סימן קמ"ח - הִלְכּוֹת מעונן ומנחש ומכשף

[א] כתוב בתורה, לא תנחשו ולא תעוננו{א}. וכתוב עוד, לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. לא ימָצא בך וגו' קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחוֹבֵר חָבֶר וגו' ודורש אל המתים. כי תועבת י"י כל עושה אלה וגו'. תמים תהיה עם י"י אלהיך{ב}. והכוונה שתהלך עִם הקב"ה בתמימות ואל תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך תקבל ברצון, ואז תהא עִמו ולחלקו. כי כל מה שאומרים הקוסמים והמנחשים המעוננים והמכשפים ודומיהם, אינם אלא ספק, ואין לבטוח בהם כדרך הגויים, לפי שרק מקצת מדבריהם מתקיימים ולא כולם כידוע. ואם תשמע מהם דבר, לא תירא ממה שהם מפחידים, ולא תגיל במה שהם מבטיחים. אלא אֱמוֹר, הכל בידי שמים. כי הקב"ה לבדו בידו לשנות כרצונו מערכת הכוכבים והמזלות וכל כיוצא בהם, להרע או להיטיב, וכמו שנאמר{ג} מֵפֵר אותות בדים וקוסמים יְהוֹלֵל. וזוהי שלמות הבטחון בו יתברך, שלא יהא ליבו של־אדם חָלוּק עליו, אלא יאמין בהחלט כי כל העתידות יהיו כפי ההשתדלות וההתקרבות לעבודתו וליראתו יתברך, וכעניין שנאמר{ד} שִׁמעו את הדבר וגו' בית ישראל, כה אמר י"י אֶל דרך הגויים אַל תלמָדו, ומאותות השמים אל תֵּחָתּוּ, כי יחַתו הגויים מֵהֵמה. ודברים אלו הם מיסודות אמונתינו, ועל פיהן באו הבטחות השכר והעונש שבתורה לעושי־רצונו יתברך ולהיפך, והנסים והנפלאות שבה, שאינן לפי נוהג שבעולם, אלא אין כי"י אלהינו, ובידו הממשלה והגבורה לגדל ולחזק לכל{ה}: 

[ב] איזהו קוסם. זה האומר דברים שעתידים להיות, הנודעים לו באמצעות פעולות שונות שהוא מקדים לעשות. כגון שלוקח קֵיסָם מעץ (ולכן נקרא בשם קוסם{ו}) ומקלף אותו מצד אחד ומהצד השני משאיר את הקליפה וזורקו, ורואה אם כשנפל נמצאת הקליפה למעלה וכו'. או אוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו, או מיישר את החול ועושה בו צורות, או משליך אבנים קטנות ביריעה של־עור ומעיין בהן, או גּוֹהֵר (דהיינו שמשתטח בכל גופו) לארץ ומתנועע וזועק זעקות משונות וכו'. ואחרי שעשה דברים אלו ודומיהם, אומר, דבר פלוני עתיד להיות, או לא יהיה. ראוי לעשות כך, או היזהרו מכך. כל הדברים הללו אסורים, הן לעשותם דהיינו לקסום, והן לשאול את הקוסם ולהתייעץ בו{ז}: 

[ג] איזהו מעונן. זה האוחז את העיניים. דהיינו שהוא כאילו אוחז את עיני בני־אדם וסוגרן, שמטעה אותם באופן שנדמה להם כי הוא עושה דברים נפלאים חוץ מדרך הטבע. כגון הזורק טבעת לאויר ואחר־כך מוציא אותה מפי אדם אחד העומד שם, ולפי האמת אינו עושה כלום זולתי בקלות ידיו ובתחבולותיו. ויש אחיזת עיניים אף בדברים שהם חוץ לטבע, כגון להמית ולהחיות. ואסור לעשות מעשים כאלו אפילו לשמחת פורים, או חתן וכלה וכדומה. ואפילו לילדים קטנים אסור להניח לראותם. והאומר לאדם אחר לעשות כן, עובר על מה שנאמר{ח} ולפני עִוֵּר לא תתן מכשול. ומי שיש בידו למַחוֹת, חייב למַחוֹת. וכל־שכן שאסור להסתכל בפעולת המעונן ולראותה, אלא אם כן הוא גוי, שאז מותר לראות, אבל לא יאמר לו לעשות זאת. ואסור לעונן גם אם הוא מקדים ואומר לרואים שכל פעולותיו אינן רק אחיזת עיניים, אלא אם כן יַראה להם תחילה כיצד הוא עושה{ט}: 

[ד] מעונן נקרא גם מי שקובע עִתִּים ושעות (מלשון עוֹנָה){י}. דהיינו שאומר יום פלוני טוב, ויום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני או שעה פלונית, רעים לדבר פלוני, וכדומה. ולא זה בלבד אסור, אלא גם לשאול ממנו ולהתייעץ בו אסור, ואפילו אם הוא גוי, ולא לכוון את מלאכתו או הליכתו אז על פי דברים אלו או להימנע בגללם. אמנם אין זה אמור אלא כשהם דברים בטלים שאין להם יסוד, לא מדרך הטבע ולא מדרך החכמה. כגון אנשים פשוטים ופחותים החוזים בכוכבים ואומרים שאם נראָה כוכב פלוני ביום פלוני יהא כך וכך{יא}. אבל אותם החוזים בכוכבים על פי חכמת האצטגנינות ("אסטרולוגיה") במערכות המזלות, וכפי מבטי הכוכבים של־שנאה ואהבה וכו', וכן קביעת תכונות בני־אדם ומדותיהם לפי מזגם כגון שיהא חכם או חסיד או גזלן או כעסן וכדומה, היא חכמה גדולה ואמיתית, וגזירה היא שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך לפי דרך הטבע. אלא אם כן יעסוק האדם במצוות וירבה בתפילות, יוכל לבטל ממנו גזירת המזל כשהיא רעה, כי הכל מאת אדון הכל{יב}. וכן אם ישלוט האדם בשכלו{יג} על תכונותיו ומדותיו הרעות ויתגבר עליהם, לא יתחייבו להיות אותם העניינים הקבועים. לפי־כך מותר לשמוע לחוזים ולהאמין לדבריהם, וכן מותר לגלות עניינים אלו, לפי שאין בהם משום איסור מעונן, כדבר האמור. ואם ראה באצטגנינותו יום שאינו טוב למלאכתו או לאיזה עניין מענייניו, יִשָּׁמר ממנו. ואדרבה אסור ללכת נגד המזל ולסמוך על הנס. אלא שמכל מקום הזהירו חז"ל לבל ישים אדם מחשבתו לחקור בדברים האלו, ואל ישאל באצטגנינים החוזים בכוכבים, הגם שחשקו וחפצו של־כל אדם לדעת העתיד לבוא עליו, אלא יהלך בתמימות ויתלה בטחונו במי שאמר והיה העולם. ועל זה נאמר בתורה{יד} תמים תהיה עם י"י אלהיך{טו}, כמבואר לעיל סעיף א': 

[ה] כשם שאסור לשאול במעוננים החוזים בכוכבים דברי עתידות כנזכר בסעיף הקודם, כך אסור לשאול בגורלות, כגון האם יחיה החולה, האם ימצא את אבידתו, וכן האם לעשות דבר מסויים וכדומה. אבל להטיל גורל כדי לקבוע למי יהיה חֵלק זה ולמי חֵלק זה וכדומה, מותר (כשאין בדבר חשש גָּזֵל וכדומה){טז}. וכן הנצרך לעשות איזה דבר ומסופק בכך, ואין לו דרך להכריע, מותר ליטול חוֹמֶשׁ, או ארבעה ועשרים (תנ"ך), ולפתוח ולראות ולעשות כפי הפסוק שיזדמן לו למצוא, וכעין שמצינו{יז} ליאשיה מלך יהודה שעשה מעשה על פי הפסוק שנמצא בראש הדף. ולזה רמזו חז"ל{יח} באמרם, אם ביקשת ליטול עצה, מן התורה הוי נוטלה. ודוקא באופן כזה בינו לבין עצמו, ולא כאותם הקובעים עצמם לפתוח גורלות לרבים כדרך הגויים, שזה אסור{יט}. ויש להימנע גם־כן לשאול מן העוסקים בחכמת הפרצוף ושרטוטי הידיים, או המעיינים בשיורי קפה ובקלפים וכיוצא בהם. ומה גם שאין ידיעתם ברורה ולא חכמתם שלימה, בוללים ומבלבלים שקר ואמת גם יחד{כ}: 

[ו] איזהו מנחש. זה הסומך על סימן שהוא שָׁטוּת והבל, בלי טעם וסְבַרָא, שיועיל הדבר או יזיק. כגון מי שאומר, הואיל ונפלה פִּתּוֹ מפיו, או נפל מקלו מידו, או בנו קרא לו מאחוריו, עורב קרא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש עבר מימינו, שועל משמאלו, על כן לא ילך היום בדרך הזה, או לא יתחיל היום במלאכה זו, כי לא יצליח{כא}. והוא הדין בהיפך, כגון שאומר, הואיל והדבר הראשון שראיתי היום הוא כך וכך, אלך, כי ארויח, וכדומה{כב}. וכן מי שמבקשים לגבות ממנו מעות ואומר, בבקשה ממך הניחני עתה, שחרית הוא, ולא אתחיל תחילת היום בפֵרָעוֹן{כג}. או מוצאי שבת הוא, או ראש חדש הוא, תמתין לי עד מחר. וכן מי שאומר, צריך לשחוט תורנגול זה מפני שקרא ערבית (דהיינו שקרא מאוחר יותר מחביריו, או שקרא כקול עורב), או צריך לשחוט תורנגולת זאת מפני שקראה כמו תורנגול, וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור. דהיינו שלא להימנע בגללם או לעשות מעשה בגללם. וכן שלא לשאול ולהתייעץ במנחשים{כד}: 

[ז] אם אינו סומך על סימן באופן מוחלט אלא בצירוף סיבה נוספת, מותר. כגון המסופק אם לנסוע או לא, ומנסה לראות אם יזדמן לו רכב יסע, ואם יש קושי ועיכוב בכך לא יסע, אין זה ניחוש האסור{כה}. ועוד אמרו חז"ל{כו} בַּיִת תינוק ואשה, אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. וכוונתם שאם בנה אדם בית, או נולד לו בן, או נשא אשה, וראה שהצליח אחר־כך שלוש פעמים בעסקיו וכדומה, הוא סימן טוב לו להבא שהולך ומצליח. וקל וחומר שיכול לומר, מאז שבניתי בית זה, יש ברכה רווחה והצלחה במעשי־ידי, וכדומה. וכן בהיפך, אם ראה שלא הצליח שלוש פעמים אחר־כך, לא ירבה באותו עסק עוד, כי יש לחוש שנגרע מזלו מאז ולא יצליח. שאין דברים אלו נחשבים ניחוש אלא סימן, כיון שאינו סומך עליהם בהחלט{כז}. ולומר לתינוק פְּסוֹק לי פָּסוּקָךְ, דהיינו לשאול אותו איזה פסוק למד, ולפי זה לעשות מעשה, מותר לסמוך אפילו בהחלט, שנחשב הדבר כעין נבואה קטנה. כמו שמצינו בגזירת המן הרשע כשנחתמו האיגרות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, רץ מרדכי אחרי התינוקות ושאל לאחד מהם, פסוק לי פסוקך, אמר לו אל תירא מפחד פתאום וגו'{כח}, ואז שחק מרדכי ושמח שמחה גדולה על הבשורה הטובה שלא יפחד{כט}. וכן היו עושים חכמי התלמוד, כגון שאירע ברבי יוחנן שהיה בארץ ישראל, כשרצה לבקר את שמואל שהיה בבבל, אמר לתינוק פסוק לי פסוקך. השיב לו, ושמואל מת וגו'{ל}. ונמנע מללכת{לא}. ויש מי שאומר{לב} שגם דברים אלו בכלל ניחוש: 

[ח] יש אומרים{לג} שאיסור ניחוש הוא דוקא בדבר שכבר היה מאליו, כגון אותם הנזכרים לעיל בסעיף ו'. אבל לעשות סימן לְדבר שעתיד להיות כדי לחזק בכך את ליבו, שאם ייאָרע לו כך וכך יעשה דבר מסויים, ואם לאו לא יעשנו, מותר. כאליעזר עבד אברהם שאמר{לד} הנה אנכי נצב וגו' והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמלך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע וגו'. וכיהונתן בן שאול שאמר לנערו נושא־כליו כשנערכו למלחמה עם הפלשתים{לה} הנה אנחנו עוברים אל האנשים ונגלִינו אליהם. אם כה יאמרו אלינו דֹּמּוּ (פירוש המתינו) עד הגיעֵנו אליכם, ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו עלו עלֵינו, ועלִינו, כי נתנם י"י בידינו, וזה לנו האות. דהיינו שפיהם הכשילם, כי אנחנו נעלה והם ירדו. אבל דעת הרמב"ם{לו} וסיעתו, שֶׁגם באופן זה אסור. והצדיקים הללו אליעזר ויהונתן, טעמים אחרים היו להם בדבריהם{לז}: 

[ט] איזהו מכשף. זה ההופך והמשנה דברים מִטִּבעם באמצעות פעולות שונות מכֹח השטן ובשמות של־טומאה, או על־ידי שֵׁדִים, כגון חרטומי מצרים שהפכו את מטותם לתנינים{לח}, ואגג מלך עמלק ואשתו שהפכו עצמם לשור ופרה{טל}. וכגון האומר דבר אחד ועל־ידי זה מתמלאת כל השדה קישואים, וכשאומר דבר אחר כולם נעקרים ממקומם ומתקבצים למקום אחד{מ}. או גורם שלא תהרה אשה פלונית או שלא תוכל ללדת, וכיוצא באלו עניינים זרים ומתועבים, לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, או לבנות ולנטוע{מא}. ואמרו חז"ל{מב} למה נקרא שמם כשפים, שמכחישים פֵּמַלְיָא של־מעלה. כלומר שכוחם עולה לפי שעה על כח הגלגלים והמזלות הממונים עליהם. והתורה הרחיקה אותנו תכלית הריחוק ממעשים מכוערים אלו, שאין לזרע קדושים מחזיקי דת האמת לחשוב בהם אלא רק בעבודתו יתברך ויתעלה, כי באור פני מלך חיים. והמתקרב אליו וחוֹסֶה בו, לא יירא ולא יחת משום כישוף, שזכותו עולה על כל הכוחות{מג}. ואפילו על חולה אסור לשאול ולהתייעץ במכשפים, או בקוסמים (כמבואר לעיל סעיף ב' איזהו קוסם), אלא אם כן לחולה שהוא בסכנה. וכן אם ידוע שבא לו איזה חולי על־ידי כישוף או רוח־רעה, מותר להתרפא על־ידי מכשף, אף־על־פי שאין בו סכנה. ודוקא מכשף גוי ולא ישראל{מד}. ויש אומרים שאפילו לחולה שיש בו סכנה אין ראוי להתיר לשאול במכשפים ובקוסמים, כי מעשיהם הם אביזרייהו דעבודה־זרה{מה}: 

[י] אסור להתרפא בדברי תורה בדרך סגולה. לפי שהתורה אינה רפואה לגוף אלא לנפש, כמו שנאמר{מו} וְיהיו חיים לנפשך. לפי־כך אסור לקרוא או ללחוש פסוק מן התורה או מנביאים וכתובים על תינוק או אדם גדול שנפגע ונבעת, או שאר חולי, ולא להניח עליו ספר־תורה או תפילין בשביל שיוכל לישן{מז}. ודוקא בזה שכבר הוא חולה. אבל בריא, מותר לקרוא פסוקים או מזמור תהלים, שתגן עליו זכות הקריאה מן המזיקים{מח} וכן להגן בזה מהפסד ממון או מן האויבים וכיוצא באלו. ואפילו על החולה, אם הוא בסכנת נפשות, מותר, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. וכשאין כוונתו שהכח הסגולי של־תורה ירפאנו, מותר אפילו כשאין סכנת נפשות. כגון לברך או להתפלל עליו ולהזכיר פסוקים בכלל הברכה או התפילה{מט}. וכל־שכן לקרוא עליו מזמורי תהילים דרך תפילה ובקשה כנהוג{נ}: 

[יא] וכן נוהגים תלמידי־חכמים מיוחדים בקהילותינו לומר לַחַשׁ על מעט שמן, למי שקרוביו חוששים כי הוא חולה או ניזוק מפני עין־הרע (ונקרא הלחש בשם תַּדְרוּעהּ), שהוא נוֹסַח פסוקים (כגון ויהי נועם וגו') ותפילות לרופא כל בשר{נא}. וכיוצא בזה יש לחש לעין־הרע שיסד מה"ר חיים ויטאל תלמידו של־רבינו האר"י, הפותח משׁביע אני עליכם כל מין עינא בישא וכו', ובסופו מזמור יושב בסתר עליון. גם אין לחשוש כלל בלחש זה האחרון מצד ההשבעה{נב}, כיון שאינו משביע למלאכים ולשרי מעלה, כי אם לעינא בישא{נג}. אבל הלחָשים שהובאו בתלמוד, וכן הרפואות שהובאו שם, אסור לנסותם, כי אין אדם יכול לעמוד על עיקרם. וגם מפני שנשתנו הטבעים, ואין המקומות והזמנים דומים. ואילו ינסו ולא יעלה הדבר בידם, יוציאו לעז וילגלגו על דברי חכמים חלילה. חוץ מדבר אחד המובא במסכת שבת{נד} שמי שנתחבה לו עצם בגרונו, יביא מאותו מין עצם, ויניח על קדקדו{נה} ויאמר כך, חַד חַד נחית בְּלַע בְּלַע נחית חד חד. והלחש הזה בדוק ומנוסה לרבים ומועיל תמיד גם בזמנינו זה{נו}: 

[יב] איזהו דורש אל המתים. זה המרעיב את עצמו ולן בבית־הקברות, כדי שתשרה עליו רוח־הטומאה{נז}. דהיינו שהשֵׁד של־בית־הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו{נח}. אבל מותר ללכת לקברי הצדיקים או לקברי אבותיו לבקש שם רחמים מאתו יתברך על מה שנצרך, בתנאי שלא ישים מגמתו לבקש מהם עצמם שיושיעוהו, שאז קרוב הדבר להיות בכלל איסור זה של־דורש אל המתים, אלא שהשם יתברך יושיעהו בזכותם{נט}. ומותר גם־כן לבקש מהם שימליצו טוב בעדו לפני האל המושיע{ס}. כמו־כן מותר להשביע את החולה שישוב אליו אחַר מותו להגיד לו את אשר ישאל ממנו, כיון שמשביעו בעודו חי{סא}: 

[יג] השֵׁדִים, יסודם ועיקרם הוא גוף רוחני דק, ולכן יכולים הם לטוס באוויר בקלות, ומְזונם ריח האש ולחות המים, ולא מאכלים ומשקים עבים וגסים כבני־אדם. ואסור להקטיר לשד מיני סממנים (שהוא נהנה מן העשן כנזכר) כדי שיתחבר עמו ויעשה רצונו, או שיגיד לו עתידות. והעושה כן הוא עובד עבודה־זרה. (ועיין לעיל הלכות עבודה־זרה סימן קמ"ו סעיף א'). וכן שוחט ההולך אצל חולה שיש בו סכנת שדים, ומקיפים עוף על ראש החולה ושוחט אותו מיד אצלו לרפואתו (דהיינו כדי שיאכל השד מִלַּחות הדם), הרי זה וכיוצא בזה בכלל האיסור האמור בתורה{סב} ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשׂעירים וגו'. והקב"ה הוכיח את ישראל על כך בשירת האזינו{סג} יזבחו לשדים לא אלוה וגו' כלומר שאין להם כח וממשלה, לא ירעו ולא ייטיבו, ואין צורך ותועלת בהם. כי אפילו אותם שהם שוכנים באוויר בגלגלי היסודות, ועל כן הם מבינים ושומעים עתידות מִשָּׂרי המזלות, מכל מקום אינם יודעים אלא מה שעתיד להיות בקרוב ולא לזמן רחוק (כמו שיכולים להשיג בנבואה או ברוח־הקודש). ושומר נפשו ירחק מהם מלבוא בסודם ובחברתם, ולא ילמד חכמת הגויים בקיבוץ השדים ואסיפתם, כי הם רק לרע ירוצו וימהרו לשפָּך דם{סד}: 

[יד מי שעוסק בהשבעת מלאכים או שדים ומזיקין{סה}, וכן בענייני קָמִיעִים (אותם שיש בהם השבעות{סו}) או בלחישות כשפים, לא יהא סופו טוב, ויראה רעות בממונו או בגופו או בבניו כל ימיו בדרך־כלל. לכן יתרחק אדם מעשות כל אלה, כי לבסוף המלאכים יַטעו אותו ויכשילוהו, עד שיהא לבושת ולחרפה. ואין המזיקים מתגרים אלא במתגרה בהם. וגם ימנע משאלות חלום לדעת נסתרות על ידיהן, כגון איזו אשה טוב לו לשאת, או באיזה דבר יצליח וכדומה, כי לבסוף לא תהא לו תקנה. ואף מאחרים לא יבקש שיעשו לו. ואם יצא לדרך, לא ישביע מלאכים לשמרו. ואין טוב לאדם אלא להתפלל להקב"ה שיצילהו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, כי חנון ורחום הוא וניחם על הרעה. ואם לא ישמע הקב"ה תפילתו, ידוע יֵדע שאינו ראוי להינצל, ועוון מעכב, או שאר סיבות{סז}: 

[טו] הבורא יתברך נתן כֹח בשמותיו הקדושים והטהורים, לפי צירופי אותיות, הגלויים ליודעי ח"ן, שיוכלו חסידיו ונביאיו עמודי עולם לפעול בהם גדולות ונצורוֹת על־ידי הזכרתם בקדושה ובטהרה. ודוקא שלא לצורך עצמם אלא לקדושת השם וכבודו, או למצוה רבה. ובעוונותינו הרבים נתמעטו אנשי מעשה, ולא נמצא בדורות הללו מי שיוכל לעסוק בהם. ועוון גדול הוא שישתמש בשמות הקודש מי שאינו ראוי, ובפרט בשם המפורש (בֶּן ארבע אותיות, ובן י"ב אותיות, ובן כ"ב ובן מ"ה ובן ע"ב). ולדעת כמה מפרשים, על זה אמרו חז"ל{סח} ודישתמש בתגא חָלַף, דהיינו בשֵׁם קודש שהוא כתרו של־מלך הכבוד, חלף ואבד מן העולם, כי אין לו חלק לעולם הבא{סט}. אמנם קָמִיעִים להתרפא בהם וכדומה, אף־על־פי שנכללים בהם שמות הקודש, יש מהם שמותר לכתבם, וכן לשאת אותם עליו. אבל יש בדברים הללו פרטי דינים וחילוקים רבים, על כן אסור שיכתוב שום קָמִיעַ אלא תלמיד חכם ומקובל אלָהִי המשתדל לעסוק בתורה ובמצוות כראוי, בקי בהלכה ובמלאכה, כשר וירא־שמים, ואין כוונתו לעשות לו שֵׁם ולצבור הון{ע}: 

[טז] יעקב אבינו ע"ה אמר לבניו כשירדו למצרים{עא} למה תתראו. ופירשו חז"ל{עב} אתם גבורים, אתם נאים, הצניעו עצמכם שלא תשלוט בכם עין־הרע. אל תיכנסו בשער אחד, ואל תעמדו במקום אחד. וכשאתם מהלכים בדרך, אל תביטו זה בזה, שלא יכיר אדם שאתם אחים. ובמקומות רבים הזכירו והזהירו חז"ל על הנזק של־עין־הרע, ואמרו שהיא מְכַלָּה בכל־מקום שהיא מסתכלת. לפי־כך צריך אדם להישמר מאד מעין־הרע ככל אשר יוכל. דהיינו שלא יתראה ויבלוט בחכמתו או במעשיו או בעשרו (או בבניו, בפני מי שהוא חֲשׂוּךְ־בנים) וכדומה, שלא יכניסו בהם בני־אדם עין־הרע. אלא שצריך הוא לעשות זאת בדעה והשכל, שלא ירגישו בו שהוא נזהר מהם, כדי שלא יקפידו עליו על שהוא חושדם שהם בעלי עין־הרע. ולא יתן אדם עיניו בדבר טוב שיש לחבירו, ולא ירבה לדבר עליו. שאם ייארע שום נזק, עלול שיתלה בו את הקלקלה. ואם נתגלגלו הדברים להזכיר שְׁבָח הדבר וטובתו, יוסיף תכף לברכו שלא תשלוט בו עין־הרע. ויש לחשים להינצל מעין־הרע{עג} וכמה סגולות. ובפרט עשב הנקרא פֵּיגָם (שדאב, רוטה) מסוגל מאד למי שנושא אותו עליו (ומועיל גם־כן לבטל כישוף){עד}. וראוי להתנהג כן, כי דברים אלו בכלל מה שנאמר{עה} ונשמרתם מאד לנפשותיכם. ומכל מקום אין להימנע מלעשות מצוה מחשש עין־הרע, כגון לדרוש ברבים ללמד דעת את העם וכיוצא בזה, כי שומר מצוה לא יֵדע דבר רע, ומגן הוא לכל החוסים בו{עו}: