סימן קמ"ו - הִלְכּוֹת עבודה־זרה ועובדֶיהָ

[א] אסור לעבוד שום נברא בעולם, זולתי את הבורא יתברך לבדו. ומי שעובד אפילו למלאכי־מרום או לגלגלי־ השמים{א}, אף־על־פי שהוא יודע ומודה כי ה' הוא האלהים, הרי זה עובד עבודה־זרה. ונאמר{ב} השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו', כלומר היזהרו שלא תטעו בהרהור הלב, ותבואו להשתחוות ולעבוד את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכיוצא בהם מכל הנבראים שיהיו אמצעיים ביניכם לבין הבורא. ועל זה וכיוצא בזה ציוותה תורתינו הקדושה במקומות רבים עד מאד והזהירה אזהרות רבות להתרחק מעבודה־זרה. כי כל המודה בעבודה־זרה, הרי הוא כופר בכל התורה כולה, ובכל מה שנצטוו הנביאים מבריאת העולם ועד סופו{ג}: 

[ב] לפי־כך אמרו חז"ל{ד} אַל תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל. כי המתפלל למלאכים ומחלה פניהם לעשות בקשתו ולהציל לו מרעתו, נמצא שהוא עובר על מה שנאמר{ה} לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לפי שאין למלאך או לזולתו שום בחירה ושום כח ורשות להרע או להיטיב, או לעשות דבר שהוא היפך רצון ה'. אבל מה שאנחנו נוהגים לומר בשלהי האשמורות של־חודש אלול, פיוט אראלי מרומים, הוא מותר גמור, כי אין אנו מתפללים בו מצד הכח שיש להם מעצמם, אלא מצידו יתברך{ו}. שכן מוכיח עניין הפיוט. וכך הוא גם־כן סיומו, הָליצו נא לפני בעל הרחמים. וכן בסוף הסליחות של־יום הכפורים{ז}, מכניסי רחמים וכו' השתדלו והַרבו תחינה ובקשה, לפני מלך רם ונישא. כי אחרי שהרבינו וסיימנו תפילותינו ותחנונינו להקדוש ברוך הוא, מבקשים אנחנו מהם רק לסייענו ולעזרנו בהשמעתם ובקבלתם לפניו יתברך. ועל דרך זה אין שום חשש באמירת שמים וארץ בַּקשו עלי רחמים וכו', חמה ולבנה כוכבים ומזלות בַּקשו עלי רחמים{ח}, כיון שאין בידם אלא לבקש רחמים בלבד{ט}. [אך כגון מה שהיו האמהות בדור שֶׁעָבַר מלמדות את ילדיהן כשנושרת להם שן, להשליכה כלפי השמש ולומר שתיקח שן זו, ותביא לו שן אחרת, צריך למנוע{י}]: 

[ג] קל וחומר שחלילה לחשוב לאלוה, אדם הקרוץ מחומר אשר להבל דמה וימיו כצל עובר. ובלעם צפה וראה שעתיד לעמוד אדם ילוד־אשה ולהטעות בזה את כל העולם, הוא יֵשׁוּעַ הנָּצְרי שם רשעים ירקב. לפי־כך נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו שישמעו כולם מסוף העולם ועד סופו. וכך הוא אומר, תנו דעתכם שלא תטעו אחרי אותו האיש שיעשה עצמו אלוה, שנאמר{יא} לא איש אל ויכזב. רמז בזה שאם יאמר איש שהוא אל, דעו שאינו אלא מכזב{יב}. נמצא שהוא עבודה־זרה{יג}, וכן מאמיניו הַנָּצְרים עובדי עבודה־זרה{יד}. וצורת שתי ועֵרֶב (הנקרא "צלב"{טו}) שהם עושים, קו השתי ארוך וקו העֵרֶב קצר, יש לה כל דיני עבודה־זרה{טז}. ודוקא כשהם בשוה, אבל באלכסון אין שום חשש{יז}: 

[ד] אסור להרהר ולחשוב בעבודה־זרה, ולא לקרוא בספרים שחיברו עובדֶיה האוילים על דרכיה ומשפטיה{יח}. ואפילו להסתכל בדמות צורת צלם ובנוֹי שלו אסור, שנאמר{יט} אל תפנו אל האלילים. וצריך להתרחק מן הבית שיש בתוכו צלם, וכל שכן מן הצלם עצמו ארבע אמות, שלא לעבור שם. ואסור לשמוע כלי־שיר שמזמרים לו, או להריח בריח שלהם. ואם שומע כלי השיר, יאטום אזניו. וכן אם בא לו ריח, יכוין שלא ליהנות ממנו{כ}: 

[ה] נמצאנו למֵדים מן האמור בסעיף הקודם, שבית־תִּפְלה{כ*} של־נצרים הנקראת כנסיה, אסור לנו כמעט לראותה{כא}, וכל־שכן להתקרב אליה, קל וחומר להיכנס לתוכה, כי היא בית עבודה־זרה גמורה הואיל וצורת שתי וערב שם. והנכנס הוא בכנפי סִטְרָא אָחֳרָא, ומטמאים אותו מעט מעט, ולא ידע כי בנפשו הוא. וצריך כפרה גדולה. ואין מקום להתיר להיכנס לשם, זולתי במקום פיקוח נפש, ואף באופן זה יש מחמירים{כב}: 

[ו] עבודה־זרה אסורה בהנאה, היא ותשמישיה ונויהּ ותקרובְתהּ (שיתבארו בסעיף הבא), שנאמר{כג} שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי חרם הוא. ונאמר{כד} ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואם נתערבה היא או אחד מדברים אלו, אוסרים בכל־שהוא. כגון עבודה־זרה שנתערבה בצורות של־נוי שהן מותרות (עיין לעיל הלכות צורות שאסור לעשותן סימן קמ"ה, מִסָּעיף ג' ואילך), ואי אפשר להבדיל ולהבחין איזוהי העבודה־זרה, אפילו אחת בכמה אלפים, אוסרת את כל התערובת בהנאה{כה}: 

[ז] תשמישי עבודה־זרה שהזכרנו (בסעיף הקודם), היינו כלים שהכּוּמָר מקטיר בהם לפניה, כגון מחתה וגביעים. וכן בית שמייחדים לה, ובסיס שמעמידים אותה עליו, וכן כלי־שיר שמזמרים בהם לפניה וכדומה. ונוי שהזכרנו, היינו כגון נרות שמדליקים לפניה, ומלבושים שמלבישים אותה, או בגדים וכלים נאים ששוטחים לפניה. וכן אילני־סרק שרגילים ליטע לפני צלם להיות לו לנוי, אסורים בהנאה, ולכן אסור גם לישב בצילן. ותקרובתהּ שהזכרנו, היינו כגון מיני מאכל שמניחים לפניה, בשר ופירות, שמָנים וּסְלָתוֹת, מים ומלח{כו}. ומי שראה אותם מְזַבְּלִים לעבודה־זרה, טוב שיאמר{כז} זובח לָאלהים יחרם{כח}: 

[ח] עבודה־זרה של־גוי, יש לה ביטול, וכן תשמישיה ונויהּ [אבל לא תקרובְתה]. שכשגוי העובד עבודה־זרה מבטל אותה בידים (על־ידי הסרת מקצתה, כגון שקטע ראש אזנה או ראש אצבעה. וכן אם מעכהּ בַּפָּנים) שלא תהא עוד עבודה־זרה או תשמיש או נוי לעבודה־זרה, הותרו. ואפילו אם עשה זאת בעל־כרחו. אבל של־ישראל משומד, אין להם ביטול{כט}: 

[ט] נרות־שעוה שהדליקו לפניה ואחר־כך כיבן הגוי לצורך עצמו ומכרן לישראל, מותרין, דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן. ומכל מקום אין להשתמש בנרות אלו למצוה, דהיינו כגון לשבת ולחנוכה ולבית־הכנסת, ואפילו ללמוד לאורן אסור. וכן כל הדברים של־עבודה־זרה, אף־על־פי שנתבטלו ומותרים להדיוט, אסורים לדבר מצוה, מפני שהם מאוסים לַגָּבוה{ל}: 

[י] מי שמצא עבודה־זרה או תשמישיה וכל מה שנעשָׂה בשבילה, מצוה שיאבדם ויבערם, שנאמר{לא} אבד תאבדון וגו', ונתצתם את מזבחותם וגו'. וכיצד מבערם. שוחק וזורה לרוח, או שוחק ומטיל לים או לנהר{לב}: 

[יא] אסור לבנות או לעשות שום דבר לצורך עבודה־זרה, ואפילו חלונות לחדר שהיא נמצאת בתוכו. ואין היתר בזה משוֹם איבה, שיכול להשתמט ולומר שאסור לנו לעשות זאת{לג}. וכן יש ליזהר שלא למכור להם ספרים המיוחדים לעבודה־זרה. ואפילו ספרי תנ"ך שלנו המתורגמים ללשון האומות, כי מי שתרגמם עשה שינויים כדי לְפַקְּרָם ולחזק את אמונת ההבל שלהם{לד}. גם למכור להם איזה־דבר לצורך עבודתם, אסור, אם לא יוכלו לקנותו במקום אחר. ויש אוסרים אפילו אם יוכלו לקנותו במקום אחר. וכל בעל־נפש יחמיר לעצמו{לה}: 

[יב] אם נתחב קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני עבודה־זרה, לא ישׁוח להסיר את הקוץ או ליטול את המעות, מפני שנראה כמשתחוה לה. ואפילו אין שום אדם רואהו, מכל מקום אסור. אלא ישב, או יַפנה אחוריו או צדו לצד העבודה־זרה, ואחר־כך יטול{לו}. ומי שצריך לדבר עם כּוּמָר או הֶגְמוֹן והוא לבוש בצלם, או יש עליו שתי וערב, לא יכרע ולא ישתחוה לו, ולא יסיר הכובע לפניו כדרכם, אלא יעשה באופן שאינו נראה, כגון כאילו נפל ארנקו ממנו ויעמוד ויסיר כובעו קודם בואו. ובשעת הדוחק אפשר להקל, הואיל וידוע שגם הגויים אינם כורעים ומשתחוים אלא לו, ולא לצלמו, ויעצום עיניו כפי יכלתו{לז}: 

[יג] אסור להלוות אפילו ברבית לצורך בניין בית עבודה־זרה, שהוא מְחַזֵּק בזה ידי עוברי עבירה, וכאילו רוצה בקיומה כדי שירויח. וכן אין להלוות לצורך תכשיטיה או משמשיה. וכל שכן שאסור למכור להם תשמישים (עיין לעיל סעיף ז'). והנמנע מצליח{לח}. ואין לכרוך ספרי עבודה־זרה, חוץ מִסִּפרי משפטים שלהם ושאר חכמות. ואם חושש משוֹם איבה, על כל פנים ישתמט מה שהוא יכול להשתמט{טל}: 

[יד] אסור להזכיר שֵׁם אלילים. בין לצורך, כגון לומר לחבירו, המתן לי ליד עבודה־זרה פלונית, בין שלא לצורך. שנאמר{מ} ושם אלהים אחרים לא תזכירו. אבל עבודה־זרה הנזכרת בכתבי־הקודש, כגון בעל־צְפון, פְּעוֹר, בֵּל, נבו, גַּד, מותר להזכיר שמה אפילו כשאינו קורא את הפסוק כלל. ואסור לגרום לגוי שיזכיר שם אלילים, שנאמר{מא} לא יִשָּׁמע על פיך, לא ישמע בִּגְרַמָא שלך. (ואם נתחייב לו גוי שבועה, יש מקילים להניח לו לישבע). ושמות אֵידֵיהם{מב} שהם כשמות בני אדם, אין חשש להזכירם, והוא שלא יקראם כמו שהגויים מזכירים אותם בלשון חשיבות{מג}. ואף את שמו של־יֵשׁוּעַ הנצרי ואמו ותלמידיו שר"י{מד}, אין איסור להזכיר, אבל טוב להחמיר{מה}. ומצוה להתלוצץ על עבודה־זרה, וכדלעיל הלכות שמירת הלשון סימן קמ"א סעיף ט': 

[טו] שלושה ימים לפני אֵידֵיהם{מו} של־עובדי עבודה־זרה, וכל־שכן בימי אידיהם עצמם, אסור לקנות מהם ולמכור להם דבר המתקיים עד יום אידם{מז}, וכן לא להשאיל להם ולשאול מהם, ולא להלוות להם וללוות מהם וכו'. והטעם מפני שהם שמחים בכך, והולכים ומודים על זאת לעבודה־זרה שלהם ביום אֵידָם, ונמצא שישראל גרם לגוי להודות לעבודה־זרה. וזה דוקא בארץ ישראל, אבל בשאר ארצות אין איסור אלא ביום אֵידָם בלבד{מח}. ומי שעבר ונשא ונתן עם עובדי עבודה־זרה בימי אידיהם, אסור בהנאה. ואם היה זה בשלושה ימים שלפני כן, מותר בהנאה. ואסור לשלוח להם דורון בימי אידיהם{מט}: 

[טז] הישמעאלים אינם עובדים לעבודה־זרה{נ}. אך הַנָּצרים עובדי עבודה־זרה הם (כדלעיל סעיף ג'), ויום ראשון שבתחילת כל שבוע, הוא יום אידם. לפי־כך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל ביום חמישי ויום ששי שבכל שבוע ושבוע, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור גם בשאר ארצות. והוא הדין לכל ימי אידיהם{נא}. ויש אומרים כי בזמן הזה שאינם בקיאים בטיב עבודה־זרה כמו בימי קדם, ומעוד טעמים, מותר לשאת ולתת עמהם ביום אידם, וכן כל שאר הדברים הנזכרים בסעיף הקודם{נב}: 

[יז] אסור ליכנס לביתו של־עובד עבודה־זרה ביום אידו לתת לו שלום. ואם מְצָאוֹ מחוץ לביתו, מותר, אבל יאמר לו בשפה רפה ובכובד ראש{נג}. ולכפול לו שלום, אסור אפילו שלא ביום אידו. לפי־כך טוב להקדים לו שלום, כדי שלא יתחיל העובד עבודה־זרה ויצטרך הישראל לכפול לו שלום{נד}: 

[יח] בארץ ישראל, אסור למכור לעובדי עבודה־זרה בתים ושדות, משוֹם שנאמר{נה} ולא תחנם, ודרשו חז"ל{נו} שלא תתן להם חנִייה בקרקע. ומטעם זה גם כן אסור למכור להם אילנות פירות ותבואה וכדומה, כשהם במחובר לקרקע. שאם לא תהא להם קרקע, ממילא אין ישיבתם בארץ ישראל אלא ישיבת עֲרַאי. אבל בחוצה־לארץ מותר למכרם להם, מפני שאינה ארצנו. ובלבד שלא ימכור שלושה בתים סמוכים יחד לשלושה גויים בשכונת היהודים, שמא תיארע סכנה חס ושלום ליהודים על־ידי כך. ומפני זה גם להשכירם לשלושה גויים אסור. אך לאחד או לשניים, מותר להשכיר אפילו בארץ ישראל, אבל דוקא שיעשה שם הגוי אוצר ("מחסן") וכדומה, אבל לא שיגור בבית, מפני שהוא מכניס לשם עבודה־זרה שלו, ונאמר{נז} ולא תביא תועבה אל ביתך{נח}. שכיון שהדירה מושכרת לגוי ולא מכורה לו, הרי זה נקרא ביתו של־ישראל{נט}: 

[יט] גוי שנכנס לבית ישראל, ועבודה־זרה בידו, אין בעל־ הבית מחוייב להוציאו, לפי שהתורה אמרה ולא תביא תועבה אל ביתך{ס}, והרי לא הוא הביאהּ אלא הגוי. אבל אסור להזמין כומר שיש על בגדו שתי וערב לבוא לביתינו או לבית־הכנסת, שבזה גורם לאיסור דלא תביא תועבה אל ביתך, ובבית־הכנסת הוא כמעמיד צלם בהיכל{סא}: 

[כ] כפי דין המשנה והתלמוד{סב}, מקום שנהגו למכור לגויים בהמה דקה, מוכרים. מקום שנהגו שלא למכור{סג}, אין מוכרים. ובכל המקומות, אסור למכור להם בהמה גסה או חיה גסה{סד}. אבל המנהג בזמן הזה למכור להם הכל{סה}: 

[כא] אסור ליתן מתנת חנם לגוי (אפילו שאינו עובד עבודה־זרה כגון ישמעאלי{סו}) שאינו מכירו, משוֹם שנאמר{סז} ולא תחנם, ודרשו חז"ל לא תתן להם מתנת חנם{סח}. אבל אם הוא מכירו, אין זו מתנת חנם, שגם הוא ישלם גמולו, או כבר שילם לו, ונחשב הדבר כמו מכירה{סט}. ומותר לפרנס עניי הגויים, וכן לבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידם ולנחם אבליהם, משוֹם דרכי שלום{ע}: 

[כב] כמו־כן אסור לספר בִּשְׁבָחָם, אפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו. וכל שכן שלא לספר בשבח מעשיו, וטיב מלאכתו, או לחבב דבר מדבריו. משוֹם שנאמר ולא תחנם{עא}, ודרשו רז"ל לא תתן להם חן{עב}. והטעם מפני שזה גורם להידבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. אבל אם כוונתו בשבחו היא להודות להקדוש ברוך הוא שברא בריה נאה כזו, או כדי שיֵדע חבירו הישראלי איזה פועל טוב למלאכה זו וזו, מותר{עג}: 

[כג] המנהג בקהילותינו כשאדם מדבר עם חבירו וצריך להזכיר שמו של־איזה גוי{עד} ובפרט כשהוא משונאי־ ישראל, מקדים לומר "חוץ מכבודָך" (ואם השומעים רבים "מכבודכם"). וכשנמצאים בבית־הכנסת, או שאר מקום קודש וכדומה, מקדים לומר "חוץ מכבוד המקום ברוך הוא וכבודָך" (ולרבים "וכבודכם"). ובשבת מוסיף "וכבוד השבת" (ובמועדים "וכבוד יום־טוב"). ואם הם מיסבים על השולחן, מוסיף "וכבוד השולחן"{עה}: 

[כד לא יתיחד ישראל עם גוי, מפני שהם חשודים על שפיכות דמים{עו}. ובמקומות שהשלטון מעניש קשה את הרוצחים, מותר{עז}: 

[כה] גויה לא תניק ילד ישראל בביתה, ואפילו אחרים עומדים על גבה, שמא תהרגנו. אבל בבית ישראל, מותרת להניקו{עח} אם אחרים עומדים על גבה או יוצאים ונכנסים. אך לא יניחוהו עמה לבדו בלילה. וכן רק באופנים הנזכרים לעיל מותר שגויה תיילד ישראלית, ואפילו אם היא מומחית. שאם לא כן היא יכולה להצדיק את עצמה מאשמה, ולומר שהולד היה נֶפֶל{עט}: 

[כו] אסור ללמד אומנות לגוי העובד עבודה־זרה{פ}. ולהיות שדכן בין גוי לגויה עובדי עבודה־זרה שיתחתנו, אף־על־פי שאין איסור, מכל־מקום ישמור אדם את נפשו, כי המתעסק בזה לא יֵצא נקי{פא}: 

[כז] סעודת־חתונה וכדומה של־גויים, אסור לישראל לאכול ולשתות במסיבתם, ואפילו אם יביא לשם מאכלים ומשקים שלו מביתו. והטעם כדי שלא יהיה לו קירוב־דעת עמהם ויבואו לידי חתנות, וכמו שנאמר{פב} וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו לבניך וגו'. אבל אם הגוי שולח אליו לביתו ממה שהכין לסעודה דברים הכשרים, מותר{פג}. והאיסור הנזכר לעיל הוא אף בשאר אומות שאינם עובדי עבודה־זרה{פד}, וכן הוא המנהג{פה}: 

[כח] לא על עבודה־זרה בלבד הזהירה תורתינו הקדושה, ואסרה מלִפנות אחריה במחשבתנו (כדלעיל סעיף ד'). אלא כל מחשבה הגורמת לאדם לעקור אחד מעיקרי התורה, מוזהרים אנחנו שלא להעלותה על ליבנו ושלא נימשך אחריה, מפני שדעת בני־אדם חלושה וקצרה, ולא כולם יכולים להבין ולהשיג את האמת על בָּריה. ואם יִמָּשך כל אדם אחרי ליבו, וידַמה כי מה שהוא סובר זהו האמת והצדק, נמצא בא לידי מינות וכפירה רחמנא ליצלן ומחריב את העולם, וגורם לעצמו להיטרד מן העולם הבא. וזהו שנאמר{פו} ולא תתורו אחרי לבבכם, ופירשו חז"ל{פז} זו מינות{חפ}. אלא יַפנה ליבו ויכוין דעתו להבין ולהשיג עומק אמיתת תורתינו הקדושה ללכת בכל דרכיה, ואז יתגלו לו גם כל סתריה וצפונותיה. הוא שהתפלל דוד המלך ע"ה{פט} גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך: