן ערוך המקוצר חלק יו"ד סימן קל"ז סעי' ו', כיון שגזירת חז"ל היתה משום חתנות, לכן באופן שלא היה שייך להימנע בגלל המצב צמצמו את האיסור. כגון, שיש הבדל בין פת של בעל הבית לפת של נחתום. הרמב"ם ומרן פוסקים, שפת של נחתום דהיינו פת פלטר מותר, רק של בעל הבית אסור משום חתנות וקירבה. אבל הרמ"א כותב שגם פת של אנשים פרטיים מותר. וההיתר הזה אפילו אם אפשר לקנות ממאפיה של יהודים, מפני  שפת זה אוכל נפש, אי אפשר לחיות בלא פת,  לכן הקילו בפת יותר מבישולי גויים. בלי תבשיל אפשר לחיות, אבל אי אפשר לחיות בלי פת, לכן התירו בפת גויים. אם כן, מה שנהגו בתימן להקל הוא כדעת הרמ"א, שכתב שכן נוהגים. אבל כתבתי בפירוש בשלחן ערוך המקוצר, שזה דווקא בהיותם בתימן שהמצב היה דחוק, אבל בזמנינו אין שום היתר לזה. וגם שם, המדקדקים החמירו על עצמם לא לאכול פת של בעלי בתים. כל זה לגבי פת.  

לגבי בישולי גויים, מרן מחמיר והרמ"א מיקל. הרמ"א מתיר מה שהתירו בפת, גם בבישול, דהיינו שהישראל מדליק את האש. מרן חולק ואומר שאין הבערת התנור מועלת אלא רק בפת, אבל בשאר תבשילין אין שגירת והדלקת התנור מועילה, אלא ההנחה דווקא. דהיינו שהישראל יתן את הקדרה במקום הראוי להתבשל בו.  

ממילא יש לדון לגבי הסופגניה מה דינה כשגוי עושה אותה, האם דינה כבישול או כאפיה. אם ברכתה המוציא, דינה כפת ויש לה את כל דיני פת גויים. ואם ברכתה מזונות דינה כתבשיל, ויש לה דין בישולי גויים. ואותו הדבר בלחוח, תלוי מה הברכה. אם הברכה המוציא בקביעת סעודה, אפילו שהוא אוכל מעט, יש לו דין פת גויים. ואם הוא דק שברכתו מזונות, יהיה לו דין של בישול גויים. וכן הסופגנין אם ברכתם מזונות אפילו בקביעות סעודה, נחשב כבישול, כמעשה קדירה. יוצא שאפילו אם הרמ"א היקל בבישול, אבל הרי אנחנו אזלינן בתר מרן ומחמירים. ממילא יש לנו היום בעיה גדולה עם הסופגניות, כי יש הרבה מאפיות שבהם גויים משליכים את הסופגניות לתוך השמן, ואכן יש מחמירים בזה, וטוב להחמיר.  

מצד שני, צריך ללמד זכות על מה שהעולם מיקל בזה, ויש פה כמה צדדים להקל. הגם שהדבר לא כ"כ פשוט, אבל כוונתנו רק לתת טעם לאלו שנוהגים להקל.  

דבר ראשון, בסעיף ד' כותב השו"ע, יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפילו בדיעבד. דהיינו, יש מחלוקת כשעבד או שפחה גויים עושים את הבישול בבית של יהודי, ויש דעה שמתירה. זה צד ספק אחד. ואפילו שמרן כותב בדעה השניה שיש מי שאוסר ואפילו בדיעבד, וקי"ל דיש ויש אזלינן בתר יש בתרא ואסור, אבל בתורת סניף אפשר לצרף את הדעה הראשונה לספק. כמו כן יש עוד נידון, האם כל האיסור נאמר דווקא בביתו של גוי, אבל כשגוי מבשל בבית היהודי, שיטת הראב"ד שאין בזה בישולי גויים. אמנם זו כמעט דעה יחידאה, אבל יש סברא כזאת וגם אותה אפשר לצרף כסניף שני. ויש יותר מזה, שבעצם הרי כל הדין שאמרנו שסופגנין ברכתם מזונות אפילו בקביעות סעודה, הוא עצמו דבר השנוי במחלוקת. בשו"ע מובא שתי דעות, דעת רבינו שמשון ודעת רבינו תם. ר"ת סובר שברכת הסופגנין המוציא לחם מן הארץ. נפקא מינה גם לדברים אחרים, למשל לדין הפרשת חלה. הרי לגבי הכובאנה אנחנו פוסקים שכשהיא אפויה בכלי סגור ברכתה בורא מיני מזונות גם בקביעות סעודה, וא"כ פטורה מהפרשת חלה. על אף שלמעשה אנחנו מפרישים חלה בלי ברכה כיון שבלילתה עבה והיא כמו עיסה רגילה, ויש דעות שאומרים שהולכים אחר שעת הגלגול, לכן מספק מפרישים בלי ברכה. אותו דין גם לגבי הסופגנין, מפרישים בלי ברכה. ולמעשה זו המחלוקת בין רבינו שמשון לר"ת. רבינו שמשון סובר, שכל דבר שבלילתו עבה אם בישלו אותו אין לברך עליו המוציא, וכך מביא השו"ע בדעה ראשונה. אבל יש חולקים, וזה רבינו תם, שסובר כיון שבלילתה עבה בשעת הגלגול, אפילו שעשו מזה אח"כ סופגנין מ"מ ברכתה המוציא. יוצא שלפי ר"ת דינה של סופגניה כמו פת, ממילא אין לה דין בישולי גויים, אלא דין פת גויים, ובפת גויים יש הרבה צדדי היתר.  

אם כן, כאשר אנחנו מצרפים כמה ספיקות, ראשית שזה נעשה בבית ישראל, כי המאפיה היא של יהודים. דבר שני, אמרנו שיש מתירים אם זה עבד או שפחה, וכן הפועלים של בעל המאפיה שאין בזה דין בישולי גויים. דבר שלישי אמרנו שלדעת רבינו תם לסופגניה אין בכלל דין של בישול אלא של פת. אמנם אנחנו לא נוהגים כמו ר"ת, כי אנחנו נוהגים לברך על הסופגניה מזונות, בכל אופן יש פה צד לצרף לספק, כי הרי תמיד כשיש ספק אם לברך במ"מ או המוציא עדיף תמיד לברך מזונות, כי במזונות בדיעבד יוצא ידי חובה גם על דבר שברור שברכתו המוציא. אותו דבר לגבי ברכת המזון, אם אדם אכל לחם גמור ואפילו כדי שביעה וחייב ברכת המזון מן התורה, אם בירך בטעות על המחיה יצא בדיעבד, כיון שמן התורה אין נוסח לברכת המזון, ולכן תמיד כשיש ספק או מחלוקת הפוסקים, עדיף לברך בורא מני מזונות וברכה מעין שלש. לכן בסופגניות אנחנו נוהגים לברך מזונות אפילו בקביעות סעודה. ממילא על אף שאין אנחנו נוהגים כר"ת, אבל בתורת סניף לספק אפשר לקחת את דעתו בחשבון. ובוודאי שכשאנחנו דנים על בישולי גויים שזה איסור דרבנן, יכולים לצרף את דעתו של ר"ת. ויותר מזה, אפילו לדעת רבינו שמשון שסובר שברכתו בורא מיני מזונות, הוא דיבר דווקא בלא קביעות סעודה, כי אם קבע סעודה יש סוברים שברכתה המוציא לחם מן הארץ. ואפילו שאין אנו נוהגים כך, אבל יש דעות כאלו. יוצא שיש בזה צד של פת, אפילו שאני לא שבע מזה. ועוד, שיש את דעת הפרי חדש שכותב שדבר שאינו נאכל בתורת עיקר הסעודה אלא בתורת קינוח סעודה, אין לו דין בישולי גויים. כי הרי חז"ל גזרו בישולי גויים רק בשתי תנאים, שיהיה דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, אבל בדבר שנאכל כמות שהוא חי אין לו דין בישולי גויים. ותנאי שני, שהדבר עולה על שלחן מלכים ושרים. א"כ לדעתו דוקא כשהדבר הוא עיקר הסעודה, ולא קינוח סעודה. ועוד, שלדעת הרמב"ם מותר, כל שאין הגוי עושה מנדבת לבו. ועוד, שמא לא גזרו אלא בעובד עבודה זרה. וכבר האריכו האחרונים בכל האמור לעיל, ובספרי רבני זמנינו. 

יוצא שיש לנו כמה וכמה ספיקות וסברות לצרף כדי להתיר את הסופגניות. ועל אף שכל זה לא כל כך פשוט, כי חלק מהספיקות הם נגד דעת מרן, כי לדעת מרן בבית של ישראל אסור, וגם לגבי עבד או שפחה משמע גם כן שהוא אוסר, אף שהדבר לא ברור ממש בדעתו. ובהקשר לזה צריך לדעת כלל חשוב בפסקי ההלכות, מה שכתב מה"ר חיים פלאגי בשו"ת חוקי חיים, כל דבר שמרן לא כתב אותו בצורה מפורשת, שחור על גבי לבן להלכה בשלחן ערוך, לא קיבלנו בזה הוראות מרן. קבלת הוראות מרן, היא רק על דברים מפורשים. גם אם אתה יכול לדייק דיוקים, שפה כתב ככה, ולפי זה יוצא ככה, ולעשות חשבונות וכו', ומזה יוצא לך איזה פסק בדעת מרן, או שלפי מה שכתב בבית יוסף כך מובן אבל אפשר להתווכח ואפשר לומר לא כך, בזה לא אומרים שקיבלנו הוראות מרן. א"כ נלענ"ד שבעניינינו גם יש לומר כן. 

לסיכום יוצא, מי שיכול להחמיר בסופגניות שלא לקחת משל גויים אשריו ואשרי חלקו, אבל אלו שמתירים יש להם על מה לסמוך.