[א] אסור לאיש ללבוש אפילו מלבוש אחד שלְּ־אשה, אף על פי שניכר משאר מלבושיו שהוא איש. וכן להיפך אסור לאשה ללבוש אפילו מלבוש אחד של־איש. שנאמר{א} לא יהיה כלִי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה וגו'. ולא רק מלבושים אסורים, אלא אפילו כל תכשיט, וכל תיקון נוי ויופי המיוחד לאשה לפי מנהג המקום, כגון צביעת הציפרניים והשפתיים וכחילת העיניים וכל כיוצא בזה, אסור לאיש שיתקשט ויתייפה בו. וכן כל מה שמיוחד לאיש, אסור לאשה{ב}:
[ב] יש מתירים אם לובשים את הבגד רק מפני החום, או מפני צינה או גשמים וכדומה{ג}. ומותר מצד ההלכה ללבוש בגד שאינו נראה מבחוץ{ד}. אבל אסור לאשה ללבוש מכנסיים בכל אופן וצורה (אלא אם כן לובשת גם שמלה מעליו), ויש בזה גם משום פריצות{ה}:
[ג] אסור לאיש להעביר שער בית־השְּׁחי ובית־הערוה אפילו במספריים כעין תער, דהיינו שמגלחים סמוך לבשר ממש, או בסם וכדומה, מפני שזהו תיקון של־נוי לנשים{ו}. ואסור לחכך בידו בשער בית־השחי ובית־הערוה כדי להשירן, אבל על ידי בגדו מותר. ומי שיש לו חֲטָטִים (פי' אבעבועות, פצעים) בבית־השחי ובית־הערוה, ומצטער מחמת השערות, מותר להעבירן{ז}:
[ד] אסור לאיש להסיר אפילו שערה אחת לבנה מתוך השחורות, בין שער הראש בין שער הזקן, ואסור משום לא ילבש גבר, לפי שזהו נוי אשה כדי שלא תיראה זקינה. וכן אסור לאיש לצבוע אפילו שערה אחת לבנה שתהא שחורה{ח}, ואפילו בצבע שעובר אחרי זמן. וכן רפואות שבולעים לצורך צביעת השיער, אסורות{ט}:
[ה] וכן אסור לאיש להסתכל במַרְאָה, מטעם האמור לעיל. ואם מסתכל בה משום רפואה, כי הוא חושש בעיניו והמראה מאירה אותן, או שמספר את עצמו, או כדי להסיר הכתמים מפניו או לכלוך מראשו ומבגדיו וכיו"ב, מותר, כיון שאינו מסתכל כדי להתייפות. ויש אומרים כי במקומות שהדרך הוא שגם האנשים מסתכלים במראה (כגון בזמנינו כאן), מותר בכל אופן{י}: