[א] חובת האדם בעולמו לשׂים תמיד אֱלֵי ליבו לדעת את צור העולמים ברוך הוא. וכאשר השמיענו בראשית דיברות קדשו אלינו מִלהבי־אש, שנאמר{א} אנכי י"י אלהיך, אשר הוצאתיך וגו'. ופירושו תדעו ותאמינו שאני הוא הבורא והמשגיח על כל הנמצאים, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. הלכך מוטל עלינו לעבוד אותו, יחיד ואין עוד בלתו. אמת הוא מלכנו ואפס זולתו, וכאשר קיבלו עליהם אבותינו את אלהותו. ולפי־כך נקרא שמו עליהם לעולם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב{ב}. וכך נקרא שמו יתברך גם עלינו "אלהי ישראל"{ג}, וכן "מלך ישראל"{ד}, יען כי קיבלנו עלינו את עול אלהותו ומלכותו, בעת שאמר לנו באמצעות משה נביאנו{ה} ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, עָנִינו אז יחדיו ואמרנו{ו} כל אשר דיבר י"י נעשה{ז}:
[ב] כיון שהבדילנו וייחדָנו המקום ברוך הוא להיות לו לעם־סגולה כדבר האמור, הבטיחָנו להיות עליונים ונכבדים על כל הגויים אשר עשה אם נשמור את כל מצוותיו וחוקותיו. ולכן קידשנו מכל עמי־העולם, ורוממָנו מכל הלשונות. [ונכלל בזה שמסר לנו לדבר בלשון־הקודש, שהיא מעולה מכל שבעים לשון המדוברות בארצות תבל, ובה נברא העולם, ובה דיבר עם נביאיו]. וקְראָנו ממלכת־כהנים ועדת־קדושים, כרם־חמדה ונטע־שעשועים{ח}. הלכך ציווה אותנו שלא ללכת בחוקות הגויים, ושלא להידמות להם לא במלבוש ולא בשׂיער ולא בדיבור ולא בשאר המעשים, שנאמר{ט} ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר{י} ולא תלכו בחוקות הגוי, ונאמר{יא} ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי{יב}. ואיסור זה כולל גם עמים שאינם עובדי עבודה־זרה{יג}:
[ג] הלכך לא ילבש אפילו בגד אחד המיוחד לגויים{יד}. ולא יְגַדל שׂער ראשו יותר מדאי כמוֹתם דרך שחץ וגאוה, ולא יגלחנו{טו} מהצדדים ויניח השיער באמצע הראש, ולא יגלח כלפי הפנים ויגדל פרע כלפי העורף. וגם לא בהיפך, דהיינו שלא יגלח מלאחריו ויניח השיער שמלפניו. ורבים נכשלים בזה בזמנינו, ובפרט הבחורים, ומצוה ללמדם ולמנעם{טז}. וכן אין לבנות מקומות כתבנית היכלות של־עבודה־זרה כדי שיתכנסו בהם רבים כדרך שהם עושים{יז}. ואין לנגן בכלי שיר בשעת התפילה{יח}. ולא יתן לבנו ולבתו או לעצמו שֵׁמות של־גויים{יט}. [וראוי גם־כן להימנע מלהשתמש במניין שנותיהם של־נָצרים ושמות חדשיהם ומניינם, זולתי כשיש צורך, ואז ראוי להוסיף "למניינם"{כ}]. כמו־כן מטעם האמור לעיל, לא ילבשו האבלים בגדים שחורים לסימן צער. ולא יניחו המבקרים בבית־הקברות פרחים על־גבי הקברים. וכן אין לייפות את בית־הקברות בנטיעת פרחים סביבות הקברים{כא}:
[ד] פרטי עניינים של־חוקות העמים, וכן "דרכי האמורי", שנזכרו בתלמוד ובפוסקים, כגון חֵלק מהדברים הנזכרים לעיל סעיף ג', אף אם אין דרכם של־גויים כיום בכך, מכל־מקום באיסורָם הם עומדים. וגם דברים שלא היו מקדם, אלא שכעת הם נוהגים כך, אסור לישראל לנהוג כמותם{כב}:
[ה] "חוקות" העמים, פירושו כמשמעו דוקא דברים שאין להם טעם גלוי. לפי שאז נראה כנמשך אחריהם ומודה לדעותיהם, או מפני חשש שמא יש בדבר שמץ עבודה־זרה מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, או לשם כבוד{כג} או מטעם אחר, מותר, אם אינו חוק לעבודה־זרה. כגון שעושים לרופאים מלבוש מיוחד שניכר בהם שהם רופאים, וכדומה. וכן דוקא דברים שנהגו בהם הגויים לשם גאוה ופריצות, הם שאסורים. ולדוגמא, מה שאמרו בתלמוד{כד} שאסור לישראל להתדמות להם אפילו ברצועות המנעל. שאם היה דרכם של־גויים לקשור כך, ודרך בני־ישראל באופן אחר. או שהיה מנהגם להיות להם רצועות אדומות, ושל־ישראל שחורות, מפני שצבע שחור מורה על ענוה ושפלות וצניעות, אסור לישראל לשנות. ומזה ילמד כל אדם לפי מקומו ושעתו, שמלבוש העשוי ליוהרא ופריצות, לא יעשה הישראל כן, אלא מלבושיו יהיו עשויים באופן שמורה על הכנעה וצניעות. וכך אמרו חז"ל{כה} שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן, אף אני אצא בארגמן. הואיל והם יוצאים בתלוסין (ממיני כלי זיין{כו}), אף אני אצא בתלוסין. שדברים הללו, שחץ וגאוה הם, ולא כאלה חלק יעקב, אלא דרכם להיות צנועים וענוים, ולא לפנות אל רהבים{כז}: