סימן קל"ו - הִלְכּוֹת בשר בְּחָלָב [ודיני תערובת איסור]

[א] שלוש פעמים כתוב בתורה{א} לא תבשל גדי בחלב אמו, כדי ללמדנו שבשר בחלב אסור בבישול, באכילה, ובהנאה. וזהו חידוש מיוחד בדין זה לאסור הבישול אף כשאין כוונתו לאכול ממנו, מה שאינו כן בשאר איסורי המאכלים, כי כאן אפילו פעולת עירוב של־שני החמרים הללו אסורה. ואם בישול אסור, קל וחומר שהאכילה אסורה, ולכן לא הזכירה התורה את איסור האכילה בפירוש. לפי־כך אם נתערב בשר בחלב, כיון שאסור אפילו ליהנות ממנו, צריך לקברו דוקא, ולא לשרפו (ואם שרפו, לא ייהנה מאפרו), וכן לא ימכרנו ולא יתננו לגוי או אפילו לכלב, גם אם הכלב הוא של־הפקר{ב}: 

[ב] בעת שאדם אוכל בשר בהמה או חיה או עוף, אסור להיות מונח על גבי אותו שלחן מאכלי־חלב כגון גבינה או חמאה וכיוצא בהם. וכן להיפך. שמא יטעה ויאכלם יחד{ג}. ויש אומרים דהוא הדין שאסור שיהיו מונחים על השלחן דברים האסורים באכילה, כגון פירות ערלה, או שלא הפרישו מהם עדיין תרומות ומעשרות{ד}: 

[ג] שני יהודים המכירים זה את זה, אפילו אם הם מקפידים אחד על חבירו שלא יקח ממנו בלי להחזיר או לשלם, וקל וחומר אם הם בני־הבית, אסור להם לאכול בשלחן אחד זה בשר וזה מאכל־חלב, עד שיעשו איזה היכר לזכרון שלא לקחת מן המאכל השני, כגון שיאכל כל אחד על מפה בפני עצמו, או שיניחו על השלחן בין המאכלים איזה חפץ שאין דרכו להיות שם, והוא גבוה קצת (אבל לא עט או מפתח וכדומה, מפני שאינם ניכרים כל־כך). ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד, מפני שהמאכל נדבק בכלי, וכל־שכן שלא יאכלו מככר אחת{ה}: 

[ד] אם בשר וגבינה וכדומה ממאכלי־חלב, נגעו זה בזה והם צוננים, מותרים, שכיון שאינם חמים אינם בולעים זה מזה, אלא שצריך להדיח (במים בלתי חמים) את מקום הנגיעה, אם הם לחים או אפילו רק אחד מהם לח. לכן צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם, שאם יגע בו, יהא אסור לאכלו עם גבינה (בלא הדחה, וחוששים אנו שמא ישכח להדיח). והוא הדין להיפך, גבינה לא תגע בבשר{ו}: 

[ה] יש לְיַחֵד כלים נפרדים למלח המוגש לשלחן, אחד למאכלי־בשר ואחד למאכלי־חלב. כי לפעמים טובלים במלח ונשארים שיורי המאכל במלח, ויבואו באכילה אחרת לידי איסור בשר בחלב{ז}. וכן ראוי להחמיר ב"מִלְחִיָּה" אף על פי שהיא סגורה{ח}: 

[ו] כמו־כן צריך להיות סכין מיוחדת לבשר{ט} וסכין מיוחדת לחלב, ועוד סכין מיוחדת לחתוך בה הלחם וכיו"ב{י}. גם הקדירות והקערות, הן גדולות והן קטנות, הכפות והמזלגות, הכוסות{יא} ויתר הכלים, יעשו באופן שיהיו ניכרים להם בטביעות עין איזה לבשר ואיזה לחלב, ואפילו כלי הנקיון כגון "צמר־פלדה" ו"לִיפהּ" יהיו נפרדים, וכן הוא המנהג{יב}: 

[ז] טוב ליזהר לכתחילה אם אפשר שלא להניח כד של־בשר סמוך לכד של־חלב וכדומה, שמא יפול או ישפך מזה לזה, אלא אם כן אחד מהם לכל־הפחות הוא מכוסה{יג}. ולא עוד אלא שנוהגים לקבוע מקום מיוחד למאכלים ולכלים של־בשר, ומקום מיוחד לשל־חלב{יד}. וכן ראוי לעשות ב"מקרר". ואם אי אפשר, על־כל־פנים יש ליתן לב שיהיו נקיים מבחוץ ושלא ישפך מתוכם{טו}. גם טוב ונכון שתהיינה מפות נפרדות על השלחן לבשר ולחלב, ולא לסמוך על הניקוי, וכן לעשות כיורים נפרדים במטבח לשטיפת הכלים{טז}: 

[ח] דגים וחגבים, מותר לבשלם ולאכלם עם חלב, כי הם אינם נחשבים בשר{יז}. והעושה תבשיל מבשר עם חֲלֵב־שקדים, צריך להניח בתוכו או סמוך לו שקדים, הן בשעת הבישול הן בשעת האכילה, מפני מראית העין. דהיינו שלא יחשוד הרואה שהוא חָלָב ממש. ודוקא בשר בהמה, אבל בבשר חיה ועוף אין לחוש (כיון שאין איסורם מן התורה אלא מדרבָּנַן){יח}: 

[ט] אכל בשר בהמה או חיה או עוף, אסור לשתות חלב או לאכול מאכלי־חלב עד שימתין שש שעות, מפני הבשר שנותר בין השיניים{יט}. ועוד שהבשר נמשך טעם שמנינותו עד שש שעות, והוא נדבק בפה{כ}. ואם רק טעם ופלט, אינו צריך להמתין. אבל אם לעס לצורך תינוק, צריך להמתין שש שעות. ואף על פי ששהה כַּשֵּׁיעור, אם מצא אחר־כך בשר בין השיניים, צריך להסירו{כא}. אבל אינו צריך להמתין אחר־כך, רק יקנח את פיו וִידִיחנו, דהיינו שיאכל מעט לחם או פירות וגם יָדִ–יח פיו במים או בשאר משקה{כב}. ומנהגינו למנוע גם ילדים קטנים ממאכלי־חלב אחר בשר עד שש שעות{כג}: 

[י] שש שעות אלו, אינן "זמניות", אלא כל שעה היא חלק אחד מעשרים וארבע שעות, דהיינו כל שעה ששים "דקות"{כד}. וכן מנהגינו פשוט{כה}. וחשבון השעות הוא מסוף אכילת הבשר בפועל, עד תחילת אכילת מאכל החלב, ולא מסוף סעוֹדה זו לתחילת סעוֹדה זו{כו}. ואם שכח והתחיל לאכול גבינה בתוך השש שעות, צריך להפסיק מיד ולפלוט{כז}: 

[יא] אכל גְּבִנָּה או חמאה וכיו"ב שאר מאכלי־חלב, מותר לאכול אחריהם בשר מיד, אפילו בשר בהמה וחיה. ובתנאי שיבדוק ידיו אם אין שום דבר מהגבינה וכיו"ב נדבק בהן, או ירחצן במים. וגם יקנח פיו וידיחנו, דהיינו שיאכל מעט לחם או פירות ואף ידיח פיו במים או בשאר משקה{כח}. ואם רצונו לאכול אחר הגבינה וכיו"ב בשר עוף, אינו צריך לא רחיצה ולא קינוח ולא הֲדָ–חָה{כט}. וכל זה אפילו אם היתה הגבינה קשה, דהיינו שהיא יְשָׁנָה ששה חדשים, או שהיא מְתֻלַּעַת{ל} (שטַעְמָהּ נמשך בפה זמן רב), ורוצה לאכול אחר־כך אפילו בשר בהמה, אינו צריך להמתין כלל{לא}, וקל וחומר "גבינה צהובה" הנהוגה בזמנינו{לב}: 

[יב] מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לנקות מעל השלחן שיורי הלחם שאכל עם הגבינה, שמא נדבק בהם מן הגבינה. ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו עליה בשר, וכן להיפך{לג}: 

[יג] תבשיל של־בשר, דהיינו כגון תפוחי־אדמה או ירקות, שנתבשלו עם בשר או שׁוֹמֶן של־בשר (כי דין השומן כדין הבשר עצמו, ואפילו שומן של־עוף){לד}, והוא לא אכל מהבשר עצמו רק את התבשיל, אף על פי שאין איסור לאכול אחריו מיד מאכלי־חלב, בתנאי שירחץ את ידיו ויקנח פיו וִידיחנו, כיון שאין כאן אלא טעם הבשר, מכל־מקום המנהג הוא להחמיר גם בזה להמתין שש שעות, ואפילו לא שתה אלא מרק צלול של־עוף. ואין לשנות ולפרוץ גדר{לה}. אבל תבשיל של־חלב, כגון גבינה שנתבשלה עם תבשיל אחר ורוצה לאכול את התבשיל בלא הגבינה עצמה, מותר לאכלו מיד אחרי תבשיל של־בשר, ואינו צריך אפילו רחיצה וקינוח והדחה{לו}: 

[יד] ואם לא היה בתבשיל בשר ולא שוֹמֶן של־בשר, אלא שנתבשל בקדירה של־בשר, אפילו לא היתה מודחת היטב, מותר לאכול אחריו מאכלי־חלב מיד, ואין בו מנהג להחמיר. ואם הודחה היטב, מותר אף לאכלם יחד{לז}, וכדלקמן סעיף י"ז: 

[טו] ביצים הנמצאות בתוך העופות, אם אין בהן רק החלמון, אסור לאכלן יחד עם מאכלי־חלב כי הן נחשבות כמו בשר (וכן לעניין מליחה, כדלעיל סימן קל"א סעיף ל"א), אבל בכל־זאת מותר לאכול מאכלי־חלב אחריהן מיד, ואף בלא לקנח את הפה והידים (ועיין לעיל סעיפים ט' י'). אך אם יש גם את החלבון, הרי אלו נחשבות ביצים גמורות אף על פי שעדיין אין עליהן קליפה קשה, וגם אם הן מעורות עדיין בגידים, ולכן מותר לאכלן אפילו ביחד עם מאכלי־חלב{לח}: 

[טז] הלכות הכשרת הַכַּחַל בישולו וצלייתו{טל}, ביארנו בס"ד לעיל בהלכות מליחת הבשר סימן קל"א סעיף ל'. וצריך לשהות שש שעות אחרי אכילתו, קודם אכילת גבינה ויתר מאכלי־חלב, כדין בשר גמור{מ}. ומותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בה בשר, וכן להיפך. וגם מותר לאכול זה בכלי שאכלו בו זה{מא}: 

[יז] דברים שאינם לא בשר ולא חלב, כגון אורז ותפוחי־אדמה או מים, אם בישלום או הרתיחום בקדירה של־בשר או תנור של־בשר רחוצים ונקיים היטב, באופן שאין שום שמנונית דבוקה בהם{מב}, מותר לאכלם ולשתותם עם מאכלי־חלב, אף־על־פי שבישלו בקדירה זו ובתנור זה בשר קודם לכן בתוך עשרים וארבע שעות, וקל וחומר יותר. (וזהו הנקרא נותן טעם בַּר־נותן טעם דהיתרא. דהיינו שאין כאן טעם אחד, אלא שני טעמים שבא אחד מכח חבירו, כמו בֵּן מאביו. שהבשר נתן טעם בקדירה, והקדירה באורז, לפי־כך מותר כיון שהוקלש הטעם. ודוקא באופן זה שהבשר הוא היתר, ורק בתערובתו עם חלב אסרתו התורה. אבל אם היתה הקדירה בלועה מאיסור כגון נבילות וטריפות, גם באופן זה אסור). ויש אומרים שהיתר זה לאו דוקא אם בישל בדיעבד, אלא אפילו לכתחילה מותר לבשלם בקדירה זאת על דעת לאכלם יחד עם חלב{מג} (ועיין עוד לעיל סעיף י"ד): 

[יח] מאכלים חריפים כגון צנון ופלפל, שום ובָצֵל־יבש, דגים מלוחים מאד ופירות חמוצים מאד (אבל לא ירקות שהחמיצו אותן כגון מלפפון וכרוב, כי אין בהן חריפות) שחתכו אותם בסכין של־בשר בת־יומהּ, דהיינו שחתכו בסכין זאת בשר חם תוך עשרים וארבע שעות, אסור לאכלם יחד עם חלב, אלא אם־כן יטול משני צדדי החתך כעובי רוחב אצבע (דהיינו 2 סנטימטר). כיון שחריפותם בצירוף דחיקת הסכין בהם בשעת החיתוך, גורמים לפלוט מתוכה את טעם הבשר ולהבליעו במאכל. וכן בהיפך סכין של־חלב שחתכו בה מאכלים חריפים, אסור לאכלם יחד עם בשר. ואם לא היתה הסכין מקונחת, אסור אפילו אם אינה בת יומה. שהשמנונית הקרושה על פניה, נבלעת במאכל{מד}. וכיוצא בזה דין מיני־תבלין חריפים שנטחנו במדוֹכה, וכן ב"מיקסר" או במערבל ("בלנדר"){מה}: 

[יט] מותר להגעיל כלי חלב להשתמש בו לבשר, או בהיפך{מו}: 

[כ] תנור חשמלי וכדומה, שבישלו או צלו בו בשר, אין לאפות או לבשל בו אחרי־כן מאכלי־חלב כגון עוגת־גבינה אפילו בתבנית נפרדת, וכן בהיפך. אלא אם כן יש שם תאים נפרדים, אחד קבוע לבשר ואחד קבוע לחלב. ואם אין להם אלא תא אחד, יש להמתין אחר גמר בישול הבשר עשרים וארבע שעות ולנקות הדפנות משיירי המאכל, ולהסיקו במשך כחצי שעה בחומו היותר גבוה, ולהכניס אחרי־כן את הגבינה. [ואין צורך להמתין שיתקרר ולהסיקו שנית עבור הגבינה]. ותהא מונחת בתבנית נפרדת. וכן בהיפך מגבינה לבשר. ו"מִקרוגל", דהיינו תנור שאין בו בישול וחימום על־ידי אש ממש, או "גופי חימום" חשמליים, אלא הקרנה, ראוי שלא להשתמש בו אלא או לבשר או לחלב. ובשעת הצורך אפשר להקל על־ידי הנחתם בתוך קופסא סגורה, ולייחד קופסא לבשר וקופסא לחלב{מז}: 

[כא] אם נפל בשר לתוך חלב חם או בהיפך{מח}, ואפילו ניתזה או נשפכה רק טיפת־חלב אחת{מט}, וגם אם היה זה על דופן הקדירה מבחוץ, או על גבי המכסה{נ}. וכן אם בישלו חלב בקדירה של־בשר או בהיפך{נא}, או תחבו כף או מזלג של־חלב בקדירה או מחבת חמים של־בשר או בהיפך{נב}. וכן אם חתכו בשר חם בסכין של־חלב{נג}, וכל כיוצא באלו שאירעה תערובת של־בשר בחלב, או שאר מאכלות אסורות, ופרטי הלכות ביטול בששים וכדומה, צריך לשאול פסק־הלכה ממורה־הוראה, כי דיניהם רבים עמוקים ומסובכים: 

[כב] אסור ללוש עיסה עם חָלָב או גבינה וכדומה, כיון שעלולים לשכוח ולאכול אחרי־כן את הפת עִם בשר{נד}. וכן מטעם זה אסור ללוש עיסה עם שוֹמן של־בשר, שֶׁמֶּא יאכלנה עם חָלב. ואפילו בדִיעֲבד שכבר נילושה העיסה, גם אם נעשה הדבר בשוגג, נאסרה הפת אפילו לאכלה בפני עצמה. אך כשאין חשש שכחה, כגון שאין לָשִׁים כַּמּוּת גדולה, אלא רק לפי צורך אכילת בני אותו־בית{נה} במשך יום אחד{נו}, דהיינו עשרים וארבע שעות, מותר, וכמו למשל כשאופים זאת לכבוד שבת או יום־טוב. וכן מותר אם ניכר שצורתה שונה{נז}, כגון שהיא קטנה מן הרגיל, שאז הרואה שׂם לב מדוע פת זו שונה. והוא הדין אם מורגש הדבר מן הריח, או מן השמנוֹנית שעליה וכדומה{נח}: 

[כג] כמו־כן אסור לאפות פת בתנור שֶׁטָּחוּ על פניו אַלְיָה, או חמאה. ואם אפו, הפת אסורה, ודינה כנזכר בסעיף הקודם. אלא צריך קודם האפייה להסיק את התנור מבפנים עד שיתלבן{נט}: 

[כד] טעם שאסרה התורה בשר בחלב, לפי פשוטן של־דברים הוא מפני שגורם לגסות ולטמטום־הלב. כי החלב נעשָׂה מן הדם שמזגו רע ומוליד אכזריות, ולכן כשהוא חוזר ומתערב עם הבשר חוזר לטבעו ותכונתו הגסה הראשונה. ועוד ישנם כמה טעמים. אבל העיקר שמצוה זו היא חוק מחוקי תורתינו הקדושה שאין אנו יכולים כעת להשיג עומק סוֹדה, ורק לעתיד לבוא יגלה לנו הקב"ה הטעם האמיתי למה ציוונו על כך, וכמו מצות פרה אדומה ושעיר המשתלח ודומיהן{ס}: