סימן קל"ח - הִלְכּוֹת טבילת כלים והכשרתם

[א] הקונה מגוי כלי השייך לסעודה, גם אם עשאו ישראל, או שעשאו גוי אף שקנאו מישראל{א}, אף־על־פי שהכלי הוא חדש, אסור לבשל לטגן לאפות ולצלות בו, וכן לא לאכול ולשתות בו אפילו בצונן, וגם לא להניח בו דברי מאכל ומשקה, או שאר כל השימושים לצורך בישול או אכילה, עד שיטבילנו במקוה או במעיין כשרים{ב}, ומברך כדלקמן סעיף ח'. והטעם לטבילה זו, כדי שיֵצא הכלי מטומאתו של־גוי ויכנס לקדושתו של־ישראל{ג}: 

[ב] לפי־כך כשקונה כלי מן החנות, אף שהמוכר הוא ישראל, צריך לברר מי עשאו, או היכן נעשה. שאם עשאו ישראל (ואף אם הוא מחלל שבת בפרהסיא) או בעל בית־החרושת הוא ישראל, רק הפועלים הם גויים שׂכירים, אין הכלי צריך טבילה. ואם בעליו גוי (וגם אם יש לו שותף ישראל) אף שהפועלים הם ישראלים, חייב טבילה. ואם אין הדבר ידוע, יטבילנו בלא ברכה. וסתם כלים הנעשים בחוצה־לארץ, מברכים על טבילתם, כי רוב בתי־החרושת שם הם של־גויים. ואותם הנעשים בארץ־ישראל, אינם צריכים טבילה, כי רובם של־ישראל. אך צריך לחקור אם אין בהם חלקים שנעשו בחוצה־לארץ (כגון שישנם טרמוסים שחלקם הפנימי נעשה בחוצה־לארץ ורק החיצוני בארץ־ישראל, ועושים עליהם סימן שנראה לקונים כאילו הכל הוא מארץ־ישראל){ד}: 

[ג] לא כל הכלים חייבים טבילה, אלא דוקא אותם העשויים ממתכת או מזכוֹכית. אך לא העשויים מחרס או פלסטיק וכו' (כדלקמן בהמשך הסעיף). וששה ממיני המתכות, נזכרו בתורה, שנאמר{ה} אך את הזהב ואת הכסף, את הנחושת את הברזל, את הבדיל{ו} ואת העופרת{ז}. והוא הדין לאלומיניום, פלדה, נירוסטה וכדומה. ובכלל זכוֹכית, נחשבים גם כלי־ קריסטל, דורלקס, פיירקס וכדומה{ח}. אבל כלי־חרס ובכללם חרסינה פורצליין וקרמיקה, וכן כלי־עץ, עצם ואבן, וכמו־כן כלי פלסטיק וניילון, אינם צריכים טבילה{ט}. אך אם הם מצופים בדברים החייבים טבילה, כגון כלי חרס שעליהם ציפוי זכוכית או מתכת, יש בזה כמה חילוקים, ולכן צריך להטבילם אבל בלא ברכה. וכן בהיפך, דברים החייבים בטבילה המצופים בדברים שאינם צריכים טבילה, כגון כלי אמאייל, שהוא פח ברזל מצופה בחומר מסויים. ואם אין הכלי מצופה אלא צבוע, בטל הוא לכלי ונדוֹן לפי עיקר הכלי{י}: 

[ד] חובת טבילה בברכה היא דוקא לכלים שמשתמשים בהם למאכל ולמשקה כשהם ראויים לאכלם ולשתותם מיד, דהיינו בלא שום תיקון נוסף. כגון סירים ומחבתות{יא}, צלחות וקערות, סכינים (לחיתוך לחם, ירקות ופירות וכו') ומזלגות, כפות וכפיות, גביעים וכוסות, מצקות ומסננות, דודים וקומקומים, בלנדרים ומיקסרים{יב}, שפודים ורשתות לצלייה. אבל סכין של־שחיטה, וסכין שמפשיטים בה את הבהמה ושמנקרים בה ושמחתכים בה, וכן כלי לישת הבצק, וכלי שריית הבשר מליחתו והדחתו, מטחנת בשר, פטיש לרידוד שניצל וכדומה, יטבילם בלא ברכה. וחצובה ("כיריים") שמעמידים עליה את הקדירות, כיון שאין המאכל עצמו נוגע בה, אינה צריכה טבילה כלל. וכן פותחני בקבוקים וקופסאות, "פלאטה" שמניחים עליה את הקדירות לשבת, ומגשים שאין מניחים עליהם את המאכלים אלא בתוך צלחות על גביהם, וכדומה. אבל כסויי הקדירות וכדומה, חייבים טבילה בברכה, מפני שהמרק וההבל עולה למעלה ונוגע בהם{יג}: 

[ה] צריך להשגיח קודם הטבילה שיהא הכלי נקי, ולא יהא עליו שום לכלוך או חלודה. שאם לא יסירם, הרי הם חוצצים, ולא עלתה הטבילה, אף־על־פי שאינם אלא במֵיעוטו של־כלי. אך רושם־חלודה או שחרורית (פִּיחַ) בעלמא, וכן אבן־סיד שבְּשולי קומקומים ודודים, אינם מעכבים, שדרכו של־כלי בכך ואין מקפידים עליהם{יד}. אבל צריך להסיר את המדבקות והתויות שהדרך להסירן{טו}, זולתי אם הן עשויות לנוי שחפֵצים בקיומן{טז}: 

[ו] יטביל את כל הכלי בפעם אחת (ולא לחצאין) במים, ולא ישאר כלום ממנו מחוץ להם. שאם לא כן, לא עלתה לו טבילה, ואפילו אם הכלי גדול שאי אפשר להכניסו בבת־אחת למים{יז}. וגם כלי שיש לו יד, אף אם היא עשויה מחומר שאינו צריך טבילה, צריכה להיות ללא שום חציצה, ולהכניס את הכלי עם היד בפעם אחת כולו במים{יח}. וכלי המורכב מחלקים שונים, גם אם יש בו חלקים מחומר שאינו צריך טבילה, כגון טרמוס ומטחנת־בשר שיש בהם חלקים מפלסטיק, עדיף לכתחילה להטבילו כשהוא מורכב כדרך שימושו{יט}. ואם הטבילו מפורק, עלתה לו טבילה, אלא שצריך לפרקו לגמרי (ובכלל זה את הברגים שניתָן לפרקם){כ}: 

[ז] בזמן הטבילה יהא הכלי אחוז בידו ברפיון, כדי שיכנסו המים שם. שאם יהדקנה, הרי זו חציצה. וראוי להחמיר ולהרטיב את היד תחילה במי המקוה, בשיעור טופֵח על־מנת להטפיח (שעל־ידי זה יהא חיבור למי המקוה), כי אז גם אם הידק את ידו, עלתה לכלי הטבילה{כא}. או יפסיק אחיזתו בכלי לגמרי כשהוא בתוך המים, ויחזור ויאחזנו תכף, או יעבירנו שם מיד ליד, שנמצא כי נגעו בִּנְתּיים המים בכולו{כב}. וכן יכול להניחו בתוך שק או סל מנוקב. ואם מטביל ביחד כמה כלים, יניחם בתוכם זה סמוך לזה, ולא זה על גבי זה{כג}. ואם קושרים את הכלי בחוט או בחבל, צריך להשגיח שיהא הקשר רפוי, שיוכלו המים להיכנס גם מתחת הקשר{כד}: 

[ח] קודם הטבילה מברך ברוך וכו' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כֶּלִי. ועל שנים או יותר, הנוסח על טבילת "כֵּלִים"{כה}. ואם בירך על כלי אחד "על טבילת כלים", או על כמה כלים "על טבילת כלי", יצא{כו}. והוא הדין אם בירך "על הטבילה" סתם. ואם לא בירך לפני הטבילה, לא יברך לאחריה אפילו תוך כדי דיבור. ועלתה לַכלי הטבילה, כפי הכלל שאין הברכות מעכבות{כז}. וטוב שלא לברך בחדר שבתוכו המקוה, לפי שמצויה שם זוהמא מפני החימום, אלא בחדר החיצון. ויטביל הכלי מיד בסיום הברכה ללא הפסק{כח}. ודי בהטבלתו פעם אחת{כט}, אלא אם כן חושש שלא הגיעו המים לאיזה מקום{ל}. וצריך לאחוז הכלי בימינו כשהוא מברך, ואפילו אם הוא אִטר{לא}: 

[ט] כשמטבילים כלים שפיהם צר, צריך להשגיח שישתהו במים עד שיתמלאו (או ימלאם מים רגילים לפני שמכניסם למקוה), כדי שיבואו המים אל הכלי בפנים ובחוץ{לב}: 

[י] כלים חשמליים החייבים טבילה, כגון קנקן־מים חשמלי, טוסטר לקליית פרוסות־לחם וכדומה, צריך להכניס לתוך המים גם את חלק החשמל. ואין חשש שיתקלקלו על־ידי זה, אם יניחם להתייבש אחר־כך היטב יום או יומיים, כאשר נתברר מתוך הנסיון בדרך־כלל{לג}. ומי שחושש, או שנחוץ לו הכלי מיד, יש מקילים על־ידי שידיח אצבע ידו או שתי אצבעותיו במי המקוה בשיעור טופֵח על־מנת להטפיח (עיין לעיל סעיף ז'), ויסתום ברפיון (ולא בהידוק) את הסדקים במקום כניסת חוט החשמל, ויטבילנו כך. או יקח מטלית (או צמר־גפן) ויטבלנה במי המקוה ויסחטנה, שישארו מים רק טופח על־מנת להטפיח, ויניח על הסדקים. [או יתנהו במתנה לגוי, כדלקמן סעיף י"ב]. ויש מקילים על־ידי שיפרקנו וירכיבנו חשמלאי ישראל, לפי שבפירוקו נתבטלה ממנו תורת כלי של־גוי ובהרכבתו מחדש נחשב שנעשה על־ידי ישראל. ואין צריך לפרק את כולו, אלא די במקצתו, כל שאין הכלי ראוי לשימושו על־ידי הפירוק, ודוקא חשמלאי יודע להרכיבו ולא סתם כל אדם, שאז נחשב מעשה־אומן. ודוקא אם יפרק וירכיב בכלי עצמו, כגון "גוף החימום". אבל בדברים שמחוצה לו כגון החוט או התקע, איננו מבטלו בכך מתורת כלי, ועודנו חייב בטבילה{לד}: 

[יא] קטן וקטנה, אינם נאמנים על טבילת כלים, דהיינו להעיד שהוטבלו כדת וכדין. ולכן אין לשלחם להטביל עד שהגיעו לגיל מצוות{לה}, אלא אם כן יעידו איש או אשה שראו את ההטבלה. ויכולים הקטנים גם לברך{לו}: 

[יב] יש אומרים שאסור להטביל כלי בשבת, וכן יש מחמירים בזה אף ביום־טוב. והטעם מפני שנראה כמתקן, שהרי מבלעדי הטבילה אסור להשתמש בו. הלכך אם שכח להטבילו מקודם, יתנהו לגוי במתנה{לז} ויחזור וישאלנו ממנו, ואז מותר להשתמש בו כרגיל בלא טבילה{לח}. [וכן יכול לעשות עצה זו אפילו ביום חול מי שאין לו מקוה להטביל, או לכלי שאין אפשרות להטבילו מפני גדלו וכבדו. וכן לכלי חשמלי שחושש שיתקלקל במים כדלעיל סעיף י']. ואם הוא כלי שראוי להביא בו מים, במקום שמותר לטלטל, יותר טוב שישאב בו מים מהמקוה ויביא לביתו{טל}, שבאופן זה אינו נראה כמטביל, ולכן יברך עליו בלחש (שאם יברך בקול, מוֹכח שעושה לשם טבילה) ואגב השאיבה עלתה לכלי הטבילה. או אם הכלי מלוכלך, ידיחנו במקוה, ואגב זה יטבילנו. אך אם אי אפשר בדרכים הללו, אזי מותר להטבילו לכתחילה לצורך שבת, כמו שהוא עיקר הדין (לפי דעת מרן) ויברך בקול{מ}: 

[יג השואל או השוכר כלי מגוי, אינו צריך טבילה{מא}. ואם קיבל ממנו במתנה, חייב{מב}: 

[יד] אם עברו והשתמשו בכלי ללא טבילה, ואפילו בישלו בו, לא נאסר המאכל או המשקה (כיון שלא בלע איסור, אלא משום קדושה כדלעיל סוף סעיף א'), אך צריך להוציאו ממנו. ויטבילו עכשיו את הכלי, גם אם בישלו בו פעמים רבות{מג}: 

[טו] לפי־כך מי שנתארח אצל אנשים שלא הטבילו את כליהם, והגישו לו לאכול ולשתות מהם, לא יאכל וישתה אצלם, אלא אם־כן יכול הוא להוציאם משם ולהעבירם לכלים שאינם צריכים טבילה, כגון פלסטיק (כדלעיל סעיף ג'). ואם המאכל אינו לח אלא יבש ואינו צריך את הכלי, יסירנו ויאכלנו בידים אם אפשר הדבר. וכן יש להחמיר בבתי־מלון ואולמות, קיוסקים ומסעדות{מד}: 

[טז] אם הכלי שקנה מגוי הוא ישן, או אפילו השתמש בו הגוי רק פעם אחת, באופן שצריך הכלי הכשרה בהגעלה או ליבון (ופרטי דיניהם מבוארים לעיל חלק אורח־חיים בהלכות פסח סימן פ"ד), צריך להכשירו תחילה ואחר כך להטבילו. שאם לא כן, הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו. ואף אם הטבילו כבר, טוב לכתחילה לחזור ולהטבילו אחרי ההכשרה, בלא ברכה{מה}: 

[יז] מצוי בזמנינו בשווקים כלים חדשים מאלומיניום, נירוסטה, כסף וטפלון, שמורחים עליהם חֵלֶב או שומן אסור בעת עשייתם כדי להבריקם לנוי. ומפני חשש זה יש להכשיר על־ידי הגעלה כלים הללו אפילו אם נעשו על־ידי ישראל או נקנו ממנו. אבל תבניות אלומיניום ונייר־אלומיניום אין צורך להכשיר, כיון שהם נעשים בחום גדול ועצום, באופן שאם יש בהם איסור, כבר נשרף ונעשה כעפר הארץ{מו}. וגם הכלים דלעיל שיש בהם החשש, מכל מקום אם הטביל אותם תחילה, אפשר להקל שלא לחזור ולהטבילם אחר הכשרתם, וזאת דוקא כשהאיסור נעשה ברשות ישראל ולא ברשות גוי{מז}: 

[יח] אם עבר ובישל בכלי שהשתמש בו גוי, בלא להכשירו, יש אומרים שהתבשיל מותר{מח}. ולפי דעת מהרי"ץ אסור אף בדיעבד, אלא אם כן ברור שעברו עשרים וארבע שעות מאז שבישל בו הגוי{מט}. ואפילו לדעת המתירים, אסור לומר לגוי בַּשֵּׁל עבורי ירקות בקדירתך וכדומה, שזה כאִלו הישראל מבשל בה בעצמו, והרי הדבר אסור לכתחילה. זולתי אם הגוי אומן העושה מרקחת ומיני דבש וכדומה, שיש לו כלים מיוחדים נקיים שאינו מבשל בהם דברים אחרים לפי שנזהר הוא בהם כדי שלא לפגום את אומנותו, אז יתכן שיש היתר (ומצד בישולי גויים, אין חשש, כיון שהם נאכלים כמות שהם חָיים כדלעיל סימן קל"ז סעיף י'). אבל בעל־נפש יחוש לספק גם באופן זה, כי הזהירות בדברים אלו מביאה לידי נַקְיוּת הלב וטהרת הנשמה{נ}: