סימן קמ"ט - הִלְכּוֹת גילוח פיאות הראש והזקן, שׂריטה וקריחה, וכתובת קעקע

[א] שתי פיאות יש לראש בצדעיים (הנקראים גם רַקּוֹת), שהן מקום חיבור הראש ללחיים מימין ומשמאל אצל האזנים. ואסור לגלח בתער אפילו אחת מהן (ודין מספריים כעין תער, יתבאר בס"ד לקמן סעיף ד'), שנאמר{א} לא תקיפו פאת ראשכם. כי כשהוא מגלח, מַשוה בזה את צדעיו לאחורי אזניו ולמצחו, ונמצא שׂער הראש מוקף סביב בעיגול ללא הבליטות שבצדדיו שהן הפיאות. ולא רק אם מגלח את הפיאות בלבד, אלא הוא הדין שאסור אף אם מגלח את כל הראש עם הפיאות{ב}: 

 [ב] ושיעור הפיאה מתיל מכנגד השׂיער שעל צדדי המצח, דהיינו השיער היוצא כלפי מַטה בין האזניים לעיניים, מחוץ לִגבול עיגול שׂערות הראש. ונמשך עד למַטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם. וכל אורך ורוחב מקום זה, לא תגע בו יד{ג}. ומנהג רבים מאִתנו להוסיף עוד בשיעורו כלפי מעלה עד נגד כמחצית מגובה המצח, או פחות קצת, ומגלחים שם מסביב אפילו בתער כצורת קשת (חצי עיגול){ד}. ויותר מזה, אין צריך לחוש{ה}:

[ג] פיאות הזקן, אסור גם־כן להשחיתן בתער, שנאמר{ו} ולא תשחית את פאת זקנך. והפיאות בזקן הן חמש. אחת ממקום שמתחיל לחי העליון, ואחת ממקום שמתחיל לחי התחתון, מימין וכן משמאל, הרי ארבע. והחמישית, בשיבולת הזקן{ז} (דהיינו סוף הזקן בסנטר, במקום שהעצם קצרה. ולפי שבאנשים שאינם ממולאים בזקן הרבה, בולט הזקן במקום ההוא כמין שיבולת, לפי־כך נקראת שיבולת הזקן{ח}). אך ישנם עוד הרבה פירושים היכן מקומן של־חמשת הפיאות{ט}, לפי־כך ירא־שמים יֵצא ידי־חובת כל הדעות ולא יעביר תער על כל זקנו כלל, ואפילו תחת הגרון{י}. ושערות השׂפם, שהוא על־גבי שׂפת הפה העליונה, וכן השיער המדולדל שמתחת הפה, אף־על־פי שמותר לגלחן, נהגו ישראל שלא לגלח אלא מקצת השפה העליונה שֵׁיעור כדי שלא יעכב את האכילה והשתייה{יא}: 

[ד] יש לחוש ולהחמיר כדעת הסוברים שהאיסור לגלח פיאות הראש, הוא לא רק בתער ממש, אלא אפילו במספריים כעין תער, דהיינו קרוב לבשר, שאינו משאיר סמוך לבשר כלום מן השערות. וגם שלא להסירן על־ידי משיחה בסם. [ויש מחמירים שאף לתלשן ביד אסור. אך לסרקן גם לדבריהם מותר, כיון שאינו מתכוין לתלוש, וכן המנהג{יב}]. ולכן מי שהוצרך לגלחן לרפואה, יזהר שלא לגלחן סמוך לבשר ממש, וגם לא בסם. אבל בפיאות הזקן, יש להקל שאין איסור במספריים כעין תער, אלא דוקא בתער ממש (שבזקָן דוקא אמרה תורה לשון השחתה, ומספריים אינם משחיתים עד עיקרי השיער כמו תער){יג}. ורבים מתירים אף להסירן על־ידי משיחה בסם. אך צריך ליזהר בזה שלא לגרור את המשיחה מעל הפנים בסכין או בדבר חד, שעלול בקלות לחתוך שיער, אלא יגררנו בקֵיסָם חלק וכדומה{יד}. ויש מתירים אף מקצת ממכונות הגילוח החשמליות, אותן שאינן מגלחות השיער עד עיקרו, שיש שם כמין רשת המפסיקה בין העור לסכין, וסוברים שהן כמו מספריים כעין תער, ובתנאי שלא יהדק את המכונה בחָזקה על העור{טו}. אבל העיקר כדעת האוסרים את כל מיני המכונות וסוברים שדינן כתער ממש או קרוב לו מאד{טז}: 

[ה] וכל זה מעיקר הדין. אבל מן הראוי שלא להסיר זקָנו כלל ועיקר בשום אופן, מכמה טעמים. וכן הוא מנהג ישראל קדושים מדורי־דורות להניח הזקן כולו לִגְדַּל אפילו שיהא רחב וארוך מאד, זולתי מקרוב מאיזה סיבות החלו מקצתם לגלחו{יז}. ועל פי הקבלה אסור גם לתלוש ביד אפילו שערה אחת מדיקנא קדישא, כי עוקר בזה את צינורות שפע הקדושה מלמעלה{יח}. ובפרט עתה שהרבה מפריצי עמנו משחיתים את הזקן בתער, מצוה רבה לכלל ישראל להתחזק בזה ולא להקטינו אפילו במספריים, להראות לעיני־כל שמצוות תורתינו הקדושה חביבות עלינו ואין אנו מתביישים בהן חס ושלום{יט}: 

[ו] כמו־כן מצוה עלינו להחזיק ולהתחזק במנהג אבותינו ואבות־אבותינו הקדושים בקהילות תימן יע"א דור אחר דור לגדל גם את הפיאות שבצדעיים, שהוא הידור מצוה שתהיינה ארוכות יותר משיעורן המחוייב מעיקר הדין. וזהו נוי שלנו שאנחנו מתנאים במצוות ה' יתברך{כ}. וקוראים לפיאות אלו בשם "סימָנים"{כא}, יען כי בהם אנו ניכרים ונבדלים בייחוד מכל גויי־הארצות, שלא די לכך בגידול הזקן, כי הוא יֶשנוֹ גם אצל רבים מן האומות. ודבר זה רמוז במה שאמר הכתוב{כב} והייתם לי "סגולה" מכל העמים, היינו כניקוד "סגול" שצורתו כך [ֶ} , שתי נקודות למעלה ואחת מתחתיהן למטה באמצע, כמו־כן תהא צורת פני בני ישראל שתי פיאות הראש למעלה, ופאת הזקן למטה באמצע, עדות לישראל אשר כל רואיהם יכירום{כג}. ונוהגים לסלסל אותן לנַאות את המצוה, ולשלשלן כלפי מַטה בצדדי הפנים והזקן לכבוד ולתפארת [ולא להסתירן מאחורי האוזן, או מתחת הכיפה]. וגם נראה שיש לזה טעם על־פי הקבלה. וכל המאריך בהן הרי זה משובח, כי אין קוצצים אותן אפילו יגיעו עד החזה. אמנם יש נוהגים לקצוץ מהן במספריים, בפרט כשהן מגיעות לסוף הפנים{כד}: 

[ז] כשאדם מסתפר, טוב שיתכוין שאינו מניח שיחתכו לו אז את פיאות הראש משני צדדיו, וגם שאינו משחית את פאת זקנו. [וכן בכל פעם שאדם עושה מצוה, אין מספיק שעושה אותה, אלא יחשוב אז שמקיים מצות בוראו]. ולכן יש שנהגו לעשות סעודה ומחולות של־שמחה בפעם הראשונה שמספרים שׂער ראשו של־קטן בהיותו כבן שנתיים או שלוש שנים, וקוראים לה סעודה של־מצוה, כיון שמצוה היא במה שאינו מניח לגלח לבנו את הפיאות, מטעם חינוך{כה}. ועד התספורת הראשונה, רגילים בדרך־כלל להניח שערו לִגְדַּל, אבל מכל־מקום נראה שאין קפידא אם יקצצו מלמעלה במספריים לפי הצורך, ובפרט כדי שלא ייראה כמו בת{כו}. ולעולם אינו מהלך בגילוי ראש{כז}: 

[ח] אשה שצמח לה זקן, מותרת להשחיתו אפילו בתער, וכן את פיאות הראש{כח}. ואין איסור אף אם תגלח את כל שׂער ראשה{כט}. אמנם אין לה לעשות כן, כדי שלא תתנוול על בעלה. וכן מֵעוד כמה טעמים לא טוב הדבר אפילו למי שאינה נשואה. וכך הוא המנהג מימות־עולם שהנשים מגדלות שׂער ראשן. ואם מפני הצניעות כדי שלא תיראה שׂערה אחת מחוץ למטפחת, יכולה לגלח בקצוות הראש סביב סביב{ל}: 

[ט] אסור לשׂרוט את בשרו מתוך צערו על אדם שמת, עד שיוצא ממנו דם (כמו שיש בשאר קהילות נשים חסרות־דעת העושות כן מרוב צַערָן, וצריך למַחות בידן). וכן אסור לתלוש משערות הראש (ואפילו מתלישת שׂערה אחת יש להימנע) מתוך צער על מת, וזהו הנקרא קָרְחָה. שנאמר{לא} ושֶׂרֶט לָנפש (דהיינו על נפש מת) לא תתנו בבשרכם, ונאמר{לב} לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם לָמת. ואין הפרש בין גדידה לשריטה, אלא ששריטה היא ביד, וגדידה בכלי. ואסור לעשות זאת לא רק בפני המת, אלא אפילו שלא בפניו. ויש להימנע גם מלהכות בידו על בשרו עד שהדם שותת. ויש מחמירים בכל זה לא רק על מת, אלא אפילו על צער אחר שאירע לו, כגון שנפל ביתו או הפסיד ממון רב{לג}: 

[י] אסור לעשות כתובת קעקע, דהיינו כְּתָב חקוק שקוע שאינו נמחק, על־ידי ששורט על בשרו (במחט או בסכין או בקוץ, וכן ביד) וממלא את מקום השריטה בכְחול או בדיו או בשאר מיני צבע הרושמים, שנאמר{לד} וכתובת קעקע לא תתנו בכם. וגם אם צובע תחילה בצבע ואחר־כך שורט במקום הצבע, אסור. וכן אף אם אין הצבע מתקיים לעולם. ואין הבדל אם עשה זאת במקום גלוי מגופו, או במקום המכוסה בבגד. ואפילו לחקוק כך רק אות אחת, או צורה מסויימת או שריטה סתם, אסור{לה}: