סימן קמ"א - הִלְכּוֹת שמירת הלשון (איסור רכילות ולשון־הרע), ליצנות וקללה, נקימה ונטירה

[א] הטוען{א} דברים, והולך מזה לזה, ואומר, כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף־על־פי שהוא אמת (וגם אין בדבר עצמו גנות, כמו שיתבאר בהמשך הסעיף), הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר{א*} לא תלך רכיל בעמך. ונקרא כן, מפני שזה כמו רוֹכֵל הַמְחַזֵּר בעיירות. והוא עוון גדול, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, ולכך נסמך לו, לא תעמוד על דם רעך{ב}. צא ולמד{ג} מה אירע לדואג האדומי, שאמר לשאול המלך כי אחימלך שאל באורים ותומים לצורך דוד ונתן לו צדה ואת חרב גלית הפלשתי, אף־על־פי שהדבר היה אמת, וגם לא היתה גנות לאחימלך, שהרי לא עשה בזה שום רע. כי גם אם שאול בעצמו היה שואל לאחימלך, היה אומר לו מה שעשה, לפי שלא נתכוון לחטוא בזה נגד שאול, מפני שלא ידע כי דוד נמלט ממנו, ואדרבה חשב שעוזר לשאול כמו שהתנצל בדבריו. עם־כל־זה גרמה הרכילות של־דואג, שנהרגו שמונים וחמישה כהנים{ד}: 

[ב] בכלל הלאו הנזכר לעיל, יש עוון גדול ממנו עד מאד, והוא לְשון־הרע. ופירושו שמספר בגנות חברו אף־על־פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא "מוציא שם רע" על חבירו{ה}. אבל "בעל לשון־הרע", זה שיושב ואומר, כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של־גנאי. על זה אמר הכתוב{ו} יכרת י"י כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות{ז}: 

[ג] איסור לשון־הרע הוא לאו דוקא כשאומרו בפיו ממש, אלא הוא הדין כשכותב עליו במכתב וכדומה. ואף אם אינו אומר או כותב במפורש את שמו של־איש שהוא מדבר עליו, רק שהשומע או הקורא מבין מאליו, גם כן אסור{ח}: 

[ד] המקבל לשון־הרע, גרוע יותר מן האומרו. לכן לא יאמין בליבו לדברי המספרו לו, ואף לא יעשה שום תנועה שייראה ממנה שהוא מסכים לדבריו, אדרבה אם אפשר טוב שיַראה לו פנים זועפות למען יחדל מדבריו. רק יחוש לַדָּבר, אם יכול להגיע לו מזה נזק או הפסד וכדומה, אבל לא יאמין בהחלט. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון־הרע בלבד{ט}: 

[ה] ויש דברים שהם נקראים אֲבַק לְשון־הרע, דהיינו שאומר הדבר בלתי מפורש. כיצד. אמר שִׁתקו מפלוני, אינני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובת חבירו בפני שונאיו, נחשב אבק לשון־הרע, שזה גורם להם לספר בגנותו. ועל עניין זה אמר שלמה{י} מברך רעהו בקול גדול, בבקר השכם, קללה תיחשב לו. לפי שמתוך טובתו, בא לידי רעתו. וכן המספר לשון־הרע דרך שחוק ודרך קלות־ראש, כְּמִי שאינו מדבר בשנאה. הוא שאמר שלמה{יא} כמתלהלה היורה זִקִּים חצים ומות, כן איש רִמָּה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכן המספר לשון־הרע בדרך רמאות, שעושה את עצמו מספר רק לפי תומו, כאילו אינו יודע שזהו לשון־הרע, וכשגוערים בו, אומר, אינני יודע שזהו לשון־הרע, או שאֵלּו מעשיו של־פלוני{יב}: 

[ו] אין הבדל אם מספר לשון־הרע בפני חבירו, או שלא בפניו. והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חבירו בגופו או בממונו, ואפילו רק לְהָצֵר לו או להפחידו, הרי זה לשון־הרע. ואם כבר נאמרו הדברים בפני שלושה בני־אדם{יג}, כבר נשמע הדבר ונודע. לפי־כך אם סיפר הדבר אחד משלשתם פעם אחרת, אין בו משום לשון־הרע. אך זה דוקא בתנאי שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר{יד}, ורק אם יבוא במקרה לדבר בעניין, ונתגלגל זה בתוך סיפור דבריו, אין איסור לאמרו{טו}: 

[ז] עוון לשון־הרע חמור מאד כאמור לעיל, והרעישו על זה בספרי המוסר{טז}. ומכל־מקום יש לתת לב שלא ימנע עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו. כגון מי שרואה באחד שאורב לחבירו לעשות לו רעה בערמה, אל ימנע עצמו מלהודיע לחבירו. וכן בעניין ממון שרואה באחד שרוצה להטעות את חבירו במקח וממכר, או שרוצה לקבל הלואה ממנו והוא איש שאינו פורע חובותיו, וכן בענייני שידוכין וכדומה. והכלל הוא כך, אם כוונתו לטובת השני ולתועלתו, להצילו ולשמרו, אז אדרבה מצוה רבה להודיעו. ואם אין כוונתו לטובת השני אלא לעשות רעה לראשון, הוא בכלל לשון־הרע{יז}: 

[ח] ארבע כִּתּוֹת אינן מקבלות פני שכינה. כת לֵצִים, כת חֲנֵפִים, כת שקרנים, וכת מספרי לשון־הרע. כת לצים, שנאמר{יח} משך ידו את לוצצים. דהיינו שמשך ידו הקדוש ברוך הוא מלהיות עם הלוצצים. כת חנפים, שנאמר{יט} כי לא לפניו חָנֵף יבא. כת שקרנים, שנאמר{כ} דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון־הרע, שנאמר{כא} כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע. דהיינו לא יגור עִמך רע. ומדובר שם במספרי לשון־הרע, שהרי כתוב אחרי כן{כב} כי אין בפיהו נכונה וגו' לשונם יחליקון. צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע{כג}: 

[ט] כל לַיְצָנוּת אסורה, חוץ מעבודה זרה שמותר להתלוצץ עליה (ואדרבה מצוה יש בדבר, והוא הדין להתלוצץ על מנהיגי הרשעים{כד}) שנאמר{כה} ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו'{כו}. ומה שמצינו כי החכמים היו פותחים לימודם בדברי בדיחותא ושמחה, אינו בכלל זה, כי כוונתם היתה לשם־שמים לפקח את הלב, לפי־כך הדבר מותר לפעמים{כז}: 

[י] אסור לקלל שום אדם מישראל, בין בפניו בין שלא בפניו, ואפילו את עצמו, גם אם אינו מזכיר את שמו יתברך. ואפילו את מי שכבר מת, או ילד קטן. ואם קילל בהזכרת שמו יתברך, או באחד מכינוייו כגון הגדול הגבור והנורא, חנון ורחום וכו' ואפילו באחד משמותיו שבלשונות האומות{כח}, אזי העוון גדול יותר. וכל־שכן שלא יחרף דיין או תלמיד־חכם, שנאמר{כט} אלהים (דהיינו דיין כתרגומו) לא תקלל וגו'{ל}. והמקלל קללת חנם בלא אשמה, חוזרת הקללה אליו עצמו, שנאמר כצפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת חנם לו תבוא{לא}. והשומע מי שמקלל, ראוי שיהפוך את הקללה לברכה, כגון שיענה "לא כן, אלא ברוך יהיה", אולי יש תקוה שלא תאונה אליו רעה{לב}. וצריך אדם ליזהר שלא יענישוהו הצדיקים ויקללוהו אפילו שלא בכוונה, כגון שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום מפני שלא ידע שרחל אמנו עליה השלום לקחה את התרפים, אמר{לג} עִם אשר ימצא את אלהיך לא יחיה, כלומר אלא ימות בלא עתו. ולכן נתחייבה רחל מיתה, אלא שהמתין לה הקדוש ברוך הוא עד שילדה את בנימין. לפי שכל היוצא מפי צדיק, כיוצא מפי הגבורה{לד}: 

[יא] הנוקם באחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר{לה} לא תִקּוֹם וגו' את בני עמך. וכיצד היא הנקימה. כגון שאמר לחבירו השאילני מַגָּלָך. אמר לו, אינני משאילך. למחרת היה חבירו צריך לבקש ממנו קרדום. אמר לו חבירו, השאילני קרדומָך. אמר לו, אינני משאילך כמו שאתה לא השאלתני מגלך כאשר ביקשתי ממך, הרי זה נוקם ועובר בלאו. אלא כשיבא אליו לבקש ממנו, יתן לו בלב שלם, ולא יגמול לו כאשר גמלו. אלא ראוי לו להיות מעביר על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי, ואינם כדאי לנקום עליהם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום{לו} אם גמלתי שׁוֹלְמִי רע, ואחלצה צוררי ריקם{לז}: 

[יב] אם תרצה להינקם מאויבך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תינקם משׂונַאֲך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך{לח}: 

[יג] הנוטר לאחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר{טל} ולא תטור את בני עמך. וכיצד היא הנטירה. כגון ראובן שאמר לשמעון השאילני דבר פלוני, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לבקש איזה חפץ מראובן, ואמר לו ראובן, הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזאת עובר בלא תטור. אלא ימחה הדבר מליבו, ולא יזכרנו כלל. והקפידה תורה על זה, מפני שאם הוא שומרו בליבו שמא יבוא לנקום. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ, ומשאם ומתנם של־בני אדם זה עם זה{מ}. שאם לא כן, באים לידי שנאה, ועוברים על מה שנאמר{מא} לא תשנא את אחיך וגו', מה שאין כן כשאינם נוקמים ונוטרים. ולכן הסמיכה התורה לזה, ואהבת לרעך כמוך, אני י"י{מב}: