סימן ק"ס - הִלְכּוֹת פדיון בכור

[א] מצות עשה על כל איש מישראל שיפדה מכהן את בנו שהוא בכור לאמו (דהיינו שלא ילדה מעולם{א}) בחמשה סלעים{ב}. שנאמר{ג} קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל וגו', ונאמר{ד} אך פדֹה תפדה את בכור האדם וגו' ופדויו מבן חֹדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'. ונאמר{ה} ונתתה הכסף לאהרן ולבניו וגו'. וקבעו חכמי תימן שהם שלשים ואחד "דִּרְהִם" ומחצה כסף טהור{ו}, דהיינו כמאה ואחד "גרם" במשקל שבזמנינו. ואין להקל בפחות מזה{ז}. ויכול ליתן לכהן אפילו שאר חפצים שיהיו שוים כך, אבל לא קרקעות או שטרות־ חוב{ח}, ולכן יש אומרים שאין לפדות בשטרות־כסף{ט}: 

[ב] אם אינו בכור לאמו, אף על פי שהוא בכור לאביו, פטור. ומי שיש לו שתי נשים או אפילו יותר, ויש לו בכור מכל אחת ואחת, חייב לפדות את כולם{י}: 

[ג אמר לכהן אחד שיפדה ממנו את בנו, אסור לחזור בו. ואם חזר ופדה אותו מכהן אחר, הרי זה פדוי{יא}: 

[ד] אין פודים את הבכור אלא מבן חודש ומעלה, דהיינו עד שיעברו עליו שלושים יום משנולד. ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע מאז והלאה, מכל מקום חֲכַם־לב יקח מצוות ויקדים לעשותה מיד שאפשר לו{יב}. ולכן מנהגינו לעשות הפדיון מיד בליל שלושים ואחד כדי שלא להשהות את המצוה, וזאת גם אם לא נשלמו אז כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים מלידתו{יג}. חל יום ל"א להיות בשבת או ביום טוב, אין לפדותו עד לאחר השבת או היום־טוב{יד}. אבל בחול־המועד פודים{טו}: 

[ה] הואיל ואין חיוב לפדותו אלא מבן חודש ומעלה, לפי־כך אם מת התינוק בתוך שלושים יום ואפילו ביום שלושים עצמו, או נעשָׂה טריפה (דהיינו שאירע בו דבר שברור על פי הרפואה כי לא יוכל לחיות{טז}), פטור האב מן הפדיון. אך אם לא היה טריפה ומת אחרי שלושים יום, חובה עליו לפדותו ולברך, מפני שכבר חל עליו החיוב. אך שהחיינו לא יברך אז, כי כיון שמת בטלה השמחה{יז}: 

[ו] אין הפדיון תלוי במילה. לפי־כך תינוק שעדיין לא נימול מפני שהוא חולה והגיע זמן פדיונו, אף על פי כן צריך לפדותו בזמנו, וכשיבריא יעשו המילה{יח}. ואם הבריא ביום ל"א ובא האב לִמּוֹלוֹ ולפדותו בשעה אחת, צריך להקדים את מצות המילה{יט}: 

[ז] מה שנוהגים בשאר קהילות שאומר הכהן לאבי הבן, במאי בעית טפי וכו'{כ}, אינו נהוג אצלינו. וכל שכן שאין מכניסים את היולדת לשאול אותה לעיני כל הקהל אם לא הפילה מקודם{כא}, ואין זה מדרכי הצניעות. אלא אם יש צורך, יבררו זאת תחילה בצינעא כדי שלא לבא לידי ברכות לבטלה{כב}: 

[ח] וזהו סדר עשיית הפדיון כפי מנהגינו. מביא האב את הבכור (כשהוא מקושט בבגדים נאים{כג}) לפני הכהן, וכן מכין כסף או שוה־כסף חמשה סלעים. ובעת כניסתו, אומרים הלל כל הקהל יחד, והללו־יה הילד הזה יברכהו אֵל. ויתברך וכו'. הכהן יושב (וכן כל הקהל יושבים) והאב עומד, ואומר מודה אני לפניך ה' אלהי שזכיתי וְנִתָּן לי בן בכור וכו', ומוסרו לידי הכהן{כד}. ובעוד שהאב מחזיק את המטבעות בידו ומושיטם לכהן קודם שיתנם לכהן{כה}, מברך, ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות את הבן (כך היא גירסתינו, ולא "על פדיון הבן"{כו}), וגם שהחיינו, ונותן מיד את המטבעות לכהן. ואחר־כך אומר הכהן בעודו מחזיק את הבכור, כשם שזכית ופדית אותו וכו' עד ולא יאשמו כל החוסים בו (ויש כהנים שמוסיפים לומר פסוקי ברכת כהנים, יברכך וגו'). ומחזירו לידי אביו. ואחר־כך מביאים כוס יין ובשמים ומוסרים לידי הכהן, או הרב, והוא פותח ואומר (כוס ישועות וגו') סברי מרנן וכו' ומברך בורא פרי הגפן, ובורא עצי (או עשבי, או מיני) בשמים, ומריח ואח"כ שותה{כז}. ואומרים הלל, והללו־יה הילד הַפָּדוּי הזה יברכהו אֵל רָם וכו'. ואחר־כך סועדים המסובין{כח} (ולא כמנהג האשכנזים שעושין הפדיון אחרי ברכת המוציא{כט}). ובסיום הסעודה, דורש הרב בדברי תורה מעין המאורע{ל}. ואין אומרים בזימון שהשמחה במעונו{לא}: 

[ט] אם אין האב במקום התינוק, ואפילו אם הוא בארץ רחוקה, יכול גם כן לפדותו בזמנו מכהן באשר הוא שם, ולברך כרגיל{לב}. והוא הדין אם התינוק בבית־החולים וכדומה, ולא יעכב המצוה בעבור זאת{לג}: 

[י] האם, אינה חייבת לפדות את בנה. ואם פְּדָאַתּוּ מנכסי בעלה, אינו פדוי (ועיין לקמן הלכות צדקה ומעשר־כספים סימן קס"ט סעיף ה'), וכשיבֹא הבעל יפדנו שוב בלא ברכה. ואם מת האב, יש אומרים שבית־דין פודים אותו{לד}: 

[יא] עבר האב ולא פדה את בנו, או שמת האב ובית־דין לא פדו אותו, חייב הוא לפדות את עצמו, כשיגדל. ומברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לפדות "הבכור", ושהחיינו{לה}: 

[יב] כהנים ולויים פטורים מפדיון הבן, ואפילו בת כהן או בת לוי שנישאת לישראל, הבן פטור מפדיון, שנאמר{לו} פטר כל רחם "בבני ישראל". ואם בת כהן נבעלה לגוי ונתעברה ממנו, או אפילו נתעברה אחר כך בהיתר, הבן חייב בפדיון, שהרי אמו נתחללה מקדושת הכהונה על ידי בעילת הגוי ונחשבת כישראלית, וכן על ידי שאר בעילת איסור שהיא מתחללת. אבל בת לוי אינה מתחללת מקדושת לְוִיָּה, ובנה פטור גם באופנים אלו מן הפדיון{לז}: 

[יג] אשה שהפילה ואחר כך ילדה בן־קיימא, ישאלו למורה־ הוראה אם לפדותו. וצריכים לדעת אם עברו ארבעים יום מתחילת ההריון, ואם נתרקמו האיברים{לח}. ותינוק שנולד באמצעות "ואקום" (משאבה), חובה לפדותו בברכות כרגיל. וכן אם הוציאוהו במלקחיים, אלא שבזה ראוי שלא לברך. ותינוק שעדיין לא גדל כל צרכו ולא נגמר בישולו שהניחוהו בעבור זאת ב"אינקובטור" (תיבה־חמה), צריך לשאול מורה הוראה מתי לפדותו{טל}: 

[יד] אם התינוק הראשון יצא דרך הדופן ("ניתוח קיסרי"{מ}) והשני נולד כרגיל, שניהם פטורים מפדיון. הראשון מפני שאינו פטר רחם, והשני מפני שֶׁקְּדָמוֹ אחר{מא}: 

 [טו] רשאי הכהן להחזיר לאבי־הבן את כסף הפדיון{מב}. וכן המנהג בדרך־כלל{מג}. ומי שרוצה לעשות המצוה כראוי, יבחר לו כהן עני בעל תורה ויראה, והאב וגם הכהן יגמרו בדעתם שלא להחזיר, או יתן לו במתנה על מנת להחזיר{מד}. ואם קיים המצוה כדין ונתנם לכהן בשמחה ולא החזיר הכהן מאומה בשום־אופן, מובטח לו שיחיה התינוק וינצל מפגעי תחלואי הילדים, ויגדל ויהיה לאיש{מה}: